Alfred Batzdorff

שם המתרגם/ת: עוז בן משה

כיתה: יב'5

עמודים:26-28

הדמות: Alfred Batzdorff

אלפרד באצדורף

(ברסלאו), סנטה רוזה, קליפורניה, ארצות הברית

ספינות התעלה מתקשות לפלס דרך המים מאירופה לאיים הבריטיים במשך חודשי החורף הקשים. ביחד עם כעשרה ילדים יהודים שהייתי ביניהם במשך הלילה שבין ה-1 ל-2 בדצמבר 1938, חשנו הקלה כאשר התקרבנו למקום מקלט בטוח, אך עדיין דואגים ליקירינו.

אוטובוסים חיכו לנו בהרוויץ' כאשר ירדנו שם מהספינות. לאחר נסיעה קצרה הגענו למחנה שנקרא בית הנופש לידו במפרץ דוברקורט בו שהיתי מספר שבועות. התארחנו בבקתות קטנות ואכלנו בחדר אוכל גדול הדומה לחדר אוכל צבאי. מילאנו את זמננו בשמירה על עצמנו ועל ניקיון המקום ושעשענו את הילדים הקטנים. אירגנו לנו מספר תוכניות  כדי להעביר את הצהריים בתרבות ושיעורי אנגלית; צפינו בסרטים ופעם אחת סר סמואל הור בא לדבר אתנו.

לעיתים מכוניות היו מגיעות, אנשים ירדו מהמכוניות והלכו למשרדי ההנהלה. שם הם היו נוברים בתוך ערימות המסמכים  בתולדות  החיים של המשתכנים הצעירים במחנה ובוחרים מספר ילדים כדי לראיין. לאחר מכן היו מתבוננים בנו, משוחחים אתנו ומעריכים אותנו ואז או שקיבלו אותנו או שנדחינו. זאת אומרת שמשפחה הסכימה לקבל ילד אחד או שניים לביתם . כיום זה נראה ברור כמה נדיבים היו האנשים הללו. האין זו מחויבות אדירה, הקרבה עצומה מבחינה כלכלית ובכלל, לקבל לביתך ילד זר , להעניק לו בית, לתת לו אהבה וחיבה, לטפל בו כאילו היה בשר מבשרך?

חלק מהאנשים היו מסוגלים מבחינה כלכלית ולהוטים לעזור לילדים הפליטים בלידו. במספר מקרים כמה מהאנשים היו מקימים אכסניה בניהולו של מנהל מוסמך. לאחר מכן הם היו מאמצים קבוצה של ילדים מרקע וגיל דומה ומטפלים  בהם תחת קורת גג אחת.

אחת מהאכסניות הוקמה על ידי הועדה שהוקמה במהירות לפליטים בסוואנג' (דורסט), והיה לי די מזל בכדי להיות בין אלו אשר זכו בנדיבותם.

זמן קצר לאחר תחילת השנה החדשה הועברנו לאכסניה החדשה שלנו. קינגקסל היה מקום יפיפה. בית פרטי גדול , פנוי באופן זמני , ממוקם גבוה על צוקי מפרץ סוונאג' המרהיבים, התעלה והאי של ווייט. מר וגברת אלינגטון, זוג אמריקאי, טיפלו בנו, וזמן קצר לאחר מכן הצטרף אליהם מר פיל קארטר, מורה ומדריך צופים. הם השיגו לנו ספרים ומשחקים, לימדו אותנו אנגלית ,שירים ומשחקים. אבל למרות כל הניסיונות שלהם הם לא הצליחו להעסיק אותנו מספיק. בטלה, הגורם הגדול ביותר לדמורליזציה, הורגשה בבית. שוב היינו צריכים לגשת לאנשי סוואנג' לעזרה. שוב הם מצאו את הפתרון. קיבלנו הזדמנות לעבוד. כמה מאיתנו עבדו במוסכים, אחרים בחנויות, אחד היה עוזר במשרד עורכי דין, אחר עוזר של ספר. חיינו נעשו מלאים יותר ככל שעבדנו, פגשנו עוד אנשים, הכרנו חברים חדשים, והיה לנו כסף לבזבז על קניית חפצים או הליכה  לקולנוע.

מספר חודשים לאחר מכן, אכסניית סוואנג' עמדה להסגר. אתר חדש נבחר בבורנמאוט. אך לפני שיכולנו לעבור לאכסניה החדשה, הייתה שוב תקופה ללא בית. קינגקסל נסגר ובורנמאוט  טרם היה מוכן.

הפעם היה זה חברינו רוג'ר בראון שהציע לקבוצה מאתנו מקלט. מר בראון היה רווק עשיר, אשר גר בבית מדהים גבוה על צוק עם נוף לתעלה.

בבית הגדול היו מספר רב של חדרים והוא היה איש בעל חסד רב. במשך חודשי הקיץ הוא נהג להזמין ילדים קשי יום מהעיר שיחלקו איתו את מקום מגוריו המפואר. הוא דאג שיאכלו היטב וקנה להם ביגוד נאה. הוא העניק לנו תנאים דומים. אבל במהירות החופשה הזאת הגיעה לסופה. האכסניה הייתה מוכנה ועברנו לבורנמאוט .

בהתחלה, האכסניה שלנו הייתה דומה מאוד לזאת שבסוונאג', אך העיר הגדולה יותר אפשרה לנו עבודות רווחיות יותר. עכשיו יכולנו לחפש עבודות שנוכל ללמוד לסחור ולבנות לעצמנו את פוטנציאל העבודה.

התחלתי לעבוד במלון דורלי דין כשוטף כלים ובחרתי במלונאות כקריירה הזמנית שלי. במשך שעות הערב הייתה לי האפשרות ללמוד במכללה העירונית של בורנמוט' כדי להרחיב את השכלתי, אשר הייתה אמורה להיות בתחום ההנדסה אבל נקטעה בטרם עת עקב השנים הסוערות הללו .

היו שתי סיבות לכך שעבדתי במלונאות. ראשית, זו הייתה סוג העבודה בו זר יכול היה לעבוד ללא אישור עבודה. שנית, התקדמתי בשרשרת התפקידים. הרווחתי את כספי ונהניתי מהעבודה שלי, למרות שהבנתי ששאיפות חיי לא מתממשות  בכיוון זה.

תמיד התעניינתי בפיזיקה ובמיוחד במכונאות והייתי מיומן במלאכת יד ושימוש בכלים. הבנתי כי כדאי לי להמיר את הקריירה שלי להנדסה , בתחום הרפואי או מסחר. כך, כאשר מצאתי מודעה בעיתון היום, שיוצר וממציא מכשירי ניתוח חיפש אחר שוליה, כתבתי מכתב לאדון שהציע את התפקיד, סיפרתי לו בפרטי פרטים על הרקע שלי ועל הצורך, במידה שאמצא מתאים לתפקיד , לקבל אישור עבודה.

לאחר זמן קצר, קיבלתי מכתב ממר דייוויס בקרדייף, שמזמין אותי לבוא לראיון שם. נאלצתי להשיב כי לא היה לי את הכסף הדרוש לנסיעה לוילס וגם לא יכולתי להרשות לעצמי להפסיד משכורת עבור אותם ימי עבודה בתפקיד הנוכחי שלי . כתשובה, קיבלתי כרטיס נסיעה ששילמו עליו מראש והבטחה כי חדר מלון הוזמן עבורי וגם עליו שולם מראש.

המקרה הזה של נדיבות אנגלית ריגשה אותי מאוד. נסעתי לקרדייף בשבוע שלאחר מכן, רק בשביל להבין כי מר דייוויס היה מחוץ לעיר. אבל, גברת דייוויס קיבלה אותי בשמחה. היא הזמינה אותי לארוחה בביתה, שוחחנו והיכרנו.

לאחר שחזרתי הביתה קיבלתי הודעה ממר דייוויס שלפי חוות הדעת של אשתו הוא ישמח מאוד להעסיק אותי בחברה שלו. הוא היה מוכן לתת לי תקציב קטן , כחמישה עשר שילינג לשבוע בזמן שלמדתי. זו הייתה הזדמנות פז עבורי. אדם האמין בי מאוד למרות שהוא אפילו לא פגש אותי. ועדיין הרגשתי את הצורך לומר לו כי לא אוכל לקבל את ההצעה. השכר שהוצע לי לא יכול היה להספיק לכלכלה האישית שלי. אבל מר דייוויס לא קיבל לא כתשובה. הוא דיבר על כך עם אשתו וכתב שהם מוכנים לתת לי חדר בביתם ללא תשלום, בנוסף לשכר של חמישה עשר שילינג. זאת הייתה הנדיבות הגדולה ביותר שראיתי ממעסיק לאחד מאנשיו.

יחד עם מר דייוויס נרשמתי לקבלת אישור עבודה. זה לקח חודשים רבים ומתישים של המתנה. באותו זמן בינתיים נפתחה בפני הזדמנות לנסוע לארצות הברית. מאחר ומאמצי להשגת אישורי עבודה נראו כל כך חסרי תקווה, הודעתי למר דייוויס שהחלטתי לוותר על בניית הקריירה באנגליה.

מאוחר יותר במאי 1940, בעוד עושה דרכי למקלט חדש ובלתי ידוע, הבטתי לאחור מהאונייה אל החוף האנגלי. הרגשתי רגשות עמוקים, מלאי הוקרה וכבוד לארץ מהוללת וכבירה, לאנשים חסרי אנוכיות ומלאי צדקה ולקבוצת חברים בהם ראיתי את מצילי הדמוקרטיה.