Walter F. Friedman

שם המתרגם/ת: עומר דודסון

עמודים: 103-106

הדמות: Walter F. Freidman

וולטר פ.פרידמן

(וינה), ורמונט ארה"ב

זה היה עשר דקות לפני חצות ב-11 לדצמבר 1937 ,עשר  דקות לפני יום הולדתי ה-15, כשאבא שלי יצא בקצרה מתרדמת ואז נפטר. כמעט באותו הרגע, שנה לאחר מכן עזבתי את וינה לטובת  אנגליה,הגעתי למחרת ביום הולדתי ה-16, ב-12 לדצמבר 1938. במשך השנה הזאת ושלאחריה באנגליה  אני  לא רק התבגרתי בקצב מסחרר ,אלא גם נוכחתי באחד הזמנים בעלי האירועים הרבים ביותר בהיסטוריה שלנו, תקופה שלמרבה המזל השאירה חותם מאוד חיובי על עתידי.

אני נולדתי לתוך משפחה יהודית ממעמד הביניים העליון בווינה ,גידלו אותי  כפרחח מפונק עם הרבה פריבילגיות. אימי באה ממשפחה יהודית עתיקה מאוד וידועה ודאגה  שאני אמשיך את המסורת המשפחתית של רבנים מפורסמים.

זה היה שלושה חודשים לאחר שאבי נפטר כשהיטלר עלה לשלטון באוסטריה. חיינו ,כמו כל חיי האנשים האחרים שהיו יהודים ,השתנו באופן דרסטי. כמעט שבוע לאחר האנשלוס, אחותי נלקחה כשבויה על ידי הגסטאפו כדי לסחוט את אמי ולהכריח אותה להעביר את החשבונות הזרים שלנו לרייך הגרמני. אני הועברתי לבית ספר יהודי שבו למרבה המזל סיימתי תיכון.

בערך בתקופה  הזאת , אדולף אייכמן הועבר לווינה כדי שיפקד על ענייני הגסטאפו. הוא ושלושת סגניו היו צריכים מקום לגור. הם בחנו מספר בניינים בשכונות שונות  בווינה שהתאימו להם . הם החליטו על ארבע דירות בבניין שהיה בבעלות משפחתי,ודרך ירושה , גם על ידי. דודי הוגו היה המוציא לפועל של הנכסים של אבי וניהל את הבניין. ובגלל זה הוא נפגש עם אייכמן כמעט על בסיס יומי על מנת לעצב מחדש ולהכין את הדירות. אייכמן ,לדוגמה ,דרש שכל השירותים יוחלפו מפני שהדיירים הקודמים היו יהודים והוא לא היה מוכן לשבת על אסלה שעליה ישב יהודי.

אני ,כמו רוב היהודים ,חיפשתי אמצעי ללמוד מקצוע או לפחות להתחיל עם משהו שיכול להיות שימושי, בהגירה. דרך חבר של אבי ,השגתי עבודה כשוליה במוסך. תמיד היה לי חוש טכני ונהניתי לעבוד עם הידיים.  אני אהבתי לבנות דברים ,לצפות בבנייה ובגיל מוקדם שיחקתי עם צעצועים מכניים. העבודה הזאת נראתה מתאימה עבורי.

כמה ימים לאחר ליל הבדולח דודי, הוגו ,היה במשרדו של אייכמן בעניין כלשהו ,שהיה דרוש להסדיר בדירתו. בזמן הזה אייכמן שאל אותו , "נכון שיש לך בנות?"

דודי הוגו אמר ,"כן ,יש לי ,יש לי שלוש בנות."

"בנות כמה הן?" הוא שאל. דודי הוגו ענה: "הן בנות 15 ,17 ו21". אייכמן אמר אז: "הבריטים וההולנדים מארגנים סוג של העברת ילדים למדינותיהם. אני חושב שאני יכול להשיג את שתי בנותייך ,בת ה-15 ובת ה-17 ,על הרכבת הראשונה" ואז דודי שאל ,"אתה חושב שאולי גם אחייני ,וולטר יכול להצטרף?"

הוא אמר שהוא ינסה.

כמה ימים לאחר מכן הודיעו לי לעלות ב-11 לדצמבר לרכבת לאנגליה.

על הרכבת ,ישבתי בתא עם שני אחים שאיתם התיידדתי ונשארתי בקשר כל ימי חיי. למרבה הצער ,האח הבכור ,אוטו ,התאבד בשיקגו לפני בערך עשר שנים. הנרי ,האח האחר היה אדיב מספיק לקחת את אחד משני השעונים שלי. פחדנו שהם יוחרמו אם ימצאו בגבול.

למרבה הצער ,ב-1938 היה אחד החורפים הקרים ביותר בהיסטוריה של אנגליה. המחנה* שאליו הגענו היה יפהפה והיה בו את כל הספורט ומקומות בידור ליום טוב במזג אוויר חמים. אבל אנחנו קפאנו ,הצטופפנו ליד אח אחת באולם משותף וזה היה מקור החום היחיד. למזלנו ,אחרי מאמצים עצומים של עמותת המהגרים של בית בלומסברי ,מגורים חדשים הוקצו לנו. פוצלנו לקבוצות ,ויועדנו לפנימיות ,שם התלמידים חוזרים הביתה בחופשת חג המולד והתאכסנו שם.

אנחנו נשארנו שם עד ה-2 או ה-3 בינואר ואז הועברנו לצריפים ממלחמת העולם הראשונה באסקס ליד קולצ'סטר.

בסך הכל , על פניו נהנינו מאוד שבילינו עם צעירים אחרים והיינו בפעם הראשונה רחוקים מהבית לתקופה ארוכה מאוד. חלקנו הלכו להורים מאמצים ,אחרים הלכו לעבוד. בזמן שהמתנו היו כמה אנשים אדיבים באזור שביקרו אותנו בסופי שבוע ואפילו אירחו אותנו בבתיהם ומקומות אחרים בכדי להנעים את זמננו ולעזור לנו להרגיש בבית באנגליה. אני פגשתי משפחה נפלאה ,הפכנו לחברים טובים למספר שנים. למרבה הצער, איבדתי קשר איתם, אבל חידשתי אותו שוב לפני 10 שנים בערך באחד הטיולים שלי ללונדון. הזמנתי את האישה (הבעל מת) ,שעזרה לפליטים וחיילים כדי שירגישו יותר בנוח בזמנים הקריטיים ההם ,שיוכלו לבוא לארצות הברית לפני 10 שנים. היא נהנתה מאוד מהטיול לפלורידה שם יש לנו את בית החורף שלנו.

סוף סןף, החדשות הגיעו על הצבתי כמתמחה בלונדון במתקן לתיקון משאיות של חברת  שלמקס (shell-max). מסתבר שהרקע הקצר שלי כמתלמד במוסך השתלמו. הוצבתי בבית יתומים בדרום לונדון. לא רציתי לעזוב את חבריי החדשים ,אבל הציפייה לעתיד חדש בלונדון עם עבודה משמעותית גברה על כל לחציי.

בבית היתומים ,בכלל לא הכרתי חברים חדשים ,מפני שכולנו היינו עייפים כשחזרנו הביתה. אכלנו יחדיו ואז רובנו הלכו לישון. חפצינו אוחסנו בארונות במרתף ושם היו גם המקלחות המשותפות, עם מקלחת אחת בשביל 30 בנים. זה היה אחרי שבוע אחד כשבוקר אחד הלכתי לארונית להביא את ערכת הגילוח שלי ,גיליתי שיש חור גדול בתיק הרחצה שלי. העכברים היו עסוקים. החלטתי שהבית הזה הוא לא בשבילי והייתי נחוש לעזוב אותו כמה שיותר מהר.

הייתה לי דודה רחמנית בלונדון שהגיעה לשם מספר שבועות אחריי. היא אמרה שהיא תעזור לי ותשים מודעה בטיימס לחדר להשכרה הכולל  אוכל ומיטה. המחיר היה לירה שטרלינג אחת. אני הרווחתי גינאה אחת ,זה היה 21 שילינג. דודתי הבטיחה לי עוד 5 שילינג כדמי כיס. זה לא היה הרבה ,אבל זה יעזור לי עם הוצאות מזדמנות אחרי שדמי השכירות שלי יטופלו. המודעה הביאה תוצאות. עברתי לבית אומנה בקנסינגטון בערך בזמן הזה , כדי לחסוך כסף ,קניתי אופניים משומשים בחמישה שילינג. זה הפך לכלי התחבורה שלי לדי הרבה זמן. תמיד נהניתי לרכוב על אופניים וזה העניק לי עצמאות רבה. נהניתי במיוחד לנסוע מאחורי אוטובוס קומתיים שם הוואקום מאחורי האוטובוס משך את האופניים. בימים ההם ,אני חושב שללא אופניים ,לא הייתי יכול לטייל בלונדון במידה שטיילתי בה ולא יכולתי להיפגש  עם כמה מהחברים שפגשתי במקומות שונים לפני שעברתי ללונדון.

אולם ,אמי ,שהתכתבה עם שתי הדודות שלי שהיו אז בלונדון ,חשבה שאורח החיים הזה לא היה מתאים עבור נער " יהודי וטוב" בן 16. בלי ידיעתי ,הם פנו למקום שאוכל לישון בו. הם שמעו על הבעלים לשעבר של דריי הוסרן (Drei Husaren) ,מסעדה וינאית בעלת חמישה כוכבים ,שקנה בית בצ'לסי והשכיר מקום  לדיירים כדי שיכול לתמוך בעצמו כלכלית. נעשו הסידורים עבורי כדי

לעבור לחדר קטן אבל נוח בקומה העליונה ולאכול איתם את האוכל הווינאי המצוין שלהם ,כולל מאפים מעולים , למשפחת דינר הייתה בת , שהייתה מבוגרת  ממני בערך בשלוש שנים ,הסתדרתי איתה. בזמן קצר ,היא לימדה אותי לרקוד בחדרון  קטן בבית. מאז ,אני רוקד במעגלים ,מפני שרק ככה יכולתי לרקוד בגלל המגבלות של החדר. באופן כללי ,השהות שלי הייתה מאושרת וקיבלתי אוכל נהדר והייתה חברה טובה.

בזמן שעברתי לפנימייה זו ,הצטרפתי לתנועת נוער של הצופים לבנים בקנסיגטון. הייתי  חניך מסור מאוד לצופים בווינה ,ולפני כן הייתי חבר בתנועת נוער  של יהודים בלבד. הקבוצה שהצטרפתי אליה הייתה ממוקמת בכנסייה ,המדריך היה שוטר בלונדון ,איש נחמד מאוד באמצע שנות ה-30 לחייו. נפגשנו פעם בשבוע. חברי הקבוצה היו ממש נחמדים וקיבלו אותי לחלוטין עם היותי זר. יצאנו להרבה טיולים ומחנות מחוץ ללונדון. האנגלית שלי הורחבה עם מילות סלנג נוספות בניב "הקוקני". באופן כללי נהניתי מההשתייכות לקבוצה וזה הוסיף להשקפה שלי על אנשים אנגליים.

הצטרפתי גם לבייסווטר פוליטכניק (Bayswater Polytechnic) שם התחלתי קורס ערב בהנדסאות מכנית. זה כלל שני ערבים בשבוע. הקורס היה די פשוט בשבילי ,היו כמה בעיות של שפה ,אבל לא הייתה לי בעיה לעמוד בקצב  ולקבל ציונים הרבה יותר טובים ממה שקיבלתי במקצועות הקשורים למתמטיקה בווינה.

החיים הדי שקטים האלה ,פסקו בפתאומיות במהלך "הקרב על בריטניה" ,כאשר כל  "האויבים הזרים" נכלאו. אפילו השפעת השוטר הבריטי ,המדריך שלי בצופים ,לא עזרה לי להתחמק מהסגר במחנה.

שוחררתי מהמחנה לאחר ארבע העברות כעבור שלושה חודשים ,מכיוון שקיבלתי תצהיר מהבעלים של הפנימייה שגרתי אצל משפחה בריטית והייתי מתחת לגיל 17.משם ואילך ,התגוררתי במספר אכסניות עד שאחותי ואני עברנו לגור יחד בדירה משלנו. במהלך התקופה הזו ,היו לנו חיי חברה מאוד פעילים יחד עם הנוער האוסטרי ,ולמרות "הבליץ" *,נהניתי מאוד מחיי בלונדון כולל התאטרון וכולל הפארקים ,וכמובן כל החברים שהכרתי בשנה הראשונה שלי בלונדון ,במשך הכליאה ואחרי. בחששות גדולים עזבתי עם אחותי  לטובת ניו יורק ,ל היגרה שם אמנו שנתיים קודם לכן.

אני תמיד אזכור את הארבע וחצי שנים באנגליה  ,למרות הקשיים ,כתקופה מאוד שמחה בחיי שם למדתי המון על לא רק מנהגים אנגליים ,אלא גם על איך להיות עצמאי ולהעריך השכלה ,הרגלי עבודה תקניים וחברויות איתנות.

לאחר מעט זמן בחיל הים האמריקאי ,סיימתי את לימודי בהנדסה. ב-20 השנים האחרונות ,ניהלתי חברה של יעוץ בפועל וניהול. אני עכשיו בפנסיה ,וגר בוורמונט ובפלורידה.

*מחנה דוברקורט - ראו במפה באתר

*הבליץ- כינוי למתקפה האווירית הגרמנית על העיר לונדון והפצצתה ע"י הלופטוופה בשנת 1940.