Bernard Heikel

שם המתרגם/ת: רון קנטורוביץ'

כיתה: יב4

עמודים:143-144

הדמות: Bernard Heikel

ברנארד הייקל

(ברלין), צ'שייר, אנגליה

הסיפור שלי הוא אחד פשוט. איני יהודי, אך בהיותי 3/8 יהודי מצד אמי נחשבתי ל"מישלינג" (בעל דם מעורב). מאחר שהייתי בן 13 בזמנו, ומאחר שהוריי היו גרושים, הלכתי לאן שהלכה אמי; מכאן יוצא שהצטרפתי לקינדר־טרנספורט.

עזבתי את ביתי שבברלין ב־5 ביוני, 1939, כחלק מקבוצת ילדים גדולה מתחנת פרידריך־שטראסה, לשם ליוותה אותי סבתי. זה היה רגע עצוב – חשבתי שלעולם לא אראה אותה שוב, ואהבתי אותה מכל הלב שלי. ואכן, מאז לא ראיתי אותה שנית.

אחרי ההגעה לאנגליה עלינו על רכבת ללונדון. פיצלו אותנו לקבוצות. את הקבוצה שלי, כשמונה או עשרה מאיתנו, לקחו לתחנת קינגס קרוס והעלו על רכבת לצפון.

בעיר דונקסטר נאמר לי שעליי לצאת לבדי ולמצוא רכבת שתיקח אותי לעיירת גול שביורקשייר, היכן שחיה המשפחה האומנת שלי לעתיד. זה היה החלק המדאיג ביותר במסע שלי; כיצד אוכל למצוא את הרכבת עם האנגלית הדלה מאוד שלי? איכשהו עשיתי זאת, והגעתי לאחר זמן קצר לגול. מה הלאה?

אישה גדולה מאוד ואנרגטית פגשה אותי בתחנה והחלה למחות את המצב המיוזע שלי בממחטה טבולה במי קולון. כילד קטן לא הייתי להוט לעבור את זה, אך הייתי, ככל הנראה, לא נקי במיוחד אחרי המסע הארוך שעברתי.

נלקחתי הביתה על ידי גברת פרנקלנד, האם האומנת החדשה שלי, ושם פגשתי גבר גבוה ורזה, מר פרנקלנד. הוא היה איש מאוד אדיב ומבין, מנהל של בית ספר יסודי מקומי, והיה אכפת לו באמת ובתמים מילדים, שאותם היטיב להבין.

כך החלו חיי החדשים באנגליה ב־6 ביולי, 1939.

כעת, חמישים שנה לאחר מכן, מה הרושם שנוצר בי? תחושת הוקרה גדולה כלפי "אגודת הידידים הדתיים", הקוויקרים, שארגנו את הקינדר־טרנספורט. האהבה האמתית והנדיבות שקיבלתי בביתם של מר וגברת פרנקלנד, שלא יכלו לטפל בי טוב יותר משעשו גם אילו הייתי בנם האמתי. הגישה הכללית של האנשים באנגליה, שהיו מוכנים לקבל ולשמור עלינו, על הילדים הנכריים שהגיעו ממדינה זרה של דיכוי.