J. L. Brent

שם המתרגם: עומר דודסון

כיתה: י'

עמודים:47-49

הדמות: J. L. Brent

י. ל. ברנט

(ברנשטיין ,ברלין), אוסטרליה

שמונה חודשים לאחר פרוץ המלחמה אני ירדתי מהאוטובוס שבו נסעתי בתחנת מורדן ברכבת התחתית מוקדם בערב. זה היה במרחק הליכה של חמש דקות לביתי, אכסניית הפליטים שהייתה קרובה במיוחד לכביש המהיר.

כשהלכתי בזריזות אל רחוב צדדי, הייתי עליז ובמצב רוח מרומם אולי באופן פרדוקסלי מפני שבדיוק ביקרתי את אמי ששכרה חדר בצפון מערב לונדון, במרחק שעה משם. הייתי שם כדי להיפרד. אני הייתי צריך להתייצב בתחנת המשטרה סאטון ביום שישי בבוקר, ביחד עם שאר מתגוררי אכסניית סאטון שהיו בני שש-עשרה ומעלה. עמדתי להיות מתמחה שם. התמחות לרוב האנשים הייתה דבר נורא. אך לי, ילד בן שבע-עשרה, זה היה שינוי מבורך מהשגרה המייגעת של קימה בחמש וחצי, ללבוש בגדים לחים, לבלוע קפה, וכשאני עדיין ישנוני, להצטרף לקהל העובדים המצטרפים לחלק הפנימי של פרוורי לונדון ברכבת תחתית, קרונית חשמלית, אוטובוס, אופניים ורכבת. ולאחר מכן לצפות בשעון במשך תשע וחצי שעות מרבע לשמונה בבוקר עד לשש בערב. הייתה לי עבודה כמתלמד למכין כלים בלמבת'.  זה לא היה מקום בו הרגשתי בבית בשל הקונדיטוריות, גדרות הברזל, ילדי רחוב משחקים ברחוב  ליד המדרכות המתפוררות.

ההתמחות לא היתיה אמורה להיות ארוכה במיוחד. סמל המשטרה שהתקשר לאכסנייה כמה ימים קודם בכדי להודיע לנו, הבהיר שזה לא יימשך יותר מארבעה שבועות והציע שניקח את מחבטי הטניס שלנו. לא, זה לא יימשך הרבה זמן. האם לא הייתי מעורב בתעשייה חיונית? כפועל מיומן?

אלו היו מחשבותיי בזמן שהתהלכתי במורד הרחוב המגודר בעצים. בקרוב עמדתי להתרכז במסיבה שהולכת להתקיים בלילה למחרת, יום חמישי. נתבקשנו להתייצב לתחנת המשטרה ביום למחרת. אז כתבנו לנפשות הפועלות והוצאנו את חסכונותינו בכדי לקנות שוקולדים, ביסקוויטים, עוגות ושני בקבוקי היין הזולים ביותר שיכולנו למצוא. ובמשך ימים חיינו עבור ותכננו את המסיבה. היינו בני שש עשרה ושבע עשרה, וב-1940, לרקוד היה מרטיט ובנות היו עדיין מסתוריות וטרם נתגלו.

כשנכנסתי לאכסניה דרך הדלת הקדמית, שמתי לב למבט המדוכדך על פני כולם. הייתה שתיקה מעיקה באוויר. "מה קרה?" שאלתי. "ובכן", הם אמרו, "היה שינוי בתכניות". שוטר התקשר באותו היום כדי להודיע שארבעה בנים יתייצבו יום מוקדם יותר, ביום חמישי. היה על הארבעה האחרים  להתייצב בתחנת המשטרה ביום הבא. כולנו ניפגש למחרת באותו המקום, איפה שזה לא יהיה.

זה שיבש את תכניותנו למסיבת פרידה. לא שלמישהו היה אכפת אם הוא התחיל את התמחותו יום קודם. זה לא היה משנה. אבל אף אחד לא רצה לפספס את המסיבה שביום חמישי בלילה שאליה הוקדש כל כך הרבה תכנון, תשומת לב ומחשבה.

החלטנו לערוך הגרלה בה שמונה חתיכות נייר מקומטות שנכנסו לתוך כובע, ארבעה מהם מסומנות עם עיפרון כדי לסמן את חסרי המזל שיתייצבו ביום חמישי בבוקר. אז ערכנו את ההגרלה, למען שיר, למען מספר צעדי ריקוד חדשים, ובתקווה, למען נשיקה בחשיכה. ביום שישי או שבת אנחנו כולנו נהיה שוב ביחד.

מה שלא ידענו זה את גודל ההגרלה הזאת, על עתידנו, על גורלנו. הארבעה מאיתנו שיוציאו מהכובע את הנייר המסומן יישלחו לאוסטרליה. בעוד אלו שהוציאו את הנייר הריק היו במסיבה, ביחד עם אלה שמתחת לגיל שש עשרה. כשהם התייצבו במשטרה בבוקר, הם התבקשו לחזור ביום למחרת. כשהם עשו זאת נאמר להם שמריה השחורה (כינוי סלנג לוואן משטרתי) הייתה מלאה ולא יכלה לקחת עוד אנשים. במהלך השבוע הבא, תכנית ההתמחות השרירותית הפסיקה.

אחרי המלחמה, ניסיתי ליצור קשר עם שני הבנים איתם התיידדתי במיוחד. שניהם התגייסו לצבא. אחד מהם לא הצלחתי לאתר. השני נהרג בעת מילוי תפקידו ב-1944. עד היום הזה, כמעט חצי מאה לאחר מכן, עדיין לא הצלחתי להבין מה קרה לבנים האחרים.