Margaret Furst

שם המתרגמ/ת: קורל גרופר

כיתה: י"ב3

עמודים: 111-113

הדמות: Margaret Furst

מרגרט פורסט

(רומברג, אסטהיים), דאלאס, ארצות הברית

נולדתי בעיירה קטנה מאוד, אסטהיים שבגרמניה, בין דרמשטאט ומיינץ ב-30 למאי 1929.

הוריי נישאו ביולי 1927. אבי היה בנקאי במקצועו, אך כשהוא נישא לאמי הוא עבר להתגורר בבית סבי ועזר עם העסק המשפחתי, שהיה חנות למסחר בתבואה  לאזור. אחי נולד ב-17 ליולי 1930.

סבי נפטר שלושה חודשים לפני שנולדתי והנטל של העסק המשפחתי נפל על הוריי וסבתי. עד כמה שאני זוכרת היינו משפחה שמחה. חיינו טוב יחסית, לא בראוותנות, אבל בנוחות.

אבי נפטר במרץ 1934 בגיל ארבעים וארבע מהתקף לב חמור. היטלר כבר היה בשלטון. לאימא היה קשה מאוד להתגבר על מות אבי ולהתמודד עם העסק המשפחתי. האנטישמיות הרימה את ראשה המכוער. היו רק שתי משפחות יהודיות בעיירה שלנו וככל שהזמן עבר המצב נעשה גרוע יותר ויותר.

התחלתי את לימודיי ב-1935, אך בתחילת 1936 אימא החליטה למכור את העסק המשפחתי ולעזוב. עברנו לאשווגה שעל נהר הוורה לא רחוק מקאסל, היכן שדודתי פאולה התגוררה עם משפחתה. אחי ואני הלכנו לבית הספר היהודי שם לימדו אותנו החזן של בית הכנסת ומורה יהודי חילוני.

התגוררנו בדירה בבעלות יהודים, והיינו חייבים לעבור ממקום למקום פעמיים בתוך שלוש שנים. היינו מוקפים באנשים לא יהודים מסביבנו ובקושי היינו יכולים ללכת ברחובות. אוכל היה קשה להשגה. לאחר ליל הבדולח ושרפת בית הכנסת היינו בבעיה רצינית. לאחי ולי הייתה ויזה ללכת לשוודיה במאי 1939.

ביום שלפני שעמדנו לעזוב ,אימא שלנו קיבלה את האישור מאנגליה ללכת כמשרתת בביתו של קרוב משפחה רחוק, יחד עם ההרשאה שלנו ללכת לקינדרטרנספורט. עזבנו ב-21 במאי 1939. כילדים, השתוקקנו לקראת ההרפתקה. אימא כנראה הרגישה לגמרי אחרת, מכיוון שעזבה את אמה ואת כל שאר קרובי המשפחה שלנו מאחור, אך למען ילדיה היא הייתה מוכרחה להיות אמיצה.

אני לא זוכרת את הנסיעה ברכבת עד לרגע בו הרכבת סוף סוף עברה את הגבול ההולנדי ונהיינו חופשיים!

שהיתי בבית היתומים במשך ארבעה שבועות. אני זוכרת בבירור את הרגשת הבדידות והגעגועים הביתה. לא ידעתי לדבר אנגלית ועל אף שהתייחסו אליי באדיבות הייתי מאוד עצובה. מעולם לא הופרדנו בעבר.

משפחת שפרד התאמצה לגרום לי להרגיש בנוח. "אימא" הייתה כרטיסנית באוטובוס ו"אבא" היה דוור. היו להם שני ילדים, מבוגרים מברט, בן ובת. לברט היו שיעורי פסנתר כל שבוע בזכות אדיבותם על אף המיעוט בכסף.

ברט הוצב לבסוף אצל משפחה נוצרית  בקובנטרי שם הוא היה שבע רצון.

הוצבתי אצל משפחת סימונס בקובנטרי. גברת סימונס הייתה מאוד אדיבה כלפיי וניסתה לגרום לי להרגיש בבית. הלכתי לבית הספר והייתי בת מזל מספיק כך שהייתה לי מורה יהודייה, גברת ג'ייקובס, שחשה את מצבי הקשה ועזרה לי רבות. שם המנהלת היה מיס סמית' והיה לי קשה מאוד לבטא אותו. רוב הזמן אמרתי 'מיס מיס' דבר שבידר את שאר הילדים.

אחרי בית הספר כשחזרתי הביתה, היה עליי לנקות את הבית ועבדתי באופן הכי טוב שיכולתי (שלא היה טוב מאוד). רוב הזמן שרפתי דברים או שהרסתי אותם בדרך כלשהי. בגיל עשר לא הייתי מאוד מיומנת לעבוד במטבח.

לאחר חודשיים בהם שהיתי אצל משפחת סימונס, המלחמה פרצה וחיי האישיים הידרדרו מהפח אל הפחת. אשתו של מר סימונס עבדה קשה מאוד והוא לא עשה דבר. בנם ג'ון הציק לי ללא הרף ותמיד גרם לי לבכות. ג'ון היה גדול ממני בארבע שנים. הבת אסתר הייתה קטנה ממני בשנתיים. אסתר חלקה איתי מיטה שהיא הרטיבה כל לילה.

דפי הכתיבה שלי והבולים התחילו להיגמר ולא היה לי כסף לקנות חדשים, לכן לא יכולתי לכתוב עוד לאמי ולספר לה איך הרגשתי.

אחי התגורר במרחק של כמה רחובות ספורים ממני, אך מעולם לא היה לי זמן ללכת לראות אותו, חוץ מהפעמים בהן הלכנו לחיידר פעם בשבוע. גם זה הפסיק כשההפצצות החלו.

קובנטרי נראתה כמו המטרה האהובה על הנאצים. כשהמצב הידרדר משפחת סימונס ברחה לאזור הכפר. גברת סימונס הכירה כמה אנשים דרך עסק חנות השמלות שלה. הם הציעו לארח את כולנו -  חמישה אנשים, וכך עברנו אל אדג'הילס ליד באנברי, כפר קטנטן. זה היה מקום אידילי – המקום הכי קרוב לגן עדן שראיתי בחיי, אך זה היה "בגללנו הגרמנים שהם היו חייבים לעזוב את ביתם".

נשארנו באדג'הילס למשך שבועיים ואז עברנו לקינטון בתחתית הגבעה. גברת סימונס הלכה לקובנטרי כדי לעזור בחנות שלה פעמיים בשבוע וחזרה הביתה בערב. כל פעם שהייתי לבד בבית עם מר סימונס הוא היה רודף אחרי מסביב לשולחן ותוקף אותי. התמודדתי עם ההתעללות כמה שיכולתי עד שהיה לי מספיק אומץ לספר לאמי מה באמת היה קורה.

בעזרת בית בלומסברי הלכתי לבית ספר מקצועי בווסטמיל ליד באנטינגפורד אשר פונה מלונדון. המורות היו כמו אימהות עבורנו. היינו שלושים ושש בנות, אשר מתוכן שלוש היו יהודיות. התגוררנו  באחוזה שהייתה שייכת לאלוף משנה שנלחם בצפון אפריקה ובית הספר לימד בו במשך תקופת המלחמה. לכל אחת מאיתנו היו מטלות לעשות כל יום, וגם היה עלינו לטפל בבעלי חיים. אני הייתי אחראית על העז עלמה. היה עליי לנקות את הביתן של עלמה ולהאכיל אותה. עלמה הסריחה כמו כל שאר העזות אבל לא היה לי אכפת. הייתי מאושרת.

במקום הזה הכרתי את חברתי היקרה ריטה האוזר אשר פגשתי שוב במפגש המחודש של הקינדרטרנספורט בהארו. אני חשבתי שהיא הייתה בישראל. הקרקע הייתה יפהפייה. היו לנו ירקות טריים ופירות, גן פרחים, אגם עם ראשנים, אפילו היה לנו מגרש הוקי עם נרקיסים עד קו האופק באביב. במקום הזה למדתי לבשל ומאז אהבתי את התחום.

בזמני חופשות נסעתי הביתה לבקר את אמי בלונדון, שבאותו הזמן שכרה דירה עם עוד שלוש חברות ועבדה בהכנת מעילי גשם במפעל. אחי הגיע מהרטפורד שם הוצב עם משפחה מאוד חמה ואוהבת כך שהוא יכול היה ללמוד בבית הספר היסודי באטרסי, שגם כן פונה מלונדון.

למרות ההפצצות היינו שמחים יחד והסתכלנו קדימה לעבר ימים טובים יותר. התחלתי להעריך את שייקספיר והלכתי לראות את לורנס אוליבייה בתיאטרון אולד ויק. הלכתי לראות את האופרה הראשונה שלי בקובנט גארדן. חיי התרבות שלי החלו להתעורר מכיוון שאמנו עודדה אותנו על אף המחסור בכסף. נאלצתי לעזוב את ווסטמיל בגיל חמש- עשרה, מכיוון שבית הספר לא היה מורשה ללמד ילדים מעבר לגיל הזה. היה זה יוני 1944 והמלחמה באירופה הייתה במלוא עצמתה.

הלכתי לעבוד אצל רופא שיניים בבארנט. לאחר תשעה חודשים קיבלנו את התצהירים שלנו שאנחנו יכולים להגר לארה"ב.

עזבנו מגרינהוק על ספינת בית החולים אקוויטניה והגענו לניו יורק ב-12 באפריל, יום לפני מותו של הנשיא רוזוולט. קרובי משפחתנו פגשו אותנו בניו יורק. היו לנו חיים טובים ופוריים מאז.

אני מודה לבריטניה על כך שהצילה אותנו, אך אני חושבת שהעולם יכול היה לעשות יותר למען האנושות בזמן שהוא צפה מנגד.