Gerturde Burns

שם המתרגמ/ת: עופר גור

כיתה: י"א

עמודים: 51-52

הדמות: Gertrude Burns -

גרטרוד ברנס

(לונדון,בריטניה) האצ'ק

אין זה סיפור רגיל על פליט נעזב ועצוב. אבל כן סוג של הרפתקה. כל אשר אני יכולה לזכור בבהירות זה את אותו ערב בשנת 1939, כאשר הגעתי לתחנת מערב באנהוף שבווינה עם מזוודה זעירה והורי הדואגים. יועדתי להצטרף לרכבת הילדים דרך הולנד להארוויץ'. מאחר ומלאו לי כמעט שש-עשרה שנים, "הייתי אחראית" על מספר ילדים קטנים במשך המסע.

כשהגענו לשם, נשמעה קריאה מבעד למערכת הכריזה: "תועיל גברת גרטרוד הטשק' להגיע מיד למשרד התחנה". דמיינתי לעצמי שאפגוש  שם אנשי "גסטפו" בכפפות לבנות ונתקפתי בחשש רב על כך.

מר סטיוארט בא לאסוף אותי, צעיר- סקוטי- בלונדיני ענק שמעולם לא הכרתי, היה נחמד וקיבל אותי בסבר פנים אדיבות. הוא אמר שבקרוב נלך לפגוש את אשתו ולראות את בית הספר.

מזלי שדיברתי אנגלית שוטפת באותו זמן, מאז ילדותי אמי החליטה שנים רבות לפני כן- שאם שאר הילדות תהיינה "מדמוזל", הרי שהבת שלה תהיה "גברת" . מאז ברכתי על הסנוביות שלה מאז ומתמיד. זה איפשר להתקבל הישר לבית ספר אנגלי, להמשיך בלימודי פחות או יותר מהמקום שהפסקתי, ולסיים עם תעודת הצטיינות יתרה.

בסך הכל נהניתי מהחיים בבית הספר, אבל המעבר ממצב שבו הייתי בת יחידה, עם חדר משלי עם המון פרטיות, למצב בו הפכתי לשותפה בחדר עם עוד חמש בנות נוספות והיינו צריכות לדווח על כל דקה ודקה, היה די מעיק. הן היו חברותיות מאוד כפי שהיה הצוות. אם הבית שלי, גברת ורנון הארקורט, הייתה מהדור הישן, הכריחה אותי לקרוא לה מהעיתון "פיננשיאל טיימס" בכל לילה כדי לשפר את המבטא ואף הכריחה אותי לשבת לצד אחד מעובדי הצוות בזמן האוכל כדי שאלמד לנהל שיחה מנומסת במשך  הארוחות.

הקדשנו זמן לכתיבת מכתבים, הכל צונזר על ידי אם הבית  שמאוד לא היתה מרוצה מכך שהתכתבתי עם נערים או גברים, שהיו הדודים ובני דודים וחבריי מבית ספר שכבר היו באנגליה. לבסוף הצלחתי להשיג רשות לשלוח את המכתבים כדי להמשיך בהתכתבות.

הייתי הזרה היהודייה היחידה ולכן העדפתי להצטרף לצעדת הכנסייה בימי ראשון, מאשר לקבל מהועדה בלונדון חומר דתי. כך שלבסוף כשעזבתי את בית ספר והגעתי ללונדון בקיץ 1940, הייתה זו פגישתי הראשונה עם ועדת הפליטים. התגוררתי באכסניה של גברת גלוקסמן בבלסייז פארק מספר 27 והלכתי לבית ספר המקצועי למסחר ברחוב ברט, ללמוד תפירה.