Rosalind Baum

שם המתרגמ/ת: עוז בן משה

כיתה: יב5

עמודים: 28-30

הדמות: Rosalind Baum

רוסלינד באום

(ברלינגר, שווינפורט), מישיגן, ארצות הברית

איפה להתחיל? נולדתי בשוויפורט ושם נעורי היה רוזי ברלינגר. אבי, שהייתה לו השפעה ענקית על חיי, היה חזן וגם מורה למוסיקה ואומנות בליציאום. בשנת 1937 הוא פתח את בית הספר גמינד בשווינפורט), בית ספר עם חדר אחד ששם הוא לימד כיתות א' עד י"ב.

בעשירי בנובמבר בית הספר זה, עם שאר בית הקהילה ובו גם אימי ואני, הועלה באש.

הצלחנו לצאת משם ואני עדיין פה בשביל לכתוב את הסיפור הזה. אבי נלקח לדכאו בנובמבר 1938 ושוחרר לקראת  סוף 1938. כאשר הוא חזר , שני הורי הבינו כי כולם חייבים לעזוב את גרמניה כמה שיותר מהר. איך קרה שהגעתי לרשימת הטרנספורט לילדים ? אין לי מושג.

עדיין יש לי כמה מכתבים אשר נשלחו להורי משפחת האומנה שלי. הורי מילאו טופס ובו בקשה למיקום אורטודוקסי והייתי ברת מזל.  מר וגברת ברודר היו הורי האומנה שלי ואני עדין מתכתבת עם גברת ברודר ומבקרת אותה ואת בניה בכל פעם שאני נוסעת לאנגליה. הם היו מאוד נחמדים אליי עד אשרעברתי לגור ב-1944 באכסניית וילסדן ליין.

פגשתי את בעלי, הייני, דרך שותפה שלי לחדר באכסניה שהייתה חברה של אחותו.  הגענו בנפרד לארצות הברית וגרנו בניו יורק עם קרובי משפחה. הייני, שגם הוא היה ילד מהקינדר-טרנספורט, ואני עכשיו נשואים כבר 40 שנה באושר. לא הצלחנו למצוא עבודה בניו יורק אז לאחר שהתחתנו עברנו לדטרויט. התחלנו את החיים במישיגן עם חוב של תשעים וחמישה דולרים, שתי כוסות לחלב , שתי צלחות ושתי קערות מרק לבשר. המקום הראשון בו גרנו היה חדר מרוהט ששכרנו, שם ביצעתי את כל עבודות הניקיון בחדר האמבטיה ואת כל הבישולים שלי עשיתי על שתי פלטות מבער (ברנר).

התברכנו בכך שאלוהים היה לנו לעזרו כל הזמן והראה לנו את הדרך כאשר עברנו מחדר מרוהט יחיד אל דירה בת ארבע חדרים ואחר כך לבית פרטי ומשכונה אחת לאחרת. יש לנו שלושה ילדים שכולם למדו לימודי יום ב"ישיבה" והשתלבנו בקהילה האורתודוקסית של דטרויט. בננו הבכור הוא עורך דין, בתנו  היא מזכירת מנכ"ל בניו יורק והבן הצעיר שלנו הוא רופא. בנוסף יש לנו יותר מתריסר נכדים.

כמה מלים אודות  בעלי. אביו היה החזן הראשי בבית הכנסת האורתודוקסי  הראשי בקולון. כאשר הוא נשלח  לפולין באוקטובר 1938, אמו של הייני בחרה להעביר את שני בניה לאנגליה. הייני, כיום הנרי, ביחד עם אחותו מארגוט וילדים אחרים, הועברו מקולון הודות למאמציו המיוחדים של המנהל , ד"ר ג'וזף קליבאנסקי,  שלא הצליח בסופו של דבר להציל את עצמו ומשפחתו.

הנרי נשלח לאכסנייה בברייטון  ושם הוא גר עם עוד 26 נערים מגרמניה ואוסטריה. הנרי למד בבית הספר לנערים בברייטון . הוא נשאר שם במשך שנה וחצי עד הגיעו לגיל ארבע- עשרה.  הוא למד איך לגהץ חולצות ומכנסיים כחלק מהמטלות שלו באכסניה. כאשר הוא עזב את בית הספר הוא התלמד אצל סוחר פרוות, מקצוע בו הועסק  מאוחר יותר  בלונדון ולאחר שהתחתנו, גם באמריקה.

בגיל עשרים-ושמונה, הנרי החליט להירשם לאוניברסיטת וויין שם קיבל את כל תאריו, האחרון שבהם– הדוקטורט שלו ב-1975. הוא עבד בוועדת החינוך של דטרויט כיועץ  למורים ובעשור האחרון כמנהל של התיכון הגדול ביותר של דטרויט ובו מעל שלושת אלפים תלמידים.

השנה הנרי פרש ממערכת החינוך של דטרויט אבל עדיין ממשיך את קשריו עם  החינוך היהודי. הוא פעיל בכל כך הרבה ארגונים יהודיים ונראה כי הוא עסוק יותר מאי פעם.

יש לנו המון דברים עליהם עלינו  להודות. הנרי ואני באנו מבתים אורתודוקסים ונקלענו בכורח המציאות למצבים שהרחיקו אותנו לחלוטין מדרך זו. אנחנו רואים את עצמנו ברי מזל על כך שבעזרת אנשים רבים, יכולנו לחזור לדרך שהתוו לנוי הורינו. מצאנו שמחה רבה וסיפוק בכך שדרכם של הורינו משתקפת בילדינו ובנכדינו.