Elfriede Colman

שם המתרגמ/ת: עופר גור

כיתה: יא

עמודים: 59-60

הדמות: Elfriede Colman

אלפרידה קולמן

(ג'נדה, וינה) לונדון, בריטניה

יוני שנת 1939, הייתי בת חמש וכל כך התרגשתי. נסעתי לבד ברכבת לבקר את דודה רלה בהמבורג. הורי ראו אותי ברכבת בווינה והדאגה היחידה שלי הייתה לוודא שחבילת העוגיות היו בתרמיל הגב שלי. ישנתי על רצפת הרכבת. אחר כך הרצפה הייתה מבריקה בצבע לבן ואריחי עץ ( סירה כמובן), ואז מחסן בו הייתי צריכה לזהות כמה מזוודות. אני יכולה להיזכר רק בתרמיל שלי, אבל מכיון שזה כבר היה איתי, אולי זו הייתה מזוודה שעדיין הייתה לי. אחר כך עברנו למשרד הוועדה הקתולית למען הפליטים מגרמניה. דודתי הגיעה ולקחה אותי לבית בהנטון שבו התגוררה יחד עם מורה נוספת. הולבשתי  בשמלה יפה ונבהלתי כאשר גיליתי שזו כתונת לילה שבה הייתי צריכה לישון. באף שלב לא הרגשתי עצובה מפוחדת או מבולבלת.  אמי היהודייה הפכה לקתולית עוד לפני שנולדתי והוחלט שעלי  ללכת לקתולים באנגליה. הייתי הילדה האהובה של  אבא (שבעים-ושתיים) ואימא (ארבעים-ושש) והיה לי אוסף ענק של שירי ילדים. היו לי כמה אחים למחצה ואחות למחצה מנישואיו הראשונים של אבי.

"דודתי" הייתה נחמדה ואוהבת ותוך זמן קצר נקשרתי אליה. זה עורר טינה כלפי מצד המורה האחרת שהייתה קנאית דתית ובריונית. רק כשהגעתי לגיל ההתבגרות נגלה לי שהיא לסבית. חלפו  שלוש- עשרה שנים של מתח, פחד, דיכוי שטיפת מוח דתית ומריבות בין שתי הנשים. כמובן שלא היה מקום להתפתחות רגשית אישית. כיף וספונטניות היו מילים מלוכלכות. הגעתי מרקע מוזיקלי- אבא שלי היה קאפלמייסטר כך שארגנו לי שיעורי פסנתר וויולה.  נעשיתי מצטיינת, ניצחתי בתחרויות אך מעולם לא הפקתי הנאה מפעילות זו.  כשהייתי בת תשע "הדודה" הנחמדה ביקשה מהאישה האחרת להניח לי  ולאמץ ילד משלה.  אז  הושגה ילדה קטנה  ומסכנה בת חמש  מבית היתומים הקתולי. כמובן שאני הכתה אותי כמקודם וגם הילדה החדשה חשה את נחת זרועה.  

בשנת 1940 הגיע מכתב מן הצלב האדום שסיפר לי על מות אבי.  אחרי המלחמה הגיע מכתב מאחותי למחצה.  גדולה ממני בארבעים שנה, ששלחה תמונות ופרטים שלא ידעתי על המשפחה שלי והחדשות על כך שאמי הואשמה על ידי מישהו שרוצה את הדירה שלה. כאשר היא ידעה שהיא עומדת להישלח אמי נתנה לאחותי למחצה את כתובתי באנגליה. שתי האחיות של אמי נלקחו גם כן. החזרה לווינה הייתה בלתי אפשרית בשבילי. "הדודה" הנחמדה אימצה אותי באופן רשמי בשנת 1949 כאשר הייתי בת חמש-עשרה. עכשיו היא בת שמונים וחמש ומאוד חלשה ואני לגמרי אחראית עליה, ואין מישהו אחר שישמור עליה ולאחרונה היא עברה לגור איתי.

בית הספר הראשון שלי היה מנזר שנוהל על ידי נזירות גרמניות. מאחר והן תמכו בנאצים. הייתי מבוכה עבורם והן תרצו את נוכחותי בכך  שמשהו לא היה בסדר עם המשפחה שלי אם הם שלחו אותי. לאחר שמונה שנים  במנזר אחר, הלכתי למכללה טכנית לשם סיום תעודת הבגרות  שלי, ו-וואו, היו שם בנים ולא דת !. המוסד היה נשי באופן בלעדי. הגבר היחיד שהיה מגיע  מפעם לפעם היה כומר. למרות שהוחלט שאני צריכה ללכת למכללה למוזיקה, הוחלט שעלי להשתתף בקורס מזכירות קודם לכן. תוך זמן קצר הקורס הסתיים ומצאתי עבודה ועברתי לגור בהוסטל.

התחתנתי בגיל עשרים עם איש נהדר שהיה מאופק וסבלני, ואבא אוהב לשני ילדינו. בגלל החסר בילדות, הפכתי למי שלא מסוגלת להעניק  אהבה תומכת כפי שהגיע להם. ורק כשהייתי בשנות השלושים המאוחרות לחיי אחרי תקופה ארוכה של טיפולים נפשיים הפכתי לאדם הגיוני. אבל אז הנישואים הגיעו לקיצם. לבעלי היה מגיע יותר.

בשנת 1983 חזרתי לווינה בפעם הראשונה בעיקר כדי לבקר את דודה מבוגרת ששהתה במשך המלחמה בשנחאי עם בעלה ובתה, אך גם כדי לבסס זהות לאומית מאחר ולא הייתה לי זהות דתית או לאומית. בזמן שהותי ניסיתי להשיג העתקים של תעודות נישואים ופטירה. היחס מצד הממסד הדתי הקתולי היה משונה ולא תומך. אנשים במשרד העירייה רק רצו להשתחרר ממני, אבל לבסוף מישהו התעניין והצלחתי בדבר מה. באותו בניין שבו נמצא בית הזקנים שבו מתגוררת דודתי המבוגרת (היה שמור בידי חיילים עם מכונות ירי, דלתות חשמליות ובדיקת דרכונים) היו המשרדים של הקהילה היהודית שהפיקו ביעילות את תיעוד ההוכחה למסע המוות בגטו טרזינשטט, אושוויץ' ומחנה לא ידוע. חזרתי לאנגליה בהרגשה של בריטית אמיתית. לא ידעתי דבר על שילומים עד שנת 1980 , כשבעזרת התיעוד ועזרתו הנדיבה של  נוויל סנדלסון, חבר בפרלמנט וקונסול , אוסטריה בלונדון , ממשלת אוסטריה הייתה מאד נדיבה. 581.96 אירו! למעשה היה זה המחיר עבור  הכליאה של אמי בשנים 1942 עד 1945!

אני ברת מזל שאני  חיה , ויש לי  שני ילדים מדהימים שהסתדרו עם השותפים שלהם, עם חברים טובים, והליכות נפלאות  בימי ראשון  בזהות האמיתית הראשונה שלי. אני אחת מהקינדר.