Ellen Davis

שם המתרגמת: יעל קסטל

כיתה: י'9

עמודים: 63-64

הדמות: Ellen Davis

Ellen Davis  אלן דייויס

(ורטהיים, גרמניה  *הוף ביי קאסטל) סוונסי, ווילס, בריטניה

נולדתי ב-1929 בהוף ביי קאסטל בגרמניה. סבי וסבתי מצד אמי היגרו לארגנטינה ביוני 1935, בעוד שסבי וסבתי מצד אבי עזבו לאמריקה בערך באותו הזמן. אני הגעתי לסוונסי, בדרום ווילס, ב-30 ביוני 1939.

אבי ברח ממחנה ריכוז והגיע לאנגליה באוגוסט 1939 ונשלח לאוסטרליה ב-1940. אמי, ארבעה אחים ושתי אחיות, (אחת מהן נולדה באוגוסט 1939), נותרו מאחור. חדשות שהגיעו מהצלב האדום ב-1942 דיווחו כי אמי וכל הילדים נשלחו לתאי הגזים ב-1941. בגיל שתיים- עשרה לא יכולתי להאמין למסמך הזה – לא רציתי להאמין לו. לאחר מכן כל הניירת הושמדה, כשהבית בסוונסי נפגע פגיעה ישירה.

נישואים מוקדמים ליהודי אורתודוקסי הניבו שני ילדים מקסימים, כעת בני ארבעים ושלושים-וארבע, ועכשיו שני נכדים. הנישואים הללו נכשלו. בעלי השני הוא אדם מתחשב, אם כי לא יהודי. העברתי זמן רב מאוד בניסיון למצוא את עקבותיהם של אחיי, אך ללא הועיל. שנים חלפו; כאב הלב לא התמעט. תמיד המשאלה והחלום שלי היו 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'.

לפני חמש שנים, באופן ספונטני, החלטתי שאבוא לישראל. לקח לי רק ארבעה ימים להתכונן, ואישה לחוצה בגיל העמידה עברה באבטחה של אל-על , ולא מאמינה שזה קורה. טיילתי חמישה ימים ואז החלטתי לחזור לירושלים ויד ושם. אין מילים שיוכלו לתאר את היגון, בחיי, אבל לבסוף, הייתי מסוגלת להתאבל על מות יקיריי. ניסיתי, אבל חוסר האמונה העיקש שלי הפך כה מושרש שזה היה כמעט כמו שכחה מוחלטת, עם רק זיכרונות בודדים שהסתננו פנימה.

כמעט שעה שלמה העברתי בין המסמכים עם עזרה של איש מתחשב מאוד. נוצר הרושם שהשם ורטהיים לא היה קיים. עזבתי את יד ושם עם שמות וכתובות של סוכנויות איתור מידע בגרמניה. בדרכי הביתה, כתבתי לשתיים מהן וחיכיתי וחיכיתי. באותו הזמן קיבלתי מכתב ממישהו האחראי על הרשימות ביד ושם שבדק לעומק רב יותר. הייתה אישה, שלפני שישים שנה, ניסתה לאתר את משפחתה בשם "קץ"; ושמה לאחר הנישואים היה, תאמינו או לא, ורטהיים, כתובת השולח ניו יורק. המכתב הבא הגיע מאחת הסוכנויות; זה יכול להיות העתק של המכתב מהצלב האדום שהתקבל ב-1942, רק מפורט יותר. חשבתי שידעתי מהו מכאוב...המכתב הזה שבר אותי.

בעלי הציע שאכתוב לניו יורק כדי לבדוק את הוורטהיים ההיא. לתדהמתי ושמחתי, הבעל היה בן דוד מדרגה שנייה או שלישית של אבי המנוח. שוב בדחף רגעי טסתי לניו יורק, איך יכולתי שלא?

הגעתי לשדה התעופה קנדי ולקחתי מונית לכתובת. כפי שתוכלו לתאר לעצמכם, היו הרבה אושר ודמעות סביב וכולם דיברו באותו הזמן. הטלפון צלצל בלי הפסקה עבורי מקרובי משפחה שמעולם לא הכרתי. לי זה הספיק שהם גדלו עם אבי. הטלפון צלצל שוב בשבילי. הקול בצידו השני של הקו המשיך להגיד מבעד לדמעות "את הבת של יוליוס" שוב ושוב. ואז היא המשיכה להתעקש שהיא הייתה בת דודתי השנייה היחידה, ושאני מוכרחה לבוא אליה לקליפורניה. מאחר וחסכתי סכום מספיק  בדיוק כדי להגיע לניו יורק, זה היה בלתי אפשרי. היא המשיכה בשלה. בעלה הגיע בסופו של דבר לטלפון ונתן לי תריסר מספרים להעתיק והתעקש שאטוס ללוס אנג'לס בשימוש במספרים הללו שהיו כרטיס האמריקן אקספרס שלו. לאחר ששהיתי בניו יורק שבוע, טסתי ללוס אנג'לס וציפתה לי קבלת פנים שלא תאמן. בערב הראשון, טוני, בת דודתי, שאלה אותי, "האם היית מתישהו בקשר עם דודך דויד?" הלסת שלי נשמטה. "מי זה דודי דויד?" המידע שניתן היה שהוא אחיו הבכור של אבי שגר במיאמי ואריקה גם היא גרה שם. את השם הזה הכרתי. היא הייתה אחותו הצעירה ביותר של אבי ומבוגרת ממני רק בשנתיים. טוני הרימה את הטלפון וחייגה למיאמי. דוד דויד המסכן, הוא בן שמונים וארבע. חשבתי שהוא יקבל התקף לב. ושוב השאלה, "מתי את באה?" מצטערת, אני צריכה לחזור תוך שבוע ואין סיכוי שאוכל להגיע למיאמי. אולי בשנה הבאה, אם ירצה השם.

היה לי שבוע נפלא, בת דודתי לא הפסיקה לדבר ומדי פעם עברה לגרמנית. מאחר ולא דיברתי גרמנית חמישים שנה  לא יכולתי לענות לה, אבל למרבה תדהמתי הבנתי את דבריה.

הזמן טס. באותה השנה התכתבתי עם דודתי אריקה והיא שאלה באחד ממכתביה אם אני יודעת אם היו לי דודים בסינסינטי שהגיעו מארגנטינה. כמובן שהתשובה הייתה לא, אז היא נתנה לי את הכתובת וכתבתי. באותו זמן היה כבר פברואר 1988 – הנסיעה הראשונה הייתה ב-1987 – ואני התכוננתי לבלות את פסח במיאמי ואז שבועות ספורים באל.איי.

כעבור עשרה ימים מהמכתב שלי בסינסינטי, הטלפון צלצל ביום ראשון אחד, וקול אמר "מדבר סאל מסינסינטי". הייתי כל כך המומה שכל מה שיכולתי לומר היה, "בדיוק כתבתי לך".

"כן," הוא ענה, "בגלל זה אני מצלצל אלייך. אנחנו עורכים את חתונת הכסף שלנו ב-16 במרץ ואני שלחתי לך כרטיסי טיסה למיאמי מפני שאנחנו מאוד רוצים שתהיי שם איתנו". בסינסינטי הכרתי שלושה בני דודים רחוקים, שני בני דודים מדרגה שנייה, והשאר היו בני דודים של בני דודים גם מצד אבי וגם מצד אמי, מפני שאחת מהאחיות של אמי התחתנה עם אחד מהאחים של אבי. כמה קרובים אפשר להיות?

בימים אלה מכתבים באים והולכים כמו קונפטי, מלאים רק באהבה ובחיבה. אחרי חמישים שנה מצאתי סוף כל סוף את משפחתי. בעלי, ילדי ונכדיי הם כל עולמי, אבל משפחתי שנמצאה לאחרונה נתנו לחיי ממד חדש והאהבה שחסרה נמצאה כעת.  סוף כל סוף חלק מחלומי התגשם.