Shulamit Amir

שם המתרגמ/ת: אנסטסיה דובוב

כיתה: י"ב5

עמודים: 15-16

הדמות: Shulamit Amir

שולמית אמיר

(אנגלנדר, פראג), ירושלים, ישראל

הגעתי ללונדון ב-13 במאי 1939. ההעברות אורגנו ע"י הקווייקרים  שהשיגו את האישור הדרוש מהאס אס. אינני יודעת מה היו הקריטריונים להכללה, אבל אבא שלי, שהיה בחופשה בלונדון מטעם העבודה בזמן השתלטות הנאצים, הצליח למצוא בשבילי פטרון בריטי וזה אפשר לאמי לארגן את נסיעתי.

המחזה בתחנת הרכבת לפני היציאה שלנו יישאר חרוט בזיכרוני לעד. רוב הילדים בכו מהידיעה שנאלצים להיפרד מהוריהם וההורים ניסו לאמץ ארשת פנים אמיצה על פניהם. אמי הבטיחה לי שהפרידה תהיה זמנית והיא תבוא אחרי 'בקרוב' ללונדון. אני מאוד רציתי להאמין לה. הגורל של רוב ההורים, כמו של אמי, היה לא לראות את ילדיהם שוב. זה בוודאי דרש אומץ עילאי להציל אותם ולשולחם הרחק בידיעה שזה לעד.

הקבוצה שלנו הייתה מורכבת מיותר מ-120 ילדים. אני הייתי רק בת 12 ובין הבוגרים ביותר. אני הופקדתי לשמור על שני פעוטות בני פחות משנתיים עליהם הייתי אחראית בזמן המסע שנמשך שלושה ימים. השתמשתי במדפים העליונים לאחסון מזוודות כדי להשכיב אותם לישון, בזמן שאנחנו, הילדים הבוגרים, נשארנו ערים במשך כל הלילה  וניסינו להתחמם. בסופו של דבר הרכבת שלנו הגיע ל-"הוק של הולנד" (יישוב בחלק הדרום מערבי של הולנד בו יש יציאה ימית לים הצפוני) וחצינו במעבורת לאנגליה.

הייתי בין המעטים ברי  המזל שהורה חיכה להם. אבי אסף אותי ואת שמונה השנים הבאות בילינו ביחד בלונדון. אבי מת ב-1971 ואני עליתי לארץ ב-1947.