בית קהילת שילה   
מאת שמואל גילר


בשנים 1909-1905 התגוררה בשכונת עג'מי ביפו, קבוצת נוצרים שדגלה בלימוד התנ"ך לשמו, והונהגה בידי דמות כריזמטית. הם בקשו להקים מקום תפילה בארץ-ישראל, לה הם קראו "בעולה", ככתוב בספר ישעיהו, פרק ס"ב: "כי לך יקרא חפצי-בה, ולארצך בעולה", והאמינו בחזון הנביא לחזרת עם ישראל לארצו. סיפור הקבוצה התגלה לאחרונה בעקבות צילום שהגיע לארכיון יד בן-צבי.


פרנק ווסטון סנדפורד, מנהיג הקבוצה, נולד בשנת 1862 במדינת מיין למשפחת איכרים. הוא היה צעיר מוכשר וכריזמטי. בשנת 1891, בהיותו כומר בפטיסטי, הוזמן לסייר בקהילות נוצריות ביפן והודו עם חברו תומס סטייסי. בדרכם חזרה לארה"ב דרך תעלת סואץ, על הספינה הרוסית 'צ'יחצוב', היא טבעה מול חוף עג'מי. סנדפורד ניצל בידי סולימאן ג'רבי, הספן הראשי של חברת תומס קוק. פרנק הועבר לפנימיית 'טביתא' ושם טופל בידי המנהלת מיס ג'ין וולקר ארנוט עד שהתאושש. הוא חזר לארצות-הברית ופרש מהכנסייה הבפטיסטית לאחר שלדבריו, קול אלוהי קרא לו לבנות בית ספר לתנ"ך. הוא החל לקבץ סביבו קבוצת מאמינים, ובשנת 1896 הקים על גבעה בקרבת העיירה דורהם במדינת מיין, את בית הספר 'שילה', על שם מקום המשכן הראשון. המקום הלך והתפתח, והפך למתחם מגורים לכשש מאות מאמינים ומשפחותיהם, שהקדישו את יומם ללימוד התנ"ך בלבד. אנשי הקהילה חגגו את חגי ישראל וכבדו את יום השבת.

הקשר המיוחד של בני הקבוצה לארץ-ישראל החל בשנת 1902, כשקבוצה בת שנים עשרה חברים הגיעה לירושלים ושכרה בית ברחוב אתיופיה. קבוצה גדולה יותר הגיעה בשנת 1905, על גבי הספינה 'קורנט' אותה רכש סנדפורד. הם שכרו את הבית שלימים יהיה מקום משכנה של 'בצלאל'. אחדים מבני הקבוצה עברו ליפו ושכרו בית "במרחק כמייל מהעיר, על גבעה ממנה ניתן להשקיף על שרידי הספינה הטרופה של סנדפורד". על פי זיכרונות אנשי הקבוצה ביפו, הם התגוררו במקום עד שנת 1909 ועסקו בתפילות ולימוד תנ"ך.

בשנים הללו קבוצתו של סנדפורד שנתה את שמה ל'מלכות' (Kingdom). היא מוכרת היום בשם Kingdom Christian Ministries. אנשי הקבוצה בירושלים ויפו הרבו לסייר ברחבי הארץ, ברגל ועל גבי חמורים. מטרתם הייתה לחקור את הארץ, נופה, אורחותיה, וצמחייתה. הם הגיעו גם לים המלח וחקרו אותו באמצעות סירות שבנו בעצמם. ספינתם 'קורנט' שייטה לאורך חופי הארץ מאל-עריש ועד חוף טריפולי. בין חברי הקבוצה היה ג'וזף הרימן, צעיר בן 22 וצלם חובב, שהקדיש את חייו לחקר הארץ וצילומה. יחד עם חברו ראלף גליסון שוטטו במדבר סיני, בסוריה והלבנון, וצילמו מאות צילומים עם הסברים מפורטים.

הרימן חזר לארצות הברית והקדיש שנים רבות לגילוף מפה תלת ממדית של ארץ-ישראל התלויה היום במכון התנ"ך פיירווד שבעיירה דאבלין בניו-המפשיר. סנדפורד פרש מהקבוצה לאחר אירועים בקהילתו שהובילו למאסרו. הוא עבר להתגורר בעיירה הוברט שבערי הקצקלס בניו-יורק, ונפטר בשנת 1948. קהילת 'המלכות' המשיכה להתקיים אחרי מותו של סנדפורד בהנהגת מזכירו האישי ויקטור אברהם, ולאחר מותו בשנת 1977 בידי חתנו ג'וזף וויקמן. הקהילה מונה כיום כאלף וחמש מאות חברים המתגוררים באזור ניו-אינגלנד, ומידי שנה וחצי מגיעה קבוצה מבני הקהילה לביקור בארץ.

פרשת הקבוצה צצה ועלתה לאחרונה כאשר צאצאית למשפחות הקהילה החלה לחקור את תולדותיה בירושלים ויפו. היא יזמה את מסירת אוסף צילומי ג'וזף הרימן וראלף גליסון ליד בן-צבי. בין הצילומים היו שניים מיפו. על האחד היה רשום כי מדובר בבית בו התגוררה הקבוצה, ועל השני המראה ממרפסת הבית. היא בקשה סיוע בזיהוי הבית ומיקומו. זיהוי נקודת הצילום היה פשוט, מאחר ובצילום ניתן להבחין בבית הקברות והמסגד של איברהים עגמי. רק מנקודה גבוהה אחת ניתן היה לראות את המבט, והיא ממעלה רחוב מנדס פרנס, בקרבת בית הספר 'אחווה'. בצילומי אוויר משנת 1917 ו-1939 זוהה הבית בסמוך לחצר בית הספר, בפינת הרחובות שריד והחיטה. בשנת 1905 הוא היה הקיצוני ביותר בשכונת עג'מי. הוא אינו קיים עוד, ובמקומו נטועים עצי אשל.

כפי שמתברר מתיק הבניין של הבית, המגרש היה מלכתחילה בבעלות מסדר האחיות סנט ג'וזף, שמרכזן היה במנזר ברחוב יפת ובבעלותן היה גם בית הספר לבנות על המגרש הסמוך בעג'מי. הבית אוכלס בידי דיירים תחת חוק הגנת הדייר. בשנת 1996 נרשם הנכס על שם האחים המרוניטים ביפו והוצא צו הריסה למבנה המסוכן. במהלך השנים שלחה עיריית תל-אביב התראות רבות על הסיכונים בבניין הרעוע ודרשה את תיקונם. בשנת 2006 חזרה העירייה ודרשה להרוס באופן מידי את הבניין או לתקנו, והוא נהרס באפריל 2007.


יוסף אליהו שלוש היה עד לטביעת הספינה הרוסית ומספר על כך בספר זיכרונותיו פרשת חיי (עמ' 93):
מקרה אחד נשתמר היטב בזיכרוני, שמלאנו בו הצעירים תפקיד חשוב. באחד מימי החורף של שנת 1891 נודע בעיר שאנייה רוסית נתקלה בסלעי החוף לצד העג'מי ונאחזה בהם מבלי מוצא. כל יפו נהרו להראות במחזה הזה ובפרט אלה שלא ראו מימם אנייה טובעת וזה בשבילם כאחד מפלאי הטבע. מרחוק נדמה, שהאנייה עומדת על היבשה משום קרבתה היתרה אל החוף. הים סער בכל תקפו והאנייה טלטלה על משברי הגלים. כשהגענו קרוב למקום המאורע ראינו שהצד המזרחי של האנייה הפונה לעיר העתיקה מתרומם והצד המערבי הפונה לים מתנמך והגלים מתרוממים בקצף ועולים על האנייה ויורדים בזעם וריר לבן להם... על האנייה נראה מחזה עגום, הנוסעים מצטופפים כולם במקום אחד למעלה על הספון, בצד המתרומם מעל פני הים והפונה אל העיר. מרחק האנייה מהחוף היה כמאתיים מטר, התבוננו אל גורל הנוסעים הנקבצים אשר ידיהם היו שלוחות בדפני האנייה וחבליה, מפחד ואימה שהטיל עליהם הים שהשתובב באכזריות נוראה, שלא יגרפם לתהומותיו. הגלים הרטיבו את בגדיהם והם צעקו וקראו לעזרה.

מהערבים נודע לנו שאנייה זאת רוסית היא ושמה "ציחצוב" ובה נוסעים יהודים שעלו לארץ על מנת להיאחז בה. בשמענו זאת נמלא לבנו רגשי רחמים ושבנו מיד העירה להודיע על המקרה לוועד העדה ולאבא שהיה אז ראש הועד. עינינו זלגו דמעות בתארנו את גורל הנוסעים. אבא קרא מיד לאחדים מועד העדה ה"ה האלה: ר' נסים כהן חנוך יוסף משה ושמש בית הכנסת, הביאו חמורים ורכבו אל החוף כשהרבה יהודים מבני הארץ נהרו אחריהם. על החוף ראה אבי תמונה מזעזעת: קהל גדול מתושבי העיר עומד על החוף ומסתכל באנייה השוקעת לאטה. אנשי צבא עמדו על המשמר מוכנים לכל פקודה שתבוא ושוועת הנשים והטף מעל ספון האנייה עלתה השמימה. אבא שאל מהצבא על מה הם שומרים וענו כי קבלו עוד בחצות הלילה פקודה מהקימקם לשמור על האנייה והרכוש שבה לבל יתקרב אליה איש, עד שיבואו הקונסול הרוסי והקימקם יחדיו אל מקום המאורע.

אבא שלא יכול לראות בגורל האנשים שבאנייה, סבלם וענויהם, לא הבין כיצד מרשה הממשלה לעצמה לחכות מבלי לגשת להצלת הנפשות האומללות שבאנייה, התחיל להוכיח את הצבא על זאת, אולם ראש החיילים ענה לו, כי לא יוכל לעשות דבר בלי פקודה. גם סוכן האנייה גבריאל סמורי הודיע שאין רשות למי שהוא בכל פעולה מבלי לקבל פקודה מיוחדת מהקונסול הרוסי והקימיקם. כל זה לא נתן ספוק לרוח אבי הנדכאה והזמין מלחים בשכר שהעמידו אהלים אחדים ושמו בהם מחצלות, כסאות, כדי מים וכו', להיות מוכנים לשימוש הנוסעים ברדתם מן האנייה. הוא שלח מאתנו הצעירים העירה להביא מחם, טה וסוכר, יין וקוניאק שיהיו להשיב נפשם. אחרי שסדר אבי את כל העזרה הדרושה לקבלת העולים על החוף טרם שיביאום הביתה או לאכסניותיהם, התחיל לטכס עצה באיזה אופן להצילם. סירות קטנות אינן יכולות לגשת לאנייה כי הים סוער והתרופה היחידה היא לפי הוראות מביני דבר שמלח אחד יטפס ויעלה על האנייה ובעזרת מלחי האנייה יזרקו חבלים הימה, קשורים מצד אחד לאנייה ולצדם השני יקשרו אליהם חבל דק אשר השוחים יחזיקוהו בידם ויעבירום אל החוף. המלחים שעל החוף יתפסו בחבלים האלה ויקשרום אל מקום גבוה חזק ובטוח. כשהחבלים יקשרו וימתחו, יקשרו כיסא לשני החבלים האלה אשר למטה יהיה קשור בחבל דק שתחילתו באנייה וסופו נאחז בידי המלחים. באנייה מושיבים בכסא אחד אחד, קושרים אותו היטב היטב והמלחים שעל החוף מושכים את הכיסא בחבל אל החוף ורק בדרך זו יכולים להציל את הנוסעים הצפויים לצלול בתהומות הים. אם אפשר היה לחכות למחרתו, היה אולי הים נח מזעפו והנוסעים יכלו לרדת מהאנייה ולבוא בסירות אל החוף. אבא השתומם מאד על איחורו של הקימיקם. הוא אמנם יכול היה לזרזו שיבוא בהקדם לחוף, אבל מה יעשה מבלי נוכחותו של הקונסול הרוסי. הקונסול היה רגזן וזעום, ומי יודע אם בגללו לא יאבדו הנפשות המסכנות.

אובד עצות רץ אבי ממקום למקום ולא ידע מנוחה לנפשו הסוערת. הוא מהר לאהלים לראות אם הכול מוכן לקבלת הנוסעים האובדים. הזמין את אחד העוסקים בתעשיית מטות, סדינים מכסות וכו' שיביא מכל אלה לאהלים שמא יצטרכו העולים לישון הלילה באהלים מרוב עייפות ותלאות.

שעת הצהרים הגיעה והקונסול הרוסי טרם בא. אבי הביט אל האנייה במשקפת וראה את הצער על פני הנוסעים ולא יכול להבליג על רגשותיו. הוא נסע מיד העירה אל הקונסול האנגלי סניור חיים אמזלג וספר לו את כל המקרה ובקשהו ללכת מיד לידידו הקונסול הרוסי ולזרזהו לסדר את הגשת העזרה להצלת הנוסעים האומללים. סניור אמזלג נענה מיד לבקשת אבי ונסע לקונסול הרוסי והצהיר כי הוא מוכן לעזור לו בכדי להביאם אל החוף.

הקונסול הרוסי הודה לו על נדיבות לבו ואמר שבדעתו לחכות עוד שעות אחדות אולי ישקוט הים. בינתיים הודיע ראש המלחים שהיום הים לא ינוח מקצפו ועד מחר לא יישאר איש חי מבין הנוסעים. מיד נסעו שני הקונסולים אל החוף בלוויית פקידי הממשלה המקומית והתאספו עם המלחים לשם טכוס עצה, בהשתתפות סוחרים מנכבדי העיר שביניהם היה גם אבי. התוכחו ומצאו שאין דרך אחרת מלהציל את הנוסעים אלא לעשות כפי שבאר המלח לאבי. מיד קשרו את החבלים והתחילו להוריד את הנוסעים אחד אחד מהאנייה אל החוף ואנו הכנסנו אותם אל האהלים לנוח ולהינפש. ביניהם היו רבים חולים וזקנים שהיו שבורים ורצוצים, אבל כל אסון בנפש לא קרה. את החולים ביותר שלחנו מיד העירה, לביתנו ולבתי אחרים.

באותו זמן אחרי הצהרים בא לחוף ראש ועד חובבי ציון מר טיומקין (אדם בעל צורה יפה, שערותיו ארוכות ומסתלסלות עד צווארו שהגיע מהמושבה גדרה) והוא ראה כיצד אנו מטפלים ביהודים, נגש אליהם ושאל לשלומם. בשמעו כי אין אסונות, נגש לאבי ולחץ את ידו בחבה ובהערצה ואמר: "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל", אחינו הגולים ימצאו פה אחים נאמנים, בעלי רגש ואהבה, אשר יעזרום בראשית התבססותם בארץ ולא יתנו להם לנפול בצרתם". הוא ברך את אבי ואת חברי הועד והתחיל להעביר חלק מהנוסעים אל אל המושבות והחולים נשלחו למקום הבראה.

למחרתו, באו לראות בגורל האנייה הריקה מאנשים ומצאו שכדי להצילה מוכרחים לזרוק הימה את כל הסחורה שהיא טעונה בה. ומאות חבילות של צמר גפן נזרקו הימייה והעמידו מלחים שיאספום על החוף, אולם הים הסוער פזר אותם לכל עבר והם נסחפו על ידי הגלים שהקיאום לנהר הירקון. באותה שנה לא היה זקוק שום ערבי לצמר גפן כי כולם נהנו מן ההפקר וגם מכרו ליהודים כמויות גדולות בסכומים דלים.

לבסוף, את האנייה לא יכלו להציל ובאין כל תקוה שברוה ומכרו אותה בתור ברזל חלקים חלקים. הנוסעים האלה הסתדרו במושבות, רבים מהם הנם איכרים בעלי אחוזות ונחלאות ויושבים בארץ ונהנים בה וראו בה כבר בנים ובני בנים העוסקים גם הם בעבודת אדמה ובמסחר בא"י.



תודה לאור אלכסנדרוביץ על הסיוע באיתור הבית, ולגב' ליסה אדמס ומר טימוטי מוריי על המידע. צילומי ג'וזף הרימן באדיבות Kingdom Archives 







המבנה המרכזי בשילה, על גבעה בקרבת העיירה דורהם במדינת מיין. 

בצילומי אוויר משנת 1917 (בתמונה) ו-1939 זוהה הבית בסמוך לחצר בית הספר אחווה, בפינת הרחובות שריד והחיטה. מיקום הבית ובית הקברות עג'מי מסומנים על צילום אוויר משנת 1917

הבית אינו קיים עוד, ובמקומו נטועים עצי אשל.

המראה ממרפסת הבית. בית הקברות עג'מי מסומן בצהוב. 

סימון הבית ע"ג מפה מנדטורית משנות השלושים.

מיקום הבית מסומן בקטע תצ"א משנת 1949.

הבית אינו קיים עוד, ובמקומו נטועים עצי אשל. צילום: GSV 2011.

המפה התלת ממדית של ג'וזף הרימן

פרנק ווסטון סנדפורד, (1862-1948)