Edith Basch

שם המתרגם/ת: עוז בן משה

כיתה: יב'5

עמודים:24-25

שם הדמות: Edith Basch

אדית באש

(שוורץ, גראץ'), לוס אנג'לס, ארה"ב

אחרי ליל הבדולח וכל הזוועות הידועות שקרו בלילה הזה, אמי הצליחה להשיג אישור נסיעה לאנגליה כמשרתת. הייתי ברשימה של הקינדרטרנספורט מתחילתו אבל מסיבה כלשהי מעולם לא נכללתי בה. התגוררנו בגראץ'. כאשר אמי הלכה לקונסוליה הבריטית בווינה בשביל לאסוף את הוויזה שלה, היא אמרה להם שיש לה בת בגיל ארבע-עשרה ושאלה מה ניתן לעשות בנוגע אליה. התשובה שלהם הייתה שהיא יכולה לקחת אותי איתה, אבל היא תצטרך למצוא מקום באנגליה עבורי. אחת מהדודות שלי, שכבר הייתה באנגליה ועבדה כעוזרת, מצאה "מקום".

וכך הלכנו! המעבר בגבול לבלגיה היה הסיוט הרגיל של הטרדה, פושטים את בגדיך ועורכים חיפוש עלייך, אפילו במקומות הפרטיים ביותר בגופנו - עד כדי כך שפספסנו את הרכבת לאוסטנד ואת המעבורת לדובר. בעזרת ועדת הפליטים בבריסל, נשארנו ללילה שם וביום שלאחר מכן הגענו לדובר. מצאנו את חירותנו אבל אבי עדיין היה באוסטריה.

המקום שמצאו עבורי לא קרם עור וגידים לצערי הרב.

היה זה אחר צהריים של יום שישי בתחילת פברואר 1939, יום קר, ערפילי וגשום כאשר הגענו לבית בלומסברי. היה שלט גדול, על השלט היה כתוב עליו שהם לא יפתחו עד יום שני בבוקר- עמדנו בחוץ, שוחחנו בגרמנית כמובן ודיברנו על הדילמה שלנו. לפתע אישה נחמדה ומקסימה, שאותה לעולם לא אשכח,  התקרבה אלינו ושאלה אותנו בגרמנית מה הבעיה. כאשר אמרנו לה, נראה כאילו קסם קרה. היא פתחה את המשרד, הכינה כוס תה והודיעה לאמי שהיא תשלח אותי למחנה ברודריד בסלסי-און-סי, במקום בו שהו חלק מילדי הקינדרטרנספורט.

נדמה היה שהיא פייה טובה וגרמה לדברים לקרות כה מהר, קשה היה להאמין. היא התקשרה למנהל המחנה, לקחה אותנו במונית לתחנת הרכבת, שכנעה כמה אנשים שישגיחו עלי ואמרה שמישהו יפגוש אותי, אף על פי שאגיע באחת-עשרה בלילה! היא לקחה את אמי לבית מלון, שילמה את החשבון ללילה שם, הזמינה מונית שתיקח אותה ליעדה ביום למחרת ודאגה לכך שתוכל לוודא שהגעתי בשלום.

נהניתי להיות עם בנות גילי. זמן קצר לאחר שהגעתי , הועברנו לטנברידג' וולס, קנט, שם לנו באכסניה לבנות. באפריל הודיעו לי שאני הולכת להיות מועברת לתיכון "היטון" לבנות בניוקאסל-און-טיין. המנהלת, הגברת קופר, פגשה אותי וליוותה אותי לבית של משפחה אשר בתם למדה באותו בית ספר. הם היו אדיבים ונפלאים וגרמו לי להרגיש בבית, אך כמובן התגעגעתי מאוד להוריי. בית הספר הבטיח לטפל בי עד שאהיה בת שמונה-עשרה. למדתי אנגלית מהר מאוד ואהבתי את בית הספר. בינתיים אבי למזלי הצליח להגיע למחנה קיצ'נר בסנדויץ', אנגליה, ולמרות שהיינו מפוזרים ברחבי המדינה היינו בטוחים בזכות המאמצים של המדינה שאין שווה לה, האי הקטן שהציל יותר חיים מכל אדם אחר שניסה.

המלחמה התחילה ובית הספר פונה לקנדל במחוז הלייק דיסטריקט- גן עדן רגוע. הורי לבסוף הצטרפו אליי והחיים חזרו להיות שוב רגילים במקצת. סיימתי את הבגרויות ונרשמתי לבית ספר לעסקים והתחלתי לעבוד. אחרי המלחמה  הצטרפתי למחלקת הצנזורה האזרחית של הצבא האמריקאי, כאזרחית של בעלות הברית ועבדתי כמתורגמנית באופנבך, גרמניה. שם פגשתי את בעלי, שגם היה פליט מברלין, וחיכה בלהיטות לאישור הכניסה שלו לארצות הברית. זה קרה בינואר 1947- התחתנו בפברואר ועזבנו לארצות הברית ביוני 1947.