Leslie Brent

שם המתרגם/ת:אלעד רון

כיתה:יג

עמודים:44-47

הדמות: Professor Leslie Brent

פרופסור לזלי ברנט

(לותאר בארוך, קושלן), לונדון, בריטניה

הגעתי למחנה דוברקורט בשני בדצמבר 1938, יחד עם ילדים רבים אחרים שנסעו מברלין לגבול הולנד. הייתי בן שלוש-עשרה. רצה הגורל והטוב בחבריי פרד גרשטל נשלח רק עד הולנד. לא הוספתי לראותו. בשעה שנבחרנו על ידי יושב הראש והסגל של בית היתומים היהודי בפאנקו לקינדר-טרנספורט הראשון שנינו בוודאי נראינו לאחרים בין בני המזל. לפרד לא יצא להיות אחד מהם.

במחנה דוברקורט העברתי שעות רבות וטובות במשחק טניס שולחן. אחד הנערים עמם שיחקתי מעת לעת (גבי אדלר) היה מבוגר ממני בכמה שנים והיה עוזר במחנה. הוא סיפר לי על בית ספרו בקנט (באונס קורט)- פנימיה חינוכית יהודית גרמנית שהועתקה מדרום גרמניה ב-1933 על ידי מנהלת קצרת רואי (אנה אסינגר). היא התכוונה לקחת מספר ילדים מן המחנה והוא הזכיר את שמי בפניה. גבי בוודאי עמד במילתו מפני שיום אחד רצתי דרך המסדרון והתנגשתי בגברת גוצה, שהשפילה אלי מבט בוחן ושאלה אותי מי אני. כששמעה את שמי שאלה אם ארצה להצטרף לבית ספרה בקנט. אמרתי "כן בבקשה" וכך החל פרק חשוב עד מאוד בחיי.

רשמי הראשוני מקנט, עם שדרותיה הצרות וגדרות קבורות תחת השלג, ומבניין בית הספר שעמד להפוך לביתי, היה קסום. בית הספר עצמו היה מסודר לעילא מבלי להיראות סמכותני והסגל- רובו אך לא כולו יהודים גרמנים – היה מסור לחלוטין לילדים אף שכמה מאנשיו נשאו עול משל עצמם, לאחר שהשאירו את משפחותיהם ואת חבריהם מאחור. הרגשתי רצוי ומוערך ובמהרה הערכתי את איכותם הגבוהה של השיעורים, שניתנו בכיתות קטנות של כעשרה תלמידים. ניצלתי עד תום את ההזדמנות להשתפר בספורט, בייחוד בהוקי, בו הצטיינתי מאוחר יותר. התאהבתי לראשונה- מקרה של אהבה חד-צדדית. ונטלתי חלק בפעילויות ערך מוסף, כמו ביצוע של חלק מ"חליל הקסם", שבו ידידי ארנסט ואני שיחקנו בני לוויה מורים, כשפנינו מכוסים בתערובת חמאה וקקאו.

אחד הכללים, שנאכף בהצלחה מועטה בלבד למורת רוחה של המנהלת, היה שעל כל הילדים לנוח במיטותיהם לאחר ארוחת הצהריים. לאחר מכן נקראנו בצלצול פעמון לקרוא את רשימת החובות המעשיות שציפו מאתנו לבצע מדי יום. אני בחרתי להעביר את זמני בעיקר במטבח, בסדנת הנגרות ובגן, שם רכשתי כישורים שסייעו לי מאוחר יותר בחיי.

ככל שהיה בית הספר מצוין אקדמית (מדעים שאינם ביולוגיה היו מגרעתו הרצינית ביותר), החשוב במאפייניו היה היחסים הידידותיים והבלתי רשמיים בין מורים לתלמידים. התברכתי בכמה מורים שנעשו חברי לכל החיים. בית הספר, שהועבר לשרופשייר ב-1941, נעשה ביתי, פשוטו כמשמעו, ואליו חזרתי בכל חג או חופשה מהצבא עד שמשימתו, פחות או יותר, הושלמה. זה אפשר לי לחזק חברויות קיימות ולקשור חדשות.

לאחר שעמדתי בבחינות סיום בית הספר, עזבתי את הלימודים בגיל שש-עשרה. באותה עת אנה אסינגר התדיינה עם מזכירת וועד הפליטים היהודים של מרכז אירופה, רות סימונס, ולאחר ששוחחה עמה על כך קיבלתי עבודה כטכנאי מעבדה במחלקת הכימיה של המכללה הטכנולוגית המרכזית של ברמינגהם. שם התוודעתי לכימיה לראשונה והמשכתי להשכיל בשיעורי ערב ובשיעורי סוף-שבוע בפיסיקה, כימיה, בוטניקה וזואולוגיה. השתכרתי חמישים ושישה פאונד לחודש, שפחות או יותר הספיקו לי, בסיוע קטן מרות סימונס ובנדיבותם ורוחב ליבם של מר וגברת ווידוסון, שבביתם חלקתי חדר עם נער נוסף מבאונס קורט ולהם שילמתי שכר דירה של עשרה שילינג לשבוע! דוחק כלכלי עודד אותי לרכב העירה על אופניים, צורת התניידות אליה רחשתי חיבה כל חיי. רכיבת חמישים מייל בערב יום שישי לאחר העבודה כדי להעביר סוף שבוע בבית ספרי הישן (שאז כבר הועבר לשרופשייר) הייתה מעינוגי החיים ומאתגריהם .

עשיתי את בחינת הביניים בקיץ 1944. אז החלטתי להתגייס לצבא ב-1943 ועל מנת שלא לבזבז את לימודי הקדמתי בשישה חודשים את מועד ההבחנות. למרות שלא נראה שזה עוד היה חשוב, עברתי בכל המקצועות פרט לפיזיקה. כבר העברתי שנה במשמר הפנים, המלחמה החמירה וברמינגהם הופצצה (במכללה שירתתי בצוות כיבוי האש, חוויה מפחידה שנעשתה נסבלת רק בזכות עמיתי דניס ווד שניגן מארשים של וולטון ופרלודים של שופן בפסנתר בלב הבניין הנטוש). קיבלתי את מסר הצלב האדום האחרון מהורי, שנשמע מבשר רעות : 'וויר ורייזן'. במסר קודם אבי כתב, בגרמנית כמובן: ' ליבנו אומר לנו שייטב לך באשר תהיה, למרות הכל, איין סונטאגסקינד' (ילד-יום-ראשון). ברגע שהתאפשר לנתיני מדינת אויב לשרת בצבא, התנדבתי.

למרות היותי מוכן לצבא מבחינות מסוימות- הורגלתי לחיי פנימיה והתאמנתי במשמר הפנים –חמשת השבועות הראשונים בקסרקטיני מרי היל ('גיהנום מרי') שבגלאסגו היו סוג של שוק ופקחו את עיני. לראשונה הורגלתי לשפה גדושה במילים גסות, ועם שמי הזר, השכלתי ה'נעלה' והעובדה שבכל יציאה להפסקת עישון של כ-10 דקות, הייתי מוציא את ספר הכיס 'מלחמה ושלום' בוודאי נראיתי למגויסים האחרים משונה עד מאוד. למרבה המזל בזכות יכולתי לעמוד בדרישות הגופניות של האימונים הנוקשים והצטיינותי כצלף זכיתי לכבוד. אלמלא כן בוודאי היו ממררים את חיי. כשרואיינתי בנוגע לעתידי הצבאי הבעתי עניין בהצטרפות לחיל הרפואה (אבי היה נושא אלונקות, בצבא הגרמני כמובן, במלחמת העולם הראשונה). כך או אחרת, הוצע לי להיות קצין, ולאחר חודשים מספר בגדוד המלכותי של וורוויקשייר נשלחתי למחנה בקנט, שם עברנו אימונים מפרכים וניפוי לשליחה למחנה אימונים לקצינים בלאנקשייר.

זו לא אמורה להיות ביוגרפיה, על כן אמשיך בסיכום שארית חיי. שוחררתי מן הצבא בסתיו 1947 בדרגה של קפטן בפועל והודות למלגה ממשרד החינוך התקבלתי ללימודי זואולוגיה באוניברסיטת ברמינגהם. מעט לאחר קץ המלחמה באירופה העברתי שבוע עמוס וטראומטי בסיור בברלין מוכת המלחמה בניסיון למצוא את הורי, את אחותי וקרובים אחרים רק כדי לגלות ש'נשלחו מזרחה' ב-1943. משמעותו האמיתית המחליאה של הדבר נקלטה במוחי, מעט אחר כך, רק בעת צפייה בסרט על שחרור מחנה הריכוז בלזן.

היו לי 4 שנים עמוסות של לימודי זואולוגיה. שיחקתי הוקי עבור האוניברסיטה, אוניברסיטאות בריטיות וסטאפורדשייר ונעשיתי מעורב בפעילויות אגודת הסטודנטים, שבשנתי האחרונה נעשיתי נשיאה. הגורל התערב שנית. ראשית, האישה שתהיה אשתי (ג'ואנה מנלי) נבחרה להיות סגניתי. שנית, כוונתי להיעשות מרצה הופרעה עקב בקשתו של ראש מחלקת הזואולוגיה, פרופסור פ.ב מדאוור, שעתיד היה לזכות בפרס נובל לרפואה ובתואר אבירות, שאהיה תלמידו לדוקטורט. כך החלו ארבעים שנות חיים אקדמיים ומחקר באימונולוגיה, שיסתיימו בפרישה.

למרות שכאחרים היה עלי לפתור בעיות רגשיות לאורך השנים- בקשר לילדותי, לאובדן משפחתי ולכשרוני לטאטא מחשבות סוררות מתחת לשטיח –היו לי חיים שמחים בבריטניה. הסתגלתי לחלוטין לארצי המאמצת ואני חלק ממנה.

נעזרתי רבות בהתמודדות עם העבר בהשתתפות בסרט חדש של הבי.בי.סי אין זמן להיפרד ובראיון מעמיק עם אחד מחוקרי ספרו של ברי טרנר על הקינדרטרנספורט. הם שעודדוני לקפוץ למים ולבקר בעיירה בה נולדתי וחייתי אחת עשרה שנה- קושלין, כעת בפולין. התלוו אלי ג'ואנה ובני סיימון, שאת תמיכתם הערכתי ללא גבול. הביקור הוכיח את עצמו כמטהר. מפגש האיחוד של הקינדרטרנספורט שאירגנה ברטה לוורטון היה גם אבן דרך בתהליך. למרות שכנראה לא אוכל להשלים לחלוטין עם מות משפחתי, כעת אני יכול להכיר בכך ולעבור את האבל שהודחק מוקדם יותר. כיצד מתאבל אדם על מות אהוביו באין קבר וכשמותם נשאר לא וודאי? הפקתי סיפוק גדול מהתהליך דרך חיי שלושת ילדינו: סיימון, סוזנה וג'ניפר, שהולכים בדרך של קריירות מעורבים במקצועות שהם אוהבים- יערנות, לוליינות ומשחק. לא כנגד הטבע אני נושא חרטות לגבי חיי, אך אין זה המקום להשתפך עליהן.

נחשפתי רק לאנטישמיות מועטה בבריטניה במישור האישי, אם כי התרגזתי כשנתקלתי בנואם-רחוב פשיסט ברחוב לונדוני ב-1952. קודם לכן, כששורשיי הזרים היו גלויים יותר, נתקלתי באנטישמיות פעם אחת בלבד, במכללה הטכנולוגית של ברמינגהם. במבט לאחור איני בטוח אם עוינות המרצה כלפי נבעה ממוצאי הגרמני או מיהדותי. אי הנעימות שהפגין יותר מאוזנה בזכות האדיבות הרבה ששידרו אלי חברי סגל אחרים, שיצאו מגדרם כדי להיות לעזר. מעולם לא התרברבתי במוצאי (חוץ מבסרט של הבי.בי.סי!), או ניסיתי להסתירו. זוהי עובדה, אולי מעציבה, שגדלתי הרחק מן היהדות לאחר בואי לאנגליה- ראשית מפני שדת (בניגוד לידע דתי) לא זכתה לעידוד מהמנהלת האגנוסטית של בית הספר באונס קורט, ומאוחר יותר מפני שפיתחתי השקפת חיים רציונלית שלא הותירה לה מקום לדת. תמיד נרתעתי אינסטינקטיבית מהקנאות הלאומית של הציונות אך שמחתי כשמדינת ישראל הוקמה. איין סונטאגסקינד? אולי.

פרופסור ברנט הוא פרופסור לאימונולוגיה בבית הספר לרפואה סנט מרי, לונדון.