Ya'acov Friedler

שם המתרגם/ת: איתמר לנדמן

כיתה: י5

עמודים: 96-99

הדמות: YA'AKOV FREIDLER

יעקב פרידלר

(אוברהאוזן) חיפה, ישראל

לא ידענו שבמידה מסוימת עשינו היסטוריה, היינו משלוח הילדים האחרון שיצא מאירופה הבוערת. אינסטינקטיבית שכבנו אדישים על סיפון אניית המשא ההולנדית, ס.ס. בודגרוון, ויצאנו מנמל בימודן, ליד אמסטרדם בערב של ה - 14 במאי  1940. היו מאוד מודאגים משני המטוסים הגרמנים שלאחר שהטילו את הפצצות, עטו נמוך מעלינו, והחלו לירות על הספינה.

איש לא נפגע. הכדורים פגעו גבוה מדי, על הגשר וארובות האוורור. כעבור דקה או שתיים הסתובבתי לראות מסביב.

ראיתי את הטייסים ואת ניצוצות האש מכלי הירי שלהם. לדקה או שתיים המלחים שקיבלו רובים, ירו באי יעילות במטוסים, אבל אז הקפטן הורה להם לעצור את הירי. מהרדיו בגשר האוניה הוא שמע שהולנד נכנעה והוא נצמד לחוקים. הגרמנים המשיכו להפציץ, אבל בסופו של דבר ויתרו וטסו הלאה.

למחרת בבוקר הקפטן פרסם שברדיו ברלין הכריזו שהם הטביעו את אונית הקיטור 'החשובה' בודגרוון. למזלנו ידענו את האמת.

היינו שמונים ילדים מגרמניה ואוסטריה שגרו ב-Burgerweeshuijs  , בית יתומים עירוני בן כמעט חמש מאות שנים במרכז אמסטרדם. באחד האגפים פינו את מחלקת הנוצרים והקציבו אותו לילדי הפליטים היהודים. חודש לפני שהגרמנים פלשו העבירו אותנו לבית ספר יסודי בסביבה, מכיון שהם חשבו שלמדנו מספיק הולנדית כדי ללכת לבית ספר רגיל.

כשהגרמנים פלשו ב-10 במאי, כבר לא הרשו לנו לצאת עוד. המלכה ווילהלמינה, שחששה מהגייס החמישי, ציוותה שכל הזרים לא יסתובבו ברחובות.

לעתים ראינו מטוס גרמני טס מעל הבית בו גרנו, לאחריו מטוס קרב הולנדי מסומן בכתום. ביום השלישי של העוצר התחילו לדבר על בריחה לאנגליה. חשבנו שזה יהיה בלתי אפשרי שאוניה כלשהי תצליח להגיע לאנגליה. לא יתכן שתצליח לעבור את המוקשים, הצוללות, סירות הסיור ואת הגנות החופים. בכל מקרה, כשנאמר לנו למחרת להיות מוכנים בהתראה קצרה, צייתנו להוראות. הצלחנו לאסוף את כל החפצים היקרים שלנו לפני שהאוטובוסים הגיעו, והסיעו אותנו דרך סידרה של מחסומי דרכים למיודן.

 ​

Truus Meijer-Wijsmuller , ההולנדית האמיצה, שהצילה הרבה ילדים מגרמניה, לא נתנה למלחמה שפרצה לעצור בעדה.

היא זכרה את בית היתומים- Burgerweeshuijs  והשיגה את האוטובוסים ואת הרישיונות שאפשרו לנו לעבור. שמענו את היריות כשעזבנו את העיר, והשמיים היו מלאים בעשן ובתוכם צנחנים גרמנים שנחתו בצד אחד של העיר בעוד אנחנו עזבנו מהצד השני.

במיודן עלינו מהר על האוניה, יחד עם עוד מספר תריסרי ילדים יהודים מהולנד שMeijer​-Wijsmuller אספה. שעות מספר לפני שהמסע התחיל אמרו לנו להתיישב על סיפון הספינה הישנה.

אחרי ההתקפה של הגרמנים הקפטן דרש לפתוח את בטן האניה וביקש מכולם לרדת למטה. מאוד פחדנו מהשיפוע התלול על סולמות הקרשים, והמלחים - אינדונזים ממזרח הודו ההולנדית החזיקו אותנו על זרועותיהם וגלשו מטה יחד איתנו.

בבטן האניה שכבנו על רצפת קרשים ובסופו של דבר נרדמנו.

למחרת בבוקר, ובמשך עוד ארבעה בקרים נוספים היינו בים. לא ידענו שהבריטים סירבו לתת לנו לעגון בהרוויץ', וה- Bodegraven זה שם האוניה​ המשיכה צפונה לאורך החוף המזרחי. ביום הראשון המלחים חלקו איתנו את מנות האורז הדלות, אחר כך קיבלנו אך ורק עוגיות קשות כאבן, שאותן מצצנו ולעסנו, נגיסה אחר נגיסה לפני שהצלחנו לבלוע.

בסופו של דבר אישרו לנו לעגון בליברפול ושם קיבלו אותנו כגיבורים. זאת הייתה הפעם הראשונה שתושבי ליברפול ראו פליטים אמיתיים שהגיעו מהקרבות שערכו הנאצים בכל אירופה.

המשטרה פינתה עבורנו מעבר דרך הקהל המריע, ואנחנו הרגשנו מאוד חשובים.

אחסנו אותנו בבית מלחים ליד הנמל כדי לאפשר לנו לחלץ את עצמותינו. מדי פעם המשטרה הרחיקה את הצופים מחלק מהרחוב כדי לאפשר לנו לצעוד לכל תרועת ההמונים.

כעבור שלושה ימים, אנחנו הילדים הועברנו לוויגן, אשר הינו נושא לבדיחות (וויגן פייר הוא מה שקופץ לראשונה לראש)  ומשם העבירו אותנו לסקאוט הול.

נשות וויגן לא איחרו להגיע. הזמינו אותנו לתה וארוחות ערב, לרכיבה על סוסי פוני ונתנו לנו כל ממתק שהיה ביכולתן לספק לנו. לעתים נדירות עשו כל כך הרבה לכל כך מעט - תיאור שווינסטון צ'רצ'יל שינה אחר כך לביטוי בלתי נשכח.

כעבור מספר שבועות, אחרי שלמדנו מעט אנגלית בסיסית, העבירו אותנו שוב לבית בסלפורד, מנצ'סטר. שם, בין מטח הבלונים, הצפירות ומטחי התותחים נגד מטוסים, שלחו אותנו לבית הספר.

זה היה כמו להיזרק למים וללמוד לשחות. בילינו יותר זמן במקלטים מאולתרים מאשר בכיתה. ושם כשאנו נועלים מגפיים שרנו עם שאר ילדי הכיתה :

רוץ היטלר', וכו'...   (שירים פופולריים באותה תקופה).​ לא הבנו הכל, אבל מי בימים קדחתניים אלו הבין משהו?  

בעזרת הצלב האדום אחותי הגדולה, שהגיעה לאנגליה לפני המלחמה, כמו רבות שהגיעו עם ויזת משרתת, מצאה אותי ואת אחי הצעיר. כמו כל פליט שהכרנו, כלאו גם אותה באי מאן  כנתינת מדינת אויב. היא סידרה שנצטרף אליה. בילינו שנה מאושרת במלון ברייקווטר בנמל ארין, ב'מחנה הנשים' שהיה במלונות הנטושים בנמל ארין ובנמל סיינט מארי השכן.

כעבור שנה, אחותי הובאה שוב לבית המשפט וכמו שהגדירו אותה באופן אוטומטי כ'אוייבת' בימי הפחד ממרגלים של 1940 ,כך הכריזו עכשיו שהיא 'ידידותית', וכולנו נשלחנו חזרה ליבשת. אחותי הצטרפה למאמץ המלחמתי ואותנו שלחו לבית הספר. נשלחתי לבית הספר היהודי החופשי, אחר כך פונתי לאליי(Ely), ושם ב- 1942 הייתי כבר מספיק מיומן כדי לקבל מילגה לבית ספר ציבורי.  

מצאתי את עצמי בתחנת רכבת של פרום, סומרסט. ילד קטן, אבוד עם מזוודה קטנה ועלובה.  

רס"ר בגימלאות, אשר הגיע להחליף את הגברים הצעירים, ואשר לימד שיעורי התעמלות, לא התקשה לזהות אותי. הוא לקח אותי ופליט נוסף, קארל אוברוואגר מאוסטריה, לביתו של כימאי מקומי, אדון מאגס, אשתו ליליאן, ובנם ויויאן שהיה צעיר ממני. משפחת מאגס לימדה אותי להיות אנגלי ולהתנהג כג'נטלמן, ובשנה שביליתי איתם אני חושב שבמידה מסוימת הם הצליחו.

מאוחר יותר מנהל בית הספר, שחשב שאני 'נעים הליכות וחכם', כפי שהוא כתב לוועדת הפליטים היהודים, הסכים לקבל את אחי הצעיר. שנינו עברנו לגור אצל זוג פועלים. ויק ודורותי קרוק גרו בבקתה ישנה, עם אורות גז בסלון, נרות בחדרי השינה, ואמבטיות בגיגית הפח שבמטבח בשבתות בלבד.

הם זלזלו במשפחת מאגס וכינו אותם "חתולים בצמרת", ובכל זאת רצו לדעת על המנהגים ונימוסי השולחן שלהם. מבלי לדעת, שיחקתי תפקיד קטן בקישור הפער החברתי.

יום אחד גילו אותנו הרבנים, העבירו אותנו לאכסניה כשרה בסטמפורד היל ורשמו אותנו לבית הספר ברוארס באיסלינגטון. שוב פינו אותנו לבית ספר יהודי בשפורד כאשר ה-פצצות ה-V1 התחילו, ושם נשארנו עד סוף המלחמה. ניגשתי לבחינות הבגרות באוניברסיטת לונדון מיד אחרי שפעולות האיבה פסקו. וכעבור שלוש שנים אחי ואני עלינו לישראל. היריעה קצרה מכדי שאוכל להמשיך ולספר, כמו חליפת המכתבים עם המלכה האם לרגל יום הולדת השמונים לגבי כל מה שהיא עשתה למען משפחתי לאחר המלחמה.