Walter Fulop

שם המתרגם/ת: רוני ענתבי

עמודים: 108 - 111

הדמות: Walter Fulop

וולטר פאלופ

(וינה), ברוקסבורן, הרץ, אנגליה

הפעלתי את הרדיו כדי להקשיב לחדשות. ב-7:30 הקנצלר הודיע שבעקבות האולטימטום הגרמני הוא מוכרח לפרוש ולפנות את מקומו למען מועמד גרמני. נאומו הסתיים במשפט הרגשני "יחי אוסטריה".

הרגשתי שהעולם קרס סביבי ופרצתי בבכי. ברחובות יכולת לשמוע את צעדתם של תומכי המפלגה הנאצית, הבלתי חוקית לשעבר, צועקים את הססמאות שלהם בתזמון כאוטי מדויק. ניסיתי להשתלט על עצמי מהר במקרה שמישהו ממשפחתי יחזור. לא יאה לילד בן חמש-עשרה, כמעט מבוגר, להימצא בוכה.

בבוא נובמבר התרחש ליל הבדולח ונאלצנו לעזוב את ביתנו במהירות ובסתר ולהתחבא בדירה ריקה בבניין בו היה בית המלאכה שלנו, כפי שאב הבית הציע לנו באדיבותו. הוא הציל אותנו לבטח בכך שהסיח את דעתם של כנופיות נאצים שחיפשו יהודים. בנוסף, בעלת המכולת המקומית סיפקה לנו אוכל מאחר וזה היה בלתי אפשרי לצאת מבלי להסתכן במעצר. דודי ודודתי הצטרפו אלינו כשנהיה מסוכן מדי במחוז בו גרו.

המצב הפך מאיים ומבשר רעות, ואם זה שההגירה מאוסטריה הפכה מסובכת יותר ויותר נראה היה שהעולם טרק את דלתו בפנינו.

למזלי שמעתי מחבר שלי על כך שמארגנים אפשרות להעביר ילדים לאנגליה. מאחר ואחותי הגדולה כבר היגרה לשם כמשרתת במשק בית, זה נראה נתיב מילוט טוב. הצלחתי להיכנס לרשימה.

מוקדם בינואר 1939 עזבתי את וינה ברכבת ללונדון אחרי פרידה מלאת דמעות מהורי, ותהיתי אם אראה אותם שוב.

בחצות, בעיניים מטושטשות מחוסר שינה, עלינו על ספינה בהוק אוף הולנד שהפליגה להרוויץ', לשם הגענו מוקדם בבוקר מקפיא אחד של ינואר. משם ללונדון ולבית ווברן, שם פגשתי את קפטן דודסון שסיפק תמיכה אבהית והרגשת בטחון.

בהיותי מבוגר מדי לבית ספר, קיבלתי עבודה כנער שליחויות בחנות לבגדי גברים בקנטיש טאון. ביום הראשון לעבודה, הגעתי לבוש בסגנון אירופי במכנסיים תפוחים שהגיעו עד לברכי, הקשתי בעקבי, הרכנתי את ראשי והצעתי את ידי ללחיצת יד. הבוס הסתכל עלי בתמיהה, בחן אותי מכף רגל ועד ראש ואז התפרץ "לא באת הנה כדי לשחק גולף." השיגו עבורי חליפה יד שנייה במהירות.

נראיתי צעיר לגילי וכל הגברים בחנות הביעו עניין אבהי במצבי ודאגו, בין היתר, שאהיה בקיא בתחומים הממולחים יותר של השפה האנגלית.

ב-1939 צ'כוסלובקיה נבלעה ברייך. חשנו שהמלחמה תגיע בקרוב, אז אחותי ואני הכפלנו את מאמצינו לאפשר להורינו להצטרף אלינו. תקוותם היחידה הייתה למצוא עבודה כמשרתים במשק בית, אז נפגשנו עם אין סוף מעסיקים אפשריים עד שלבסוף הצלחנו להשיג להם משרה. בעוד שיכולנו לדמיין את אמנו עובדת במטבח, הרעיון של אבי החורג עובד כמשרת היה מעבר לדמיון מופלג. מעולם לא ראיתי אותו אפילו מבשל ביצה, קל וחומר מצחצח נעליים. הם הצליחו להגיע מספר ימים לפני פרוץ המלחמה.

המלחמה פרצה ועם נפילתה של צרפת מצאתי את עצמי במעצר, בגיל ''המבוגר והבשל' שבע- עשרה, בבירור מסוכן יותר מאבי החורג, שבשימוע הראוי, שויך לקטגוריה פחות בעייתית וחמק ממעצר לכמה חודשים נוספים. החוויה הנוספת המערערת הזו צרבה רושם עמוק - כמו שוודאי קרה לאלפי אחרים - על הצעיר והתמים הזה שקל להרשימו.

אירוע מפחיד אחד נחרט בזיכרוני. אחרי מסלול המרוצים של קמפטון פארק הועברנו לטחנה נטושה (וורת' מילס) איפה שהוא בלנקשייר. מאות עצורים ללא מתקני ביוב, בעיה שתוקנה במהרה על ידי בורות שנחפרו באדמה, שלוליות ירקרקות של מים עומדים ליד המזרנים שלנו, מתצפתים על גגות זכוכית וחלונות שבורים. העצורים התקבצו, רותחים, באחד האולמות העצומים והריקים של המפעל וצעקות של מרד הדהדו. השומרים סביב גדרות התיל נבהלו, ואפשר היה לשמוע שוטר צועק הוראות לשומרים, יכול להיות שהורה שיתקינו את הפגיונות על רוביהם למרות שאני לא בטוח. לא הייתי חזק רגשית מספיק כדי להצטרף לכזה מרד נגד שומרים חמושים וחיפשתי תמיכה סביבי כי נראה היה לי שזה הרבה יותר מדי מסוכן לבדל את עצמך מקהל בהיסטריה כללית כזו. בפינה מרוחקת מהעצורים הצורחים ראיתי קבוצה של צעירים שנראו מבוהלים בדיוק כמוני סביב גבר בשנות החמישים שהציע להם תמיכה והצטרפתי אליהם בהתלהבות. בדיוק כשנראה שהמצב יצא משליטה, נכנס בסערה גבר גדול ומגושם עם קול עוצמתי וצורם, נעמד על כמה ארגזים ונאם אל הקהל בגרמנית, שלא יהיו כה פזיזים שיאבדו את ראשם. הקשבתי בפה פעור בזמן שהוא שינה את הלך רוחו של הקהל והרגיע אותו. זה היה קרוב. הנואם הספונטני הפך למנהיג המחנה וניהל משא ומתן עם מפקד המחנה הצבאי. התקרית הזו הביאה לשאילת שאלות בפרלמנט ונפתחה חקירה בנושא. כתוצאה מכך גנרל שביקר בוורת' מילס - שבבירור שירת פעם בחיל הפרשים מאחר והוא לבש מכנסי רכיבה - נשמע אומר שהוא לא היה משכן את הסוסים שלו במקום הזה.

משום כך הועברנו לאונצ'אן שבאייל אוף מן. שם, משטר רגוע בהרבה שלט. בבתי הנופש הנטושים התפתח אורח חיים כמעט בורגני. בשלב מסוים המחנה חצי התרוקן כשחלק מהעצורים נשלחו אל מעבר לים ומשלוח חדש של עצורים עמד להגיע. הייתה לי תחושה שהמשלוח החדש יכלול את אבי החורג למרות שלא שמעתי מהבית כבר מזמן. ביודעין על אהבתו לנוחות, הכנתי לנו מיטה וחדר ככל יכולתי. כמו שציפיתי, הוא הגיע. באפלוליות הגוברת גררתי אותו פנימה ושיכנתי אותו בביתנו. בזכות החיים הקבועים למדי שפותחו במחנה הוא הסתגל במהרה, תודות לקיומם של בתי קפה שהגישו קפה, תה, ועוגות קרם - למרות שרק האל יודע איך השיגו אותם - עם משחקי קלפים ושח שנמשכו לאורך כל היום. מלבד גדרות התיל, נדמה שאבי החורג נהנה מאוד מחיי בית קפה שכאלה.

בין העצירים - מלבד אנשי העסקים - היו הרבה מדענים ואומנים כך שאורגנו הרצאות וקונצרטים. נורברט בריינין מ"רביעיית מוצרט" ניגן עבורנו בכינור לעתים קרובות ובערבים הקשבתי להרצאות של גבר צעיר ורציני על "כה אמר זרתוסטרא" של ניטשה. משחקי ספורט, ובמיוחד כדורגל, גם אורגנו ואני נהניתי להשתתף. כל שחסר היה העניין הפעוט של חברת נשים.

במהלך 1944, כשהצבא הרוסי פלש לרומניה, חרב עולמם של כל קרובי כתוצאה מהתקנה של אייכמן, שבעזרת שיתוף הפעולה הצמוד של כוחות הביטחון האוסטרים הוביל לשליחתם לאושוויץ, היכן שרובם מתו.

הידיעה על כך הגיע אלינו זמן קצר לאחר תום המלחמה וטלטלה אותנו.

כמובן שלאירועי שנות השלושים והארבעים הייתה השפעה עמוקה על השקפתי על החיים. אמונתי בעליונות וההשפעות המיישבות של התרבות האירופאית, והיכולת של הדת היהודית-נוצרית המונותאיסטית שלה לשמש תשתית רוחנית ויד מרסנת לקיצוניים מאורגנים בכמויות ענק, נהרסה לחלוטין, ולעולם לא תתחדש. לשימוש הקיצוני בפונדמנטליזם גם בתחום הפוליטי ובתחום הדתי היה, ועדיין יש, אפקט מכרסם שמביא לאיבוד צלם אנוש, כפי שאנחנו רואים בצער עד עצם היום הזה.

בראיון עם טרי קואולמן מהעיתון "The Guardian", הרבי המכהן דאז הודה שבכל הנוגע לשואה נותרה שאלה אחת בלי פתרון. היכן היה אלוהים אז? זו נקודה טובה, ומגיעות לו מלוא הנקודות על אומץ וכנות.