Alice Boddy

שם המתרגמת: ליז מלמד

כיתה:י"ב1

עמודים:39-40

הדמות: Alice Boddy

אליס בודי

(גורנוולד, וינה), קליפורניה, ארצות הברית

היום לו ייחלתי והתפללתי זה זמן רב הגיע. איזו הקלה לדעת שעמדתי לעזוב את עיר הולדתי, וינה. מעל לשנה משפחתי ואני סבלנו תחת הכיבוש הנאצי, מנסים הכול על מנת לעזוב. למרות שנרשמנו לכל קונסוליה ומספר שילוחים זרים, אמי ואני לא התקדמנו הרבה מעבר להשגת אישור יציאה לאחי. לאחר פוגרום ליל הבדולח שקרה ב-10 לנובמבר 1938 נרשמתי לקינדר-טרנספורט שאורגן על ידי גרטוד וייסמולר - מאיר, קפצתי משמחה, כשמוקדם בבוקר באביב 1939, נודע לי על ידי הקהילה היהודית כי אני אכלל בקינדר-טרנספורט באפריל, ואעזוב את וינה לטובת לונדון.

בדיוק כשנפרדתי בבכי מאמי, דודי ודודותיי, ועליתי במדרגה הראשונה לרכבת, אישה צעירה  רצה לכיווני והביאה לי את ביתה הקטנה. בקול חנוק אמרה, "בבקשה תשמרי על ביתי. היא כל כך צעירה ועודנה חסרת אונים. לפחות את אחת  מן הילדים הבוגרים ואני בוטחת בך". משעשע כיצד זרה גמורה זו חשה בכך שתמיד אהבתי ילדים. שמחתי ולקחתי את הילדה בידיי ועליתי לתא הקרון.

הרכבת החלה לצאת מן התחנה, הצמדנו את פנינו לחלון נופפנו לשלום בעוד דמעות הכתימו את לחיינו. אימה של אותה ילדה קטנה התעלפה, ולעולם לא אשכח את מראה גופה המוטל על רצפת התחנה בעודנו עוזבים לתמיד.  הילדה הקטנה בידיי פיתחה חום גבוה ונאלצתי לתת אותה למלווים שלנו.

זה היה מסע איטי ונרדמתי בסופו של דבר בפינת תא הקרון. לפתע שמעתי רחש וראיתי אדם בחליפה אפורה עומד על יד הדלת. הייתי ישנונית ורעבה אך שמעתי קולות וקפצתי ממקומי. "מה אמרת?" שאלתי את האיש. "הצלב האדום ההולנדי" הוא ענה, מחייך. לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי. רצתי אליו וחיבקתי אותו. הוא הפיל את הקפה והמיץ מידיו. לעולם לא אשכח רגע זה. לפתע כל הרגשות האצורים השתחררו, וילדים החלו להתפלל בזמן שאחרים צעקו צעקות אושר טהור כשהם שמעו את המילים "ברוכים הבאים להולנד".

אני זוכרת בבירור את הבחור  הצעיר יפה התואר שנשלח על ידי בריטניה על מנת ללוות אותנו דרך התעלה. כשהגענו, התכנסנו באולם גדול , כשבצד אחד הילדים ובצד השני "ההורים". כשכל שם הוקרא, התקדמנו על מנת לפגוש את האנשים אליהם הוקצנו.

הייתי בת מזל והמשפחה האנגלית שלי הייתה גם טובה אליי וגם הטיבה לי. אימא ואבא היו אנשי חינוך, ושניים מבניהם היו עורכי דין והשלישי סטודנט לרפואה. הם עדיין מחשיבים אותי כאחותם הקטנה ורק בשבוע שעבר הם כתבו לי " אנחנו תמיד, כולנו, חושבים עלייך באהבה רבה, ומרגישים בני מזל שהיית הילדה שבאה אלינו". מרבית הילדים, כך גיליתי, לא הסתדרו טוב באותה מידה. רבים התלוננו על היותם רעבים והזמנתי אותם "הביתה" לביתי. בספטמבר המלחמה פרצה ועברתי שוב, הפעם עם "משפחתי". עזבנו את לונדון לוולברהמפטון בראשון לספטמבר ממש לפני העזיבה ההמונית מלונדון.