בית הקונסול חייט
כתיבה וצילומים: שמואל גילר


בצילומי פאנורמה של יפו, משנות החמישים והשישים של המאה ה-19, בולטים שני בניינים גדולי מידות. הראשון, במעלה התל, הוא בניין הסארייה העתיקה, מקום מושבו של המושל. השני, סמוך לחומה המזרחית של העיר, היה ביתו של הקונסול הבריטי ד"ר יעקוב חייט (Kayat), מהדמויות המרתקות והציוריות של יפו. הוא היה רופא יפה תואר, משכיל ונאור, סוחר עשיר, ובקיא בשפות רבות. הוא פעל רבות לקידום שירותי הבריאות והחינוך בסוריה ולבנון, בסיוע שליחי הכנסייה הפרוטסטנטית. השער המעוטר בכניסה לחנות ברחוב הצורפים 15, וקשתות הרוסות, הם עדות לעברו המפואר של הבית הגדול. על פי מפת הטמפלרי תיאודור זנדל, משנת 1878, שכן בית כנסת בבית. הוא מופיע כבר בשנת 1866, ברשימת בתי הכנסת ביפו שהוכנה לאחר ביקור משה מונטיפיורי, "בביתו של קונסול אינגלייז". 

ד"ר אסאאד יעקוב חייט נולד בבירות בשנת 1811, למשפחה נוצרית מהעדה היוונית-אורתודוכסית. דודו שימש כמתורגמן האדמירל הבריטי סידני סמית, וליווה אותו בסיורו בלבנון. הוא היה ברוך כישרונות וזכה להשכלה טובה. כנער התוודע למיסיונרים האמריקאים הראשונים שהגיעו לביירות בראשית שנות העשרים, והם לימדו אותו אנגלית וקרבו אותו לכנסייה הפרוטסטנטית. הוא למד שפות והיה בקיא בערבית, תורכית, אנגלית, איטלקית, יוונית, פרסית וצרפתית. מגיל צעיר גילה כישרון מסחרי שהפך אותו ברבות הימים לבעל הון. כנער עסק בחלפנות כספים וזהב, וכשנוסדה הקונסוליה הבריטית בבירות נבחר לשמש בה כמתורגמן. הוא הוביל בשווקי ביירות את קברניטי הספינות שפקדו את העיר, וסייע להם ברכישת סחורות תמורת עמלה. בזיכרונותיו התגאה כי באותם ימים הגיעו רווחיו לכדי 300 פיאסטרים ליום, סכום נכבד ביותר.

כשהתמנה ג'ון וויליאם פארן (Farren) לשרת כקונסול הבריטי הראשון בדמשק, באוגוסט 1830, הוא בחר בחייט בן התשע-עשרה לשמש כמתורגמן וכדראגומן. פארן היה הקונסול האירופאי הראשון בסוריה ולכן התקבל בכבוד גדול על ידי עבדללה פחה ששלט באותם ימים בעכו. הוא היה הנוצרי הראשון שהורשה להיכנס לדמשק כשהוא רכוב על סוס ובבגדים בהירים, זכות שנאסרה על נוצרים ויהודים והוענקה רק עם כיבוש סוריה וארץ-ישראל בידי איברהים פחה. חייט ליווה את הקונסול בכניסתו הראשונה לדמשק והיה גאה בכך.

בתקופת שלטון איברהים פחה הוסרו המגבלות מנוצרים ויהודים, ודמשק הפכה למרכז הסחר האזורי. חברות מסחריות אירופאיות שסחרו עם המזרח קבעו את מרכזיהן בעיר שמשכה אליה אירופאים רבים. חייט הצעיר זכה למעמד שלדבריו "גרם לידידיו לחייך, ולאויביו להתייפח". בביתו של מושל העיר התוודע לבני המשפחות המכובדות וסוחרי העיר העשירים וטווה אתם קשרים. הוא המשיך בפעילות מסחרית גם בתפקידו הקונסולרי, ונציגיו במצרים, בירושלים, ויפו, סחרו בכותנה. הוא סיגל לעצמו סגנון לבוש מערבי והתיר זאת גם לאשתו מרטה שהייתה הראשונה שהופיעה בפומבי בלבוש זר.

בשנת 1836 נשלח חייט לראשונה ללונדון כמלווה של שלושת נסיכי פרס. הוא ליווה אותם במשך שישה חודשים במפגשים עם בני משפחת המלוכה ואצולת בריטניה, ובדרכם חזרה מזרחה ביקרו בערים נוספות באירופה ופגשו את מנהיגיהן. זיכרונותיו גדושים בשמות המכובדים שפגש, והם משמשים להאדרת שמו. במסעו לבריטניה רקם את תכניותיו לעתיד. הוא ראה את עצמו כסוכן המיסיונרים האירופאים במזרח ("native agent"), וכמי שיכול לקדם באמצעותם את רווחת תושבי סוריה ולבנון ולקרב אותם לערכי המערב. בחושיו המסחריים המפותחים צפה גם את הפוטנציאל הכלכלי הטמון בקשרים הללו.

עם שובו מבריטניה עזב את השירות הקונסולרי אך המשיך לשמש כשליחו האישי של הקונסול פארן. בשנת 1839 הגיע בפעם השנייה ללונדון, מצויד במכתבי המלצה אל אנשי האגודה המסיונרית הנוצרית (CMS). הוא הוזמן להשתתף בטקסי האגודה והחל לשאת נאומים על כתבי הקודש וחיי המזרח בקרב הקהילות וזכה להצלחה. כסוחר ממולח צפה חייט את ההזדמנות הטמונה בבואם של אצילי אירופה להכתרת המלכה ויקטוריה, והביא אתו ללונדון תכשיטים ואבנים טובות שרכש בבגדד ודמשק. הוא מכר אותם ברווח ניכר. הקשרים החברתיים שרכש, וחשיפתו לחיי המערב, השפיעו עמוקות על השקפותיו. הוא העריץ את חיי החרות בלונדון, בה לדבריו: "יכול כל אדם ללכת לכל מקום שיחפוץ, כעולה על רוחו, ולעשות כרצונו בתנאי שלא יפגע בשלום הציבור". האיכר הבריטי העני ביותר, כך כתב, היה חופשי יותר מאשר נסיך במזרח. הוא שאף לייבא את ערכי המודרניות המערבית למזרח, ופעל להקמת מוסדות בריאות בסוריה ולבנון, באמצעות הארגון להשכלת נשים במזרח. הוא חזר לביירות בשנת 1840, לדבריו מתוך כוונה לזנוח את חיי התענוגות והעושר ולהקדיש את חייו "למען הצלב ולרווחת סוריה". בסיוע החברה התנכ"ית והאגודה המיסיונרית הנוצרית החל לפעול לקידום תכניותיו. חייט הגיע בפעם השלישית ללונדון בשנת 1843. הוא היה רק בן שלושים ושתיים, אך כבר בעל קשרים חברתיים ענפים. הוא השתלם ברפואה באוניברסיטת סנט אנדרוז, וביוני 1846 התקבל כחבר הקולג' המלכותי למנתחים. הוא קיבל את אזרחות בריטניה, וביוני 1847 מינתה אותו המלכה ויקטוריה לשמש כקונסול הבריטי הראשון ביפו.

הקונסול חייט בנה את ביתו הגדול בשטח הריק שנותר סמוך לחומה המזרחית, לא רחוק מבית הקונסול דאמיאני. על גג הבית הותקן תורן גבוה עליו התנוסס דגל בריטניה. קומת הקרקע של הבית בנויה מחללים קשתיים גבוהים ששימשו כמחסנים לסחורותיו. הקומות העליונות שמשו למגורים ואירוח. בשנת 1847  פרסם את ספר זיכרונותיו: קול מלבנון - חייו ומסעותיו של יעקוב אסאאד חייט. פרסום הספר בהוצאת הכנסייה הקתולית בשנת 1957, הוא שהעלה את זכרו מנבכי ההיסטוריה.

חייט שרת כקונסול במשך 17 שנים. עיקר הישגיו היו בתחום הכלכלי בו היה בקיא. הוא הרבה לשלוח דיווחים על כלכלת יפו ונמלה, והם משמשים מקור לחקר התפתחות העיר והנמל. הוא קידם את החקלאות ודאג ליבוא זרעי כותנה וזני גפנים חדשים, וקידם את גידול תפוחי האדמה. עם בואו ליפו הגה רעיון ליצור דרך יבשתית שתחבר את הים התיכון עם הים האדום, כשנמל יפו הוא נקודת המוצא שלה. הוא שלח תזכירים לשר החוץ הבריטי בנושא זה מעל ראשי הממונים עליו. הצעתו הייתה לפתוח דרך יבשתית להודו דרך הים האדום, שתקצר את הדרך המקובלת סביב כף התקווה הטובה. הוא הציע גם לסלול מסילת ברזל מיפו לסואץ ולפתח את נמלה.

בפברואר 1865 עורר מחלוקת כשניסה להשתלט על קרקע בית הקברות האנגליקני, שלדבריו רכש אותה בעבר. אחד מבני הקהילה טען כי הבישוף אלכסנדר הוא שרכש את חלקת בית הקברות, והתלונן בפני הבישוף גובאט בירושלים. מסמכי הבדיקה שהתנהלה, הם שהובילו לאחרונה לחשיפת עברו של בית הקברות. חייט נפטר זמן קצר לאחר מכן, ב-19 בנובמבר 1865. בנו חביב מונה במקומו כסגן קונסול (הקונסוליה שהייתה כפופה עד אז לקונסוליה בבירות, הוכפפה לזו שבירושלים). הוא שימש בתפקיד ארבע שנים אך נאלץ לפרוש משום שהשלטונות טענו שהוא בעל אזרחות תורכית. במקומו מונה אחיו וויליאם הנרי, שגם הוא נדרש להתפטר בשנת 1873. את מקום משפחת חייט תפס היהודי חיים אמזלק, מהדמויות הבולטות ביפו של אותם ימים.


הודעה על מינוי אסאאד חייט כקונסול בריטניה.






ד"ר אסאאד יעקוב חייט (1811-1865).

בית הקונסול חייט ברחוב הצורפים 15.

השער המעוטר בכניסה לחנות ברחוב הצורפים 15, וקשתות הרוסות, הם עדות לעברו המפואר של הבית הגדול. 

בית חייט בצילום מראשית שנות החמישים (מצפון).

הבית בצילום משנת 1860 (מצפון מזרח).

הבית בצילום פרנסיס בדפורד (Bedford) משנת 1864 (מדרום מזרח).

הבית בצילום ווינס (Vinges) מראשית שנות השישים של המאה ה-19 (צולם מצפון-מזרח).