Gabrielle Gatzert

שם המתרגמ/ת: יותם ברנדון

כיתה: יא

עמודים: 117-118

הדמות: Gabrielle Gatzert

גבריאל גצרט

(מוס, אולם), רסטון, וירגיניה, ארה"ב

מה שבאמת הציל את חיי זו העובדה שאבי ואחי בן השש- עשרה היו במחנה ריכוז מאז ליל הבדולח. עובדה זו גרמה לאמי להבין שאני חייבת לעזוב את גרמניה בהקדם האפשרי. אך לאן ללכת ואיך, אלה היו השאלות הגדולות. אני זוכרת שישבתי בסלון שלנו באולם עם אמי כשהיא פתאום נזכרה שיש לה חברה מאוד קרובה, וחברה זו היא אחותה של אנה אסינגר, המנהלת של בית הספר "ניו הרלינגן" אשר היגר מגרמניה לאנגליה. אמי כתבה לה וסדרה את התקבלותי לבית הספר. הדרך היחידה שדרכה אוכל לעזוב את גרמניה היא דרך מעבורת הילדים ואנחנו נרשמנו מיד. מכיוון שאמי הייתה במצב בריאותי רעוע, קניתי את כל הבגדים לאנגליה בעצמי ותפרתי תוויות עם שמי על הכל. כל יום המתנתי לדואר, וחיכיתי למכתב שיאשר לי לעזוב את גרמניה. בנוסף לכך, בינואר 1939 שברתי את רגלי במספר מקומות אך למזלי לא קיבלתי את ההודעה עד ל-13 ביוני, כאשר יכולתי לעזוב.

הכרתי ילדים רבים אחרים שעזבו את גרמניה מברמן על ה"אירופה". ה"אירופה". הזיכרון שלא אשכח כל עוד אני בחיים ושהסעיר את לבי ביותר באותה תקופה, הייתה ילדה קטנה יפהפייה, ראשה מלא בתלתלים, ואמה מנשקת אותה לשלום. אני לא יודעת מה קרה לילדה הקטנה הזאת ואם היא אי פעם התאחדה עם משפחתה.

הייתי חולה מאוד במהלך המסע בספינות,  בנוסף לכך מישהו חטף קדחת שנית. מה הייתה משמעות האירועים הללו? שלא יכולתי ללכת לניו הרלינגן מכיוון שייתכן היה שהייתי מדבקת. ישבנו בתחנת ויקטוריה במשך שעות עד שלבסוף הוחלט שנישלח לבית חולים בלונדון בכדי שנהיה בבידוד. לאחר כשלושה שבועות בבית החולים, סוף כל סוף הגעתי לבית הספר "ניו הרלינגן" בקנט. כשהמלחמה פרצה, בית הספר פונה לשרופשייר בכדי שיהיה רחוק מקו החוף. מה שהרשים  אותי לנצח היה, שכשנעצרנו באמצע עיירה עם האוטובוס שלנו, התושבים שמעו שאנחנו פליטים אספו תרומות ונתנו לנו את הכסף. הייתי המומה מטוב לבם.

הלימודים בבית הספר היו קשים עבורי מכיוון שלא ידעתי אם הורי היו בחיים. תחילה הם עברו ללוקסמברג, ולבסוף הם סיימו בארה"ב.

אחרי שסיימתי את לימודיי בשרופשייר, אשה אנגליה נפלאה עזרה לי לעבור לברמינגהם, שם למדתי קצרנות והקלדה בכדי להיות עצמאית מבחינה כלכלית. בנוסף לכך פגשתי שם קרובי משפחה רחוקים והם היו כמו הורים שניים. אני עדיין בקשר איתם - שניהם מאוד זקנים.

בברמינגהם התגוררתי בהתחלה באכסניה לבנות שם סופי פרידלנדר והילדה ג'רקי היו האחראיות. זו הייתה משפחה אחת גדולה שם. כשהמקום נסגר עברתי לאכסניה אחרת לבנות ולבנים. אני זוכרת שאחד השומרים היה עיוור והתקשה להשתלט על כולנו. אחר כך שכרתי חדר עם חברה, שם הייתה לי בעלת בית בעלת אישיות ייחודית. כל יום היא לבשה חלוק אדום וקשרה  גרביון סביב מותניה כחגורה. אחיה הגיעה כל לילה הביתה שיכור, אך היא בישלה ארוחות מאוד טובות ונתנה לנו חלקים מקצבת המלחמה שלה. עבדתי למען המלחמה. הייתי עצמאית מבחינה כלכלית, הרווחתי שלושים וחמישה שילינג, מתוכם שילמתי עשרים וחמישה כשכר דירה.  אחרי המלחמה, ביוני 1946, התאחדתי עם הוריי ברוצ'סטר שבניו יורק. זו הייתה הסתגלות מאוד קשה שכן היינו מופרדים במשך שבע שנים והם נלחמו על הישרדותם והיו מאוד עניים.

חוויותיי באנגליה לימדו אותי להיות אישה חזקה יותר שכן הייתי לבדי מגיל שלוש עשרה עד עשרים. זה עזר לי מאוחר יותר בחיי. כשבעלי נפטר אחרי שלושים ושתיים שנים הרגשתי שאני יכולה להילחם ולשרוד לבדי שוב וכך עשיתי! יש לי בת וחתן נהדרים, אני נהנית מאוד בווירג'יניה ועושה את המיטב מחיי.

אני מעריכה את ההזדמנות לרשום חלק מההיסטוריה שלי כעדות.