בית הסראייה
מאת שמואל גילר, אבי משה-סגל



רעידת אדמה וארמון ממשלה. מאת שמואל גילר

בתאריך 12 ביולי 1927 פקדה רעידת אדמה חזקה את הארץ. הרס רב התרחש בצפת ובירושלים וגם בלוד נהרסו מבנים רבים. בתולדות תל-אביב לא מסופר על פגיעה, אך מידיעה קצרה בעיתון דואר היום מתברר כי הרעידה הורגשה גם בתל-אביב בה נוצרו סדקים בבתים, וביפו בה נפגעו מספר בניינים. אחד מהמבנים שנפגעו ביפו היה ארמון המושל בכיכר השעון ששרידי עמודיו ניצבים עד היום.

הארמון בעל החזית המרשימה שנבנה לקראת ביקור הקיסר וילהלם השני ונחנך באוגוסט 1897, שימש כמשכן מושל יפו התורכי וכבית משפט. גם לאחר הכיבוש הבריטי שימש את משרדי הממשל ובית המשפט המחוזי. כפי שעולה ממסמכים שעסקו בשיפוץ המבנה, הוא נפגע ברעידת האדמה והתגלו שברים בחזיתות. הקבלן דולגין נשכר לבצע את התיקונים והוא הציב פיגומים סביב המבנה. סגן מהנדס המחוז מילר בדק את הבניין והתברר כי יש צורך גם בהחלפת קונסטרוקציה הגג וביצוע חיזוקי פלדה של הקומה השנייה שהוכרזה כמסוכנת. לעבודה זו שכרו את הקבלן הנריק למיניץ מנווה-צדק שהתחייב לבצעה תוך שישה שבועות.

ב-2 באפריל 1936 בדק מהנדס המחוז נובל את המבנה לאחר שהתגלו תזוזות ושברים בקיר הצפוני. הוא בדק ומצא שחיזוקי הפלדה שבוצעו לאחר רעידת האדמה החלידו וגרמו לפיצוצים בקירות האבן, והקיר זז בחלקו העליון ארבעה סנטימטרים. הוא הכריז על המבנה כמסוכן, ומשרדי הממשלה הועברו לבית הממשל החדש הסמוך למושבה הגרמנית, אשר הושכר ממשפחת קרסו. ב-6 ביולי הודיע המושל קרוסבי כי העברה הושלמה. מזכיר ממשלת המנדט הורה למחלקת עבודות ציבוריות לבדוק אם ניתן לשקם את המבנה ואת העלות, וכן נבדקה האפשרות להרוס אותו כליל ולמכור את השיירים. בסופו של דבר הוא הועבר לעיריית יפו והיא פתחה במקום משרד של מחלקת הסעד ומטבח להזנת ילדים.

ב-4 בינואר 1948 פוצצו אנשי לח"י את המבנה. הוא נהרס משום שלטענת אנשי הארגון הוא שימש את משרדי הוועדה הלאומית ואנשי המופתי אל-חוסייני שהורו על מתקפות נגד תל-אביב. מבנה הארמון קרס בפיצוץ והרס רב נגרם גם לבניין היפה של הבנק האנגלו-מצרי הסמוך שתוכנן בידי המהנדס בן-ציון גיני. אם בידי אנשי לח"י היה המידע המסופר כאן על מצב הבניין, ייתכן וניתן היה לחסוך בחומר נפץ ופשוט לנגח את הבניין עם המשאית והוא היה מתמוטט מעצמו. זה גם היה חוסך את המחלוקת הפוליטית באשר לשימוש שנעשה בבניין ואם אכן היה מקום משכן כנופיית טרור. כך או כך, במרס 1948 המליץ מושל המחוז הבריטי לקבל את בקשת ראש עיריית יפו ולסייע בפיצוי שמונה משפחות עובדי המטבח שנהרגו בפיצוץ.


על ריגולטו ועל פיצוץ הסראייה. מאת אבי משה-סגל

פיצוץ בית הסראייה בכיכר השעון ביפו באמצעות משאית תופת בוצע על ידי איש  לח״י רחמים חכמוב, אשר כונה בארגון החשאי והממודר בשם הקוד ״ריגולטו״. היה זה מבצע קלאסי של חדירה לעומק שטח האויב באמצעות הסתערבות, הן בשלב השקט של איסוף המודיעין והן בשלב הביצוע. תוצאות הפעולה חקוקות וצרובות היטב בנוף העירוני היפואי, אולם דמויות מבצעי הפעולה נותרו עמוק בעלטת המחתרת. רחמים חכמוב נולד בירושלים ב-31 בדצמבר 1927. בן למשפחה ענפה ושורשית מקהילת היהודים הקווקזים ההרריים, שהגשימה את חלומו הציוני של האב, ירמיהו חכמוב ועלתה ארצה בשנת 1919. רחמים גדל בשכונת התקווה, גוייס ללח״י בגיל 13 והיה פעיל בארגון כנער בהדבקת כרוזים של המחתרת על קירות הבתים בעיר.

בימים הראשונים של מלחמת העצמאות בדצמבר 1947 שרפו פורעים ערבים את ביתה הדל של משפחת חכמוב בשכונת התקווה והמשפחה נותרה חסרת כל ועברה לגור כמשפחת פליטים בקפה סמדר שברחוב הירקון. הנער רחמים ביקש לנקום את הפגיעה הקשה בהוריו ובאחיו. את ההזדמנות לכך סיפק לו ״מזל״, יעקב בנאי קצין המבצעים של לח״י, שזיהה את הפוטנציאל המבצעי המיוחד הטמון בפגיעה באמצעות משאית תופת עמוסה בחומרי נפץ בבית הסראייה שבכיכר השעון ביפו - מקום מושבה של הועדה הלאומית הערבית ובפועל ״המטה הכללי״ של הכנופיות הערביות במרחב יפו והכפרים שסביבה.

לצורך איסוף המודיעין המפורט שנדרש לביצוע יצא ריגולטו לפעולת הסתערבות תוך חירוף נפש. הוא התחפש לסוחר ערבי, עלה בבית דג׳ן לאוטובוס של התחבורה הציבורית הערבית ליפו, עבר תשאול בערבית במחסומי הכניסה של הכנופיות ליפו והגיע רגלית לזירת הפעולה המתוכננת למרגלות בניין הסראייה. כאשר שב בשלום למקום מבטחים, נוכח רחמים שחסרים לו כמה פרטים טכניים חיוניים להשלמת התמונה. כעבור ימים אחדים שב וחדר מחופש לערבי ללב המאפלייה של יפו הערבית, בירת הכנופיות. עשה כמה הקפות נוספות סביב הסראייה וכך הושלם הפסיפס המודיעיני על היעד, על דרכי ההגעה והגישה, על נקודות התורפה הרכות ועל דרכי המילוט בתום הצבת משאית התופת במקום האופטימלי, בסמטה קטנה שבין בית הסראייה לבית הבנק האנגלו-מצרי.

בפעם הראשונה שבה הגיע ריגולטו עם משאית התופת עמוסת פרי ההדר שהסתירו ארגזי מטענים שהותקנו בדופן המשאית, הוא גילה לחרדתו שהסמטה שבה תכנן להחנות את המשאית (כשהדופן הממולכדת פונה אל בית הסראייה) נחסמה בעמודי ברזל - אין יוצא ואין בא . נהגי מוניות ועוברי אורח מקומיים זיהו את מצוקתו הרגעית וחיש מהר דלקו אחריו במרדף כלי רכב והולכי רגל שרצו אחריו. שניים שנתלו על תא הנהג משני צידיו נורו על ידו באקדחו האישי ונהרגו. עשרות כלי נשק ירו לעבר המשאית, אך בדרך נס לא פגע אף קליע בחומר הנפץ. למזלו הטוב של ריגולטו לא היו מחסומי יציאה לכלי רכב מיפו והוא הצליח לנהוג את המשאית המחוררת לתל-אביב. מפקדיו התקשו בתחילה להאמין לסיפורו ולא הבינו מדוע לא הושלמה המשימה. כאשר ראו את המשאית נקובת קליעים ממגוון כלי נשק קוטר שונה וקראו את הידיעות שהתפרסמו בעיתונות הערבית למחרת היום - היה ריגולטו לגיבור היום.

בנסיון השני צורף לריגולטו הלוחם "שמואל" הוא אלישע איבזוב (1923-1948). המשאית העמוסה לעייפה בארגזי תפוזי שאמוטי זהובים ועסיסיים ובארגזי ט.נ.ט מוכמנים הוחנתה לצד היעד. ריגולטו ואיבזוב דרכו את המטענים ועתה היה עליהם למלט את נפשם מהזירה. בחסות הגשם שהחל לרדת - לטובתם - פתחו ריגולטו ושותפו למשימה, בריצה מטורפת לעבר השכונות הדרומיות של בתל-אביב . בהגיעם לשדרות ירושלים ביפו (רחוב קינג ג׳ורג׳ באותם ימים) החריד את האוויר פיצוץ אדיר, שלא הותיר מקום לספק: בית הסראייה המונומנטלי חרב עד היסוד על מרבית יושביו.

המסדר הראשון והאחרון של לח"י התקיים ברמת יאיר. משם יצאו חברי המחתרת לשעבר להתחייל בבסיס קל"ט במחנה קרית מאיר. לאחר תום המלחמה שבה לחם ריגולטו בשורות חטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה והשחרור מצה״ל כקצין קרבי, הוא נשאב, כחבריו למחתרת לח״י לשורה  של עבודות מזדמנות שתסכלו אותו ולא מיצו את כשרונותיו הברוכים. תחושות החמצה ותסכול היו גם מנת חלקם של אנשי אצ״ל בשנותיה הראשונות של המדינה - לא קיבלו אותם לחיק החברה האזרחית ואף הציבו עליהם מעקב במקרים מסויימים. באופק לא נראתה תקווה לשינוי, אולם  באחד מימי שנת 1955 קיבל ריגולטו טלפון מיצחק שמיר הוא ״מיכאל״, מפקדו הנערץ בלח״י שהזמין אותו לפגישה ששינתה את מהלך חייו. שמיר גוייס באותם ימים על ידי איסר הראל למוסד והקים בארגון בתמיכתו של ״הממונה״ יחידת לוחמים עשויים ללא חת, היא יחידת מפרץ. לרחמים חכמוב נועד תפקיד מפתח ביחידה קטנה וחלוצית זו, אשר התבססה בעיקר על יוצאי אצ״ל ולח״י. 


עוד בסביבה:













חנוכת סראייה אל-ג'דידה (בית הממשל החדש) בצילום של בונפיס משנת 1897 (אוסף יעקב ורמן, הספרייה הלאומית). ברקע, בין מצבות בית הקברות המוסלמי, נראה קבר שייח אבו רבאח.

בית הסראייה מקושט בדגלי גרמניה וטורקיה לקראת ביקור הקיסר וילהלם השני ביפו, 1898. המבנה החליף את הסראייה אל-ענתיקה שהיתה בשטח יפו העתיקה.

מלחמת העולם הראשונה, 1915. עצרת ערבית מול ארמון הממשלה (הסראיה) ביפו. במרכז התמונה נראה בית הבנק האנגלו-מצרי. משמאל בית אלכסנדר הווארד ובתי רחוב בוסטרוס.

מסדר נצחון אל מול בית הסראייה. בתאריך 16 בנובמבר 1917 נכנס רגימנט וולינגטון הניו-זילנדי מצבא הגנרל אלנבי ליפו.

כיכר השעון 1933. המרכז השלטוני של יפו. צילום ממינרט מסגד מחמודיה. מאחורי מגדל השעון נראית הבאלדייה (בית עיריית יפו) ולצידה הסראייה החדשה ובית הבנק האנגלו-מצרי (ברקליס בנק).


פינוי הריסות בית הסראייה, ינואר 1948.
 
כרוז של לח"י על פיצוץ בית הסראייה