Leonore Davies

שם המתרגם/ת: קורל גרופר

כיתה: יב3

עמודים: 65-66

הדמות: Lenore Davies

לינור דייויס

(ריטר, וינה) גילדפורד, סרי, בריטניה

אני תוהה אם אתם יכולים לתאר לעצמכם מהי התחושה להגיע להבנה בגיל שלוש-עשרה שבגלל שחל שינוי בממשלה אין לכם יותר מקום בחברה? אתם אף-אדם. בין לילה הילדה שחלקה אתכם את שולחנכם בבית הספר לא תדבר אתכם יותר, השכנים שהכרתם כל חייכם, שיצאתם איתם לנופש, דוחים אתכם.

דבר אחד בטוח – אתם מתבגרים בן לילה.

הייתי מאוד בת מזל להיבחר כאחת משלושים  ילדים, כולם נושאי תגים, ואני עדיין יכולה לשמוע את הקול במחסום שהסתכל על התג שלי ואמר 'הנה היא' וכך הועברתי לידי גברת שהמתינה.

לא ידענו מאומה זו על זו.

בבוקר שלאחר מכן, כמו ילדה קטנה מבית טוב, הורדתי את המצעים, הנחתי את הכריות על אדן החלון, הפכתי את המזרן – ולפתע המארחת שלי עמדה בדלת, הרימה את ידיה באוויר באימה ואמרה: 'מזעזע, מה יאמרו השכנים!'

זו הייתה אחת מיני אי הבנות תמימות רבות שיבואו; נימוסי השולחן שלי היו שונים, לא שגויים; ההתנסחות שלי הייתה דלה, אך לא חסרת נימוס; הידע הכללי שלי באנגלית היה מוגבל, אך לא מטופש. כן, היו לי יותר מדי בגדים, אבל זה היה הדבר היחיד שיכולתי להביא עימי ואמא לא רצתה להכביד על אף אחד אחר את הוצאות ההלבשה שלי.

לאחר שלושה שבועות המארחת שלי טלפנה אל אגודת הידידים*, שתחת חסותם הגעתי, ואמרה שאיננה מסוגלת להתמודד איתי יותר – ופתאום הייתי מסולקת... באותו היום הורי עזבו את וינה ליעד לא ידוע. דיברנו אחד עם השני בטלפון וחלפו  שנים רבות עד שיכולתי לעמוד שוב בשיחות לטווח רחוק.

בבוקר שלאחר מכן המארחת שלי לקחה אותי אל בית בלומסברי, נישקה אותי בחיבה על הלחי והשאירה אותי בחצי הדרך של גרם מדרגות מרשים.

נשלחתי לאכסניה למבוגרים שהייתה אמורה להיפתח בדרום לונדון והייתי האורחת הראשונה שלהם מלבד זוג פליטים שהועסקו כשרתים. הלכתי לבית הספר, הצטרפתי לצופי הבנות והכרתי חברים חדשים רבים.

כשהמלחמה פרצה, פוניתי יחד עם ילדי בית ספרי. הפעם הייתי יותר מנוסה – חוויתי כל זאת כבר לפני כן, לא לדעת היכן אהיה בלילה שלאחר מכן או מי

יהיה איתי. חברתי הטובה אודרי ואני תכננו להיות יחד ועכשיו הייתי מסוגלת לתמוך בה כאשר היא התגעגעה הביתה. פתאום כבר לא הייתי שונה, כולם נזקקו לתמיכה. אודרי ואני שוכנו עם משפחה מקסימה בבית גדול. הם הבינו לליבנו, עזרו לנו,והיו כל מה שאדם יכול לייחל לעצמו; החיים נהיו יותר מסודרים, האנגלית שלי השתפרה בצעדי ענק. בינתיים הוריי הורשו להשתקע בוונצואלה, אך למרבה הצער, לא היה סיכוי להצטרף אליהם לאחר המלחמה.

ביום הולדתי השישה-עשר נהפכתי ל'זר אויב' בן לילה. לאחר מכן הייתי 'זר ידידותי' שוב והופחתו ההגבלות (שהוטלו).

עברתי את המבחנים, אך מכיוון שלא היה כסף לשלוח אותי לאוניברסיטה ומכיוון שלא הייתי זכאית לקבלת מלגה, היה ברור לי שיש רק דבר אחד לעשות. התגייסתי לצבא.

לא הייתם מאמינים כמה אנשים, שהיו אמורים לדעת , מיהרו לומר לי שלא אתקבל. עם האופטימיות של הנעורים החלטתי להתעקש וזה השתלם לי.

הצטרפתי אל חיל העזר האווירי לנשים (WAAF) בספטמבר 1943 בזמן בו 'זרים ידידותיים' הורשו לעסוק בעבודות כגון סניטרים או טבחים, ונהייתי מתקנת מכשירים. למעשה עברתי את מבחן ההכשרה כמכונאית אלחוט. זה היה סוג מקצוע שדרש מיומנות גבוהה וסודיות. עם זאת, חיל העזר האווירי לנשים היו מאוד דיסקרטיים והעבירו אותי בדיקה רפואית שגילתה פזילה בעיניי ולכן לא הייתי יכולה להתקבל כמכונאית אלחוט. שמחתי לעבוד עם מטוסים בכל תפקיד.

בסוף המלחמה באירופה הועברתי אל משרד החינוך וב-1947 השתחררתי מהצבא. עד כה לא ראיתי את הוריי במשך כשמונה שנים וחצי והייתי לחוצה לעשות כן  לפני תחילת לימודיי באוניברסיטה. בעיית הדרכונים הייתה עצומה ולא היה ברור אם אוכל להגיע לוונצואלה ולחזור לפני שהסמסטר מתחיל. רק לאחר שחזרתי והתחלתי להתכונן לקראת התואר שלי בפיזיקה, הורשיתי להישבע אמונים למלך ולקבל אזרחות בריטית.

לאחר שסיימתי את לימודיי קיבלתי משרה בחברת דלק בריטית בטרינידד כפיזיקאית חוקרת. רציתי להיות לפחות על אותו הצד של האוקיינוס האטלנטי כמו הוריי. היו עדיין אלו שחשבו שהם יודעים טוב יותר ממני ונזפו בי על שזנחתי את המדינה שפרסה עלי את חסותה.

פגשתי את בעלי ונישאתי לו בטרינידד. חזרנו להשתקע באנגליה ב-1957 וזמן קצר לאחר מכן נהייתי מורה לפיזיקה בבית ספר. כשב-1964 אחד מתלמידיי התקבל לתערוכת פיזיקה בקיימברידג', הרגשתי שלאחר עשרים וחמש שנה סוף סוף הגעתי.

* אגודת הידידים - הקוויקרים שסייעו רבות להצלת היהודים.

מידע נוסף:

לינור הפכה למורה ולאחר מכן למנהלת, בשנת 1986 פרשה מתחום החינוך, והייתה עסוקה מאוד בתחום ההתנדבותי מאז. יש לה 2 בנות נשואות ו-5 נכדים. לינור התאלמנה בשנת 1993.

(http://old.quaker.org.uk/lenore-davies-i-could-so-easily-have-disappeared)