Fred Dunston

שם המתרגמ/ת: קורל גרופר

כיתה: י"ב3

עמודים: 73-74

הדמות: Fred Dunston

פרד דנסטון

(דויטש, וינה) לונדון, בריטניה

לאחר שהמבנים של בית הספר עליית הנוער בווינה הושמדו בלילה של ה-10 בנובמבר 1938, חלק מהצוות עזר עם העבודה המשרדית ב'משרד פלשתינה' עד שמבנים מתאימים אחרים יוכלו להימצא ולהמשיך את עבודת בית הספר. 'משרד פלשתינה' היה ארגון הגג של כל תנועות הוועד הציוניות השונות וארגוני גיוס התרומות וכמובן שהייתה הרבה עבודה לעשות – רשימות רבות של ילדים מקבוצות גיל שונות הוכנו אך לא הושלמו מכיוון שהאנשים שעבדו עליהם נטשו את הכל מאחוריהם ביום אחד כשהגיעה ההזדמנות שלהם להגר. לרוב הם לא יכלו להעביר או להסביר את העבודה שהם עשו לממשיכי דרכם.

בוקר מוקדם אחד בדצמבר, בזמן שעבדתי על הרשומות האלו, הגיעה הודעה דחופה  מ"הקהילה הישראלית". משרד הפנים בלונדון הסכים לקבל מספר ילדים יהודים ללא ליווי עד לגיל שבע עשרה. עם הסדרת ההליך הפורמלי, המשלוח הראשון של כשלוש מאות ילדים יצא לאנגליה תוך שבוע. הקהילה הייתה מוכנה להקצות לנו מאה מקומות כל עוד התיעוד יושלם ויוגש למשרדם בצהריי היום. אם לא נגיע למועד האחרון הם ימלאו את המקומות מרשימותיהם שלהם. מכיוון שהם קיבלו את המידע מוקדם יותר מאיתנו, הם היו ערוכים הרבה יותר טוב להתמודד עם המצב. אנחנו היינו, לעומת זאת, די נחושים לנצל באופן מלא את ההזדמנות הזו ולשלוח כמה שיותר ילדים למקום בטוח, אבל איך הדבר יכול היה להיעשות?

חשבנו שנוכל לכתוב מספיק שמות וכתובות של ילדים מתאימים מהרשומות שלנו תוך מספר שעות. באופן טבעי היינו חייבים לקבל לפחות מאתיים שמות או יותר כדי לוודא שלפחות מאה יתקבלו וכדי להיות מוכנים להבא. המשימה הייתה להביא אותם יחד עם הורה, תעודת לידה וכו' למשרדנו במהירות האפשרית, כך שהם יוכלו להתראיין ואם הם נמצאו מתאימים גם להכין את ואותם לקראת המסע בהתראה קצרה מאוד. היינו גם כן חייבים להיערך עם צלם ורופא זמינים. גייסתי את עזרת שבט הצופים שלי לשעבר. הדבר עבד כל כך טוב כך שתור ארוך השתרך מחוץ למשרד תוך שעה. קבוצת מראיינים התחילה לעבוד באחת והמשיכה ללא הפסק עד מאוחר בערב כשהילדים האחרונים טופלו.

הייתי אחד מהמראיינים, חוויה מוזרה, מרגשת ומתישה. הורים חרדים התחננו והפצירו, פעמים רבות בכו, בניסיון לוודא שילדיהם יהיו על הרשימה של המשלוח הראשון. הם חשבו שההחלטה הייתה תלויה בנו אבל זה לא היה המצב. אנחנו רק ביצענו את עבודת הניירת. רק יכולנו להבטיח לאנשים המסכנים והמעונים הללו שנעשה את המיטב, ואפילו אם ילדם לא יהיה במשלוח הראשון, משלוחים אחרים יעשו בעקבותיו בהפרשים של שבוע. הורים רבים דיברו אלינו כאילו חיי ילדיהם היו תלויים בנו. היה זה מצב קשה והיינו חייבים לשכנע אותם שזהו לא מצב של אפליה. החיים משטים בנו לעתים.

הדלת נפתחה פעם נוספת ומצאתי את עצמי עומד מול מורה שניסה בעבר ללמד אותי ללא הצלחה שיעור דת בבית הספר היסודי. הוא הגיע כדי להביא את בנו. עד לפי מספר שנים הוא היה המורה שישב בשולחנו ואני הייתי התלמיד שישב על הספסל. עתה אני הייתי זה שיושב מאחורי השולחן והוא היה המועמד המתחנן לחסדיי. הוא זיהה אותי וחשב שבאמצעות השפלה עצמית (התקשיתי למנוע ממנו מלכרוע על ברכיו) הוא היה יכול לשכנע אותי לעשות עבור בנו יותר מאשר עבור מקרה רגיל. זה היה עצוב ופתטי. הוא אמר שהוא תמיד היה טוב אליי, דבר שהיה נכון, אז הוא חשב שכעת להיות טוב אליו תלוי בי. היה זה רגע בלתי נשכח. ביצעתי את תפקידי הפורמלי אך מעולם לא נודע לי האם בנו זכה להיות בקינדרטרנספורט.

השעה הייתה כמעט חצות כאשר היו לנו מספר מספיק של תיקים מוכנים, אך משימה נוספת עוד הייתה לפנינו. רשימה מלאה וכתובה של כל השמות, הכתובות, תעודות הלידה ומקומות הלידה עם שבעה עותקים התבקשה. לכן שני כתבנים נדרשו לכתוב בו זמנית בקצב של שלושה. רוב האנשים כבר הלכו הביתה מותשים לגמרי, וחוץ מאחד מצוות המשרד שהיה כתבן מעולה ומהיר מאוד, הייתי האדם היחיד שיכול היה לכתוב, אז היינו חייבים לסיים עם זה. הצלחתי להתאים את הקצב לזה של הכתבן השני והיה זה מדהים  שמצאנו את היכולת לעשות את מה שהמקרה דרש. העבודה הושלמה כאשר עובדים אחרים החלו להגיע בבוקר.

המשלוחים עברו באופן די רגיל מאז והלאה – שבוע אחר שבוע עד לסוף יולי 1939 כשפרוץ המלחמה הביאה אותם לקיצם. יותר מתשעת אלפים ילדים הגיעו לאנגליה במשלוחים הללו ומצאו ביטחון וחיים חדשים במדינה הזו. אני שמח שלי ולכמה מחבריי הייתה ההזדמנות לעזור להפוך כל זאת לאפשרי והימים המרגשים הללו לנצח יישארו חיים בליבי.

מידע נוסף:

בקישור מצורף מידע על מסמכים של  ארגון 'עליית הנוער' משנת 1939 שפרד דאנסטון תרם לספריית וינר שבבריטניה -

 http://www.wienerlibrary.co.uk/Search-document-collection?item=492