Edith Bown

שם המתרגמ/ת: ליז מלמד

עמודים: 42

הדמות: Edith Bown

אדית באוון

(יעקובוביץ', ברלין), מיידסטון, בריטניה

כשהגעתי למדינה הזאת לפני 50 שנה, הייתי מבוגרת מדי כדי ללכת לבית ספר, אך לא מבוגרת מדי על מנת ללמוד. כעבור מספר שבועות באכסניית הפליטים בבלפסט, בצפון אירלנד, כל הילדים נשלחו לכפר, אל חוות 'הכשרה' במליסל, מחוז דאון. זה יועד לחלוצים שהוכנו לקראת נסיעה לפלשתינה , אך מועצת הפליטים היהודים חשה כי ישנו מספיק מקום  לילדים אשר עליהם היא הייתה אחראית.

חדר האוכל שלנו היה אורווה ישנה, שהגשם דלף בה בקלות. מקומות השינה היו מורכבים משני אוהלים גדולים, בהם הוצבו מיטות מתקפלות זו ליד זו. בלילה שלאחריו עברנו לרפת מסויידת. הימים שלאחר מכן לא היו כה נעימים. באותו יולי לפני המלחמה. לולא חיכינו לחדשות מהקרובים לנו, זה יכול היה להיות כיף. בשלושה בספטמבר, אני זוכרת שנעמדתי בתחתית מדרגות  החווה והאזנתי לחדשות. מי היה מסוגל לישון כשהוא מתגעגע לביתו, שונא את המדינה בה נולד, וכמעט ומתאבל על יקיריו!

עבדתי בחווה זמן מה. הייתי בת 15 באותה העת. חזרתי לבלפסט לתקופה קצרה ועבדתי במפעלו של האחראי עליי, מר הרוויץ. אני תפרתי כפתורים כל היום והתגוררתי שם באכסניית הפליטים. זמן מה מאוחר יותר נהייתי המטפלת בביתו של בעל המכולת היהודי היחיד בבלפסט. דחפתי את עגלת התינוק דרך הסמטאות האחוריות של בלפסט וקראתי לה את דיקנס ואת טיקרי  בזמן שישנה. עבור עבודה זו, קיבלתי חמישה שילינגים בשבוע, מתוכם הייתי צריכה להביא שני שילינגים ושישה פני לאכסניה. בסופו של דבר חזרתי לחווה, לאחר שהמעסיק שלי אמר לי כי הוא מחזיק בי רק מתוך 'רחמים'.

אני חייבת לציין כי הגעתי לצפון אירלנד יחד עם אחי בן העשר, לאחר שהורינו נעצרו במאי 1939. הוא נשאר בחווה ובבית הספר בכפר מיליסל כל הזמן ההוא. הקהילה שם העניקה לנו סוג של אווירה משפחתית, במיוחד לאחר פרוץ המלחמה כשכולנו הוגדרנו כזרים עוינים. שבועיים לפני היותי בת 18, התחלתי את הכשרתי כאחות בבית החולים של מחוז ארדס, ניוטאונארדס. לא היה קל לשכנע את הוועדה לשחרר אותי. "את תחדלי להיות יהודייה ותמירי את דתך" , אמר רבי שכטר. אמרתי לו כי לאחר כל מה שקרה לי לא אשכח זאת כל כך מהר.

לימודי האחות המוקדמים שלי היו מלאים במכשולים, אך הוסמכתי בשנת 1945. עזבתי את אירלנד בשנת 1946 ונסעתי אל ליברפול על מנת להתמחות במחלות טרופיות, כהקדמה לעלייתי לארץ כפי שקיוויתי לעשות. כשהייתי שם פגשתי את בנו של בן גוריון וראיתי אותו מתחתן עם נערה אנגלייה. עזבתי את מקצוע האחות לזמן מה ונשארתי עם חברים לא-יהודים. לאחר מכן הלכתי ללמוד מיילדות.

לאחר זמן קצר הכרתי את בעלי. התחתנו בהתבסס על הידיעה כי נוכל להתגרש במידה ומערכת היחסים ביננו לא תעבוד. השנה אנחנו חוגגים את יום הנישואין הארבעים שלנו. בני היחיד סטפן (הנקרא כך על שם סטפן צוויג), נולד בשנת 1950. הוא התחתן בשנת 1980 וכעת יש לנו נכד, ניקולאס וויליאם, אשר נולד ביום ההולדת ה101 של אבי, שנספה בדכאו. אמי מתה באושוויץ. במהלך שנות נישואי למדתי והפכתי להיות  יועצת בריאות, בתחום זה עבדתי בקנט למעלה מעשרים שנה והפסקתי רק לאחר שגיליתי כי אני לוקה בלוקמיה. אלו היו חיים נהדרים עד כה. החרטה יחידה שלי היא כי הורי לא היו בחיים על מנת לחוות אותם אתנו.