Eva Gladdish

שם המתרגם/ת: רוני ענתבי

עמודים: 121 - 119

הדמות: Eva Gladdish

אווה גלדיש

(ברגר, וינה), היי וויקומב, אנגליה

הגעתי מווינה. יום אחד ראיתי אנשים מוכרים מקרצפים את המדרכה, תחת פיקוחו של גבר עם סרט על זרועו. באחד הלילות שמעתי אישה צורחת, מבועתת; הייתה מדורה של ספרים בכביש קרוב אלינו. הייתי חייבת ללכת לבית ספר אחר. שמעתי על איך שהכריחו פרופסור שהיה חבר שלנו, שהיה לו לב חלש, לטפס על הסולמות בעולם הספורט; כשהתמוטט, שפכו עליו מים עד שלבסוף מת. והיה היום שחזרתי הביתה כשמישהו תפס אותי וצעק "תיזהרי". מיד נשמע קול נפץ ובית הכנסת מולו עמדתי לעבור קרס.

עולמנו התחלק באופן קיצוני ל"הם ואנחנו"; וכאבם של "מישלינג", אלו של נישואי התערובת. בזמנו לא יכולתי להבין זאת, כמו שלא הבנתי שחיינו ישתנו לעד.

בערך בנובמבר נאמר לי שבקרוב אסע לשוודיה או אנגליה ומן הסתם הנחתי שזה יהיה עם ההורים שלי. היו לי מעיל וכובע חדשים, ואפילו מחממי ידיים תואמים. הצטלמתי לבושה בשמלה החדשה, והתאכזבתי שרק חלק קטן ממנה נראה בתמונה; לא הבנתי שום דבר על תמונות פספורט. אחותי למחצה ביקרה אותנו מצ'כוסלובקיה.

יום אחד ביקרו חברים כדי להיפרד; באותו ערב הלכנו לתחנת הרכבת ובידינו מזוודה קטנה. היה קר, חשוך, ורטוב. הרציף היה מלא בצפיפות במשפחות אחרות - ואז העלו את כל הילדים לרכבת. לכן היו הוריי כל כך עצובים בשבועות האחרונים; הם נשארים מאחור ואני הולכת עם הרבה ילדים שאני לא מכירה.

ציוו עליהם לעמוד הרחק מהרכבת; כל שיכולנו לעשות היה להסתכל עליהם - הרכבת עוכבה! אחרי זמן שנראה כמו נצח הם הורשו לעלות על הרכבת שוב. כולם רצו נשיקה אחרונה, לאחוז ידיים. הילדה הקטנה לצידי לא יכלה להגיע, אז ניסיתי לעזור לה. "תדאגו לדורלי" אחת מהאימהות שלנו קראה.

בסופו של דבר יכולנו להתרגש כשחצינו את הגבול באחן; סוף סוף הרכבת עצרה בהוק אוף הולנד והתבקשנו לרדת ממנה.

עלינו על האוניה והוקצו לנו מקומות. לא לקח זמן רב עד שתנועת האוניה הרדימה אותנו.

הגענו בדיוק בזמן כדי להצטרף לילדים האחרונים על הכבש. מישהו שם תווית ועליה שם ומספר סביב צווארינו כשירדנו.

אחרי שהגענו לאנגליה עלינו על הקרון האחרון; פנינו תחת שער - מחנה הקיץ הרוויץ'. אחר כך הוקצנו לבקתות לאורך כבישים בוציים. על שלוש מהמיטות כבר הונחו מזוודות קטנות, אז הנחתי את שלי על הרביעית. היה קר מאוד בבקתה. בחוץ עברה קבוצה של ילדים מבוגרים יותר, אז עקבתי אחריהם ומצאתי את עצמי באולם גדול מאוד; ילדים בכל מקום ומלא רעש. הוגש אוכל אז ניגשתי וחיכיתי לתורי לאכול. הגיע הזמן לישון ואני איבדתי את דרכי; כביש בקתות אחד דמה מאוד למשנהו בחשכה. חשבתי על מיטה חמה ושינה. לא היה חם, אבל ישנתי כך או כך.

היום השני היה דומה לראשון, חוץ מזה שהופיע עוד תנור והכל נראה מאורגן יותר במידת מה. כמה אנשים הסתובבו ומדי פעם קראו לילד הצידה. גברת כסופת שער ולצידה גבר עצרו ליד הקבוצה שלנו, והמשיכה הלאה. אז נקרא אחד מאיתנו הצידה וזמן קצר אחריו גם אני. גברת דנקן שאלה אותי שאלות באנגלית, הגבר תרגם והיא רשמה את התשובות שלי. נשלחתי חזרה לקבוצה שלי - מה היה כל זה? זמן קצר אחר כך אחד העוזרים אמר לי להביא את החפצים שלי. כשחזרתי מצאתי קבוצה קטנה מתקבצת סביב גברת דנקן, וכולנו עזבנו ביחד.

ברגע הבא היינו על הרכבת, מתרגשים, מחוממים, וחלקנו את המעט שנשאר לנו. פתאום זה קרה שוב; הרכבת עצרה ואמרו לנו לרדת; הזדרזו, סיגרו את המזוודות, לבשו את המעילים, ולכו במורד הרציף לשבת סביב כמה שולחנות. המתרגם שלנו הביא תה ואוכל - והאימה - איבדתי את מחממי הידיים שלי ובהם שלושת האוצרות שלי: צמיד הכסף של אימא מימיו של אבי כשבוי מלחמה ברוסיה; שעון הכיס מזהב של סבתא, וערכת עט ועיפרון בנרתיק שחסכתי נצח כדי לקנות. בטח השארתי אותם על הרכבת; אז גברת דנקן הלכה לחפש אותו. הבעת הפנים העצובה שלה בישרה לי את התשובה כשהיא חזרה; אבל היעדרותם דווחה ובטוח שימצאו. אי אפשר היה לנחם אותי. הרגשתי שאיבדתי את החלק הממשי היחיד שנותר לי מהורי.

עלינו על הרכבת הבאה. בחוץ החשיך הרבה לפני שהגענו לבאת'. שם נלקחנו לאולם בו חיכו כמה אנשים. עמדנו להתחלק ביניהם.

הגיע תורי והוצגתי לגברת ווייט, שהתחילה לקשקש כשעזבנו; חייכתי והרגשתי מטופשת… וכן, קצת מפוחדת. עלינו על חשמלית צפופה והציעו לנו שני מקומות ישיבה זעירים שפנו אחד אל השני בספסלים באחורי הקרון. האנשים מסביב וגברת דנקן התחילו לדבר, מסתכלים עלי. איך ייחלתי להבין, להסביר למה אני נראית כל כך מוזנחת - ויותר מכל שהייתי חזרה עם הורי, בביתי החם, בין אנשים שלא מדברים שפה זרה. המחשבות האלו עמדו לרדוף אותי לזמן רב.

אחר כך הייתה ההיתקלות הראשונה שלי עם חדרי שינה אנגליים קרים עם אגני רחצה וקנקנים של מים קרים. ולחרדל אנגלי - יותר מדי ממנו ושרפתי את פי; המארחים שלי ושני הילדים המבוגרים שלהם חשבו שזה היה מצחיק, אבל איך להסביר? איזה אושר זה היה להיפגש עם שאר הקבוצה הקטנה שלנו ביום המחרת ולקשקש קצת בזמן שצילמו אותנו.

להפתעתי לא חגגו את ערב חג המולד, אבל בבוקר שאחרי קיבלתי בובת כלב. תמיד רציתי כלב, אז זה הדבר הכי טוב שיכולתי לקבל במקום. כולנו יצאנו לשתות תה ולשחק משחקי מסיבות! ניסיתי לעקוב אחר ההוראות, לרוץ סביב כיסאות לקול מוזיקה, ציד אצבעונים ולהצטרף לצחוקים.

כמה ימים לאחר מכן גברת דנקן הגיעה. היה עלי לעבור שוב - מבוגרת מדי מכדי להיות מאומצת על ידי משפחת ווייט ולא מבוגרת מספיק כדי להיות מטפלת. בבקשה השאירי את הכלב כאן בשביל הילד הבא, הנה, קחי בובת בד קטנה במקום. אז כך עזבתי בלי הכלב שלי לנחמה.

בסופו של דבר הושארנו באחד מהבתים הגבוהים האלה הטיפוסיים לבאת' שיש להם רק חדר או שניים בכל קומה, וקיבלו את פנינו שתי נשים שנראו, לפחות לי, מאוד מבוגרות. החדר שלי היה בקומה העליונה, והיה שם קור כלבים. הן גרו בעיקר בקומה הראשונה, אחותן המטומטמת והחירשת בקומת הקרקע. ביליתי שעות בחדרי בכתיבת מכתבים להורי ולא הבנתי למה לא קיבלתי את המכתב שהם הבטיחו שיכתבו לי. סרגתי את מה שלימים היה צעיף בית הספר שלי בקומה הראשונה, הרכבתי פאזלים ולמדתי שפת סימנים עם אחותם והתחממתי בריצה במעלה ובמורד המדרגות. קנו לי בגדים כחולים ונעליים שחורות - ולקחו אותי לראות פנטומימה. ילד מוזר - הוא לא צחק וצעק כמו האחרים. מוקדם בינואר, אחרי מסע ארוך ברכב, מצאתי את עצמי במנזר.

נאמר לי שאמי האהובה מתה בווינה. אבי ברח ליוגוסלביה מספר חודשים לאחר מכן.

סך הכל הייתי בפנימיית המנזר שלוש שנים, עם שיעורים, שיעורי התעמלות, ומשחקים. היו את שיעורי המוזיקה שאהבתי מאוד, לעזור עם הקטנטנים, ריקודים לצלילי הגרמופון בלילות שבת - וחופשות ארוכות בלי בית לחזור אליו מלבד מדי פעם בית של חברה מבית הספר. אבל ככל הנראה בדיוק בזכות אופיו השגרתי של בית הספר נשארתי יציבה, ובית הספר עשה את מיטבו כדי להפוך אותי לגברת אנגליה צעירה.

ביום הולדתי השש-עשרה לקחה אותי המנהלת לתחנת המשטרה כדי שינפיקו לי ויזת תושב זר; והשוטר אמר: "לא, אני לא יכולה לבלות כמה ימים בבית של חברה שלי במרחק 15 מייל מכאן." אחרי הכל אולי אני מרגלת!