Lotti Blumenthal

שם המתרגמ/ת: ליז מלמד

כיתה: י"ב1

עמודים: 38-39

הדמות: Lotti Blumenthal

לוטי בלומנטל

(גרובר, המבורג), סאן דיאגו, ארצות הברית

"הורי היקרים", כתבתי ב-16 לדצמבר 1938, מדוברקורט, "אל תדאגו לי. אני בסדר. הגעתי  בבטחה, אך שורר קור אימים באנגליה ולמרות שיש לי בגדים חמים רבים, כפי הנראה הם אינם מספיקים לי."

הייתי בת 13 באותה העת, ולא הייתי מודעת כלל לגורל המצפה ליהודי אירופה.

כפי הנראה לא היה שום מחסום שפתי ביננו לבין האנשים החמים והחברותיים אשר טיפלו בנו, ואני חושבת שרובנו למדנו לדבר אנגלית במהרה. כל יום אנשים הגיעו אל המחנה על מנת לקחת ילדים לבתיהם או קבוצות שלמות נשלחו למקומות שונים רבים. כמה גברים מארגון ששמו "קהילת בני יעקב" דיברו אל קבוצת ילדים והזמינו אותם אל בית ההחלמה שלהם בסאסקס, לא מאוד רחוק מלונדון. אני החלטתי ללכת לשם ולמרות שלא ממש ידעתי מה מצפה לי שם, הבנתי במהרה שהחלטתי נכונה. בראשון לינואר,1939, יחד עם עוד עשרים או שלושים בנות, הגעתי אל וייברלי, נכס יפיפה בעיירה הקטנה בורגס היל . וייברלי נשלטה על ידי נזירה קפדנית אשר שלטה ביד ברזל. לאחר זמן מה מספרנו גדל, והפכנו להיות בערך חמישים בנות בגילאים שונים החל מגיל 6 ועד 16. הצעירות הלכו לבית הספר ולאחר מכן ביצעו מטלות בבית, ואילו המבוגרות יותר עבדו בבית.

אני זוכרת שמרבית הבנות הסתדרו טוב זו עם זו למרות הרקע השונה שלהן. לימדנו אחת את השנייה מיומנויות שונות, חלקנו ספרים יקרים אשר הבאנו עמנו ודיברנו על משפחותינו. כולנו קיווינו לדבר אחד, להתאחד עם משפחותינו במהירות האפשרית.

התרגלנו לאורח חיים קבוע ופחות או יותר קיבלנו את העובדה שהופרדנו מהמשפחות. הלכנו לבית הספר בכל יום, בטורים של שתיים-שתיים דרך העיירה הקטנה. התרגלנו לבית הספר והכנו את שעורי הבית בשקידה. חיכינו בשקיקה למכתבים שחילקה אם הבית, והשקענו שעות רבות בכתיבת מכתבים למשפחה. לאחר פרוץ המלחמה, מאחר שווייברלי הייתה ממוקמת ליד החוף, הפצצות אוויריות גברו באופן יומיומי. הבית נסגר בשנת 1940 וכל הבנות הועברו לבתים אחרים ואכסניות נוער בלונדון. אני בטוחה שרבות מחברותיי הוותיקות מוייברלי איבדו את היקרים להן והיה עליהן להתחיל את חייהן מחדש ללא משפחתן.

אני הייתי בת מזל. הוריי הגיעו ללונדון ממש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. אנחנו ניצלנו בשנות המלחמה הקשות והיגרנו אל ארצות הברית בשנת 1947.