Edith Riemer

חסר צילום מהספר

שם המתרגם: גלעד בן יוסף

עמודים:260-262

הדמות: Edith Riemer

אדית ריימר

(לפור, לודוויגסהאפן), עמק צ'רי, ארצות הברית

בתחילת יוני 1939, חצי שנה אחרי שעליתי על הקינדר-טרנספורט ועזבתי את לודוויגסהאפן, התמקמתי במעון "גני לקסינגטון" שבלונדון. בדיוק נמלטתי מהמשפחה, שהייתה אמורה לדאוג לי; בעל הבית נפצע קשה בתאונת דרכים ולקה בתסמונת, שגרמה להתנהגותו להיות מוזרה ומפחידה ללא התראה. אמנם אשתו ומשרתו הורו לי כיצד להגן על עצמי במקרים כאלה, ותמיד לנעול את עצמי בחדרי, אבל ההתפרצות האחרונה שלו הייתה הקש ששבר את גב הגמל. אחרי שישנתי אצל חברים בימים הראשונים, ועדת הפליטים הציעה את המעון.

הבית היה גדול, ברחוב עם הרבה בתי מגורים, לא רחוק מתחנת הרכבת התחתית "ארלז קורט". האוכלוסייה במעון הייתה בהשתנות מתמדת, בהתאם למספר הילדים שמצאו בתי אומנה וכמה היו נטושים באופן זמני מאז שהקינדר-טרנספורט שלהם הגיע. מעולם לא היינו יותר מעשרים או אולי עשרים וחמישה, אבל היה פער גילאים גדול. אני לעולם לא אשכח שהיה תינוק אחד, שבכה ללא הרף לאימא שלו, שישן מעט, סירב לאכול, והחזיק בחוזקה את הבקבוק שלו. כולנו, בתורות, החזקנו וחיבקנו אותו, וניסינו לעודד אותו, אך כולנו נכשלנו- פרט למשפחת פליטים של ארבע נפשות, ששכרה דירה ליד חדר השינה שלנו. בדרך כלל הם לא יצרו איתנו קשר, אבל כשהבכי המתמשך התחיל לעלות להם על העצבים, אב המשפחה הגיע לעזור. זאת הייתה הפעם היחידה שהתינוק הפסיק לבכות. כולנו שמחנו כשנמצאו עבורו הורים מאמצים.

ימי הולדת בבית תמיד היו אירועים מאוד מיוחדים, היו מתנות ואף מסיבות כשהייתי יותר קטנה. אבל הם היו יותר מזה- הם היו ימים שבהם עשינו דברים מיוחדים ביחד עם כל המשפחה והחברים, ימים של העצמה של הקשרים שלנו. תהיתי איך אתמודד עם יום הולדתי הקרב ובא ללא תמיכתם של הוריי. ביום הולדתי ארוחת הבוקר הוגשה כרגיל, אחרי כן שיחקנו בכדור בפארק, אבל אחרי ארוחת הצהריים קבוצה של ילדים איחלו לי מזל טוב והעניקו לי מספיק כסף כדי לקנות כרטיס לסרט- זה היה תענוג בלתי יאומן. הופתעתי והתרגשתי- הם חסכו והקריבו עבורי את דמי הכיס השבועיים שלהם (כמדומני הם היו שילינג אחד), שבקושי הספיקו לשלם על המשלוח למכתבים הביתה. מכל מתנות יום ההולדת שקיבלתי אי פעם, זאת ללא ספק נצרבה הכי הרבה בזיכרוני.

ענני המלחמה התקרבו. ב-25 באוגוסט 1939 הועברנו לרסטהול ביקון, טנברידג' וולס, שנחשב מקום בטוח יותר מלונדון. כשהגענו לא האמנו למראה עינינו- היינו באחוזה.

החל מאפריל 1941, עבדתי לתקופה קצרה (עד שחליתי) במעון "גני רותסיי" שבבדפורד. מעון זה היה שייך לוועדת הפליטים היהודית, והיה יותר כמו בית עבור ילדים מאשר מעון משום שהוא סיפק עזרה לטווח ארוך עבור תינוקות עד לילדים בגילאי בית ספר, שהוריהם לא יכלו לדאוג להם. כמה אימהות חד-הוריות עבדו בבית, בתחזוקה או במטבח. שעות הביקור שלהן היו מוגבלות, לא רק כדי למנוע הפרעה בעבודתן, אלא גם כדי להוריד לחץ משאר הצוות של המעון, שקבעו שהביקורים  הלא צפויים שלהן היו מפריעים ומעציבים. איך שהגישות בחינוך ילדים השתנו- תודה לאל. אני עדיין יכול לשמוע את הבכי של הילדים הקטנים יושבים על ה"סירים" שלהם, קשורים בחבלי בד לסורגים בלול התינוקות שלהם. רק תינוקת אחת, עם עיניים כהות גדולות, בהתה בשקט בשאר הילדים. שמה היה מריאון לוי. אימא שלה הייתה בצבא. לרוב הילדים חסרה הייתה תשומת הלב האישית הדרושה להתפתחות פיזית ורגשית רגילה. את רוב הזמן הפנוי שלי ביליתי איתה. הפעם הראשונה שלקחו אותה לחנות הייתה קצת לפני שעזבתי, וקניתי תמונה שלה, שבה היא הצטלמה באופן מקצועי בחנות. לעתים קרובות תהיתי מה עלה בגורלה.

עבדנו שעות רבות, ולא רק שדאגנו לילדים עצמם, אלא גם היינו אחראים על כביסה (אני עדיין זוכרת, שנאלצתי להרתיח את החיתולים), על ניקיון הבקבוקים, על סינון מזון ועל ניקיון חדר הילדים. אבל בכל זאת אהבתי את העבודה עם הילדים והייתי עצובה כשנאלצתי לעזוב.

במעון "בלסייז פארק" בלונדון, היה הווי שונה לגמרי. המעון נוהל על ידי בית  בלומסברי והוא סיפק לינה ומחיה למספר רב של בנות שעברו את הגיל שבו החינוך הנו חובה. חלק למדו מסחר, חלק למדו מקצועות מלאכה, אבל מה שהרוויחו לא יכול היה להספיק לצורכיהן מחוץ לסביבה מוגנת ומסובסדת. נוסף לתועלת הכלכלית הייתה סיבה משכנעת יותר עבורן לבחור במעון. כמה בנות חלקו כל חדר, ולכן חברויות פרחו, וניתנה להן תחושת שייכות. המעון פעל כמו תחליף למשפחה. גם הייתה במעון אחות וחדר עם שש מיטות לחולים.

המנהלת, גברת גלוקסמן, יחד עם הצוות שלה, ניהלה גם מסעדה בריטית באותו מקום. הטבחים והאופים עבדו כמו קסם, ובישלו תפריט מאוד טעים אפילו שהתקציב לאוכל היה דל. למרות שהמסעדה נועדה לספק לחיילים במלחמה אוכל מזין במחירים הוגנים, רוב לקוחותינו היו פליטים יהודים שגרו בשכונה. לבנות במעון היה חדר אוכל משלהן, אבל האוכל היה זהה. בסופו של דבר עזבתי לדירה אחרת שגם הייתה שייכת לבית בלומסברי. דירה זו הייתה קרובה מאוד למעון, וחלקתי בה חדר עם נערה אחת בלבד. רוב הדיירים האחרים היו גם כן פליטים יהודים. הבחירה בסביבה פחות מובנית  הייתה הצעד האחרון שלי לקראת עצמאות גמורה.

למידע נוסף אודותיה:

מידע על אבן לזכרה שהוצבה בפתח ביתה בגרמניה.

Kiddush cup for Passover, Gift of Edith Riemer,  Museum of Jewish Heritage, NY.