בית ציוני אמריקה ZOA House (הבית הציוני)
מאת דני רכט


הסתדרות ציוני אמריקה היתה מעורבת מאוד במהלך שנות הארבעים בנעשה בארץ וליוותה את המעבר מישוב למדינה. על מגרש בגבולה המזרחי של העיר אז על גבול שדות 
שרונה, נורתה בינואר 1950 אבן הפינה לבית הציוני (שמו הראשון של המבנה) בנוכחות מנהיגי המדינה. הבנייה נמשכה כשנתיים וחצי בניצוח האדריכל מאיר הורמן ובאוקטובר 1952 נערכה בו קבלת פנים ראשונה לנשיא הסתדרות ציוני אמריקה דר' אירוינג מילר, עם הגעתו לארץ. חנוכת הבניין בטקס מרשים בתחילת 1953 היוותה אות להפיכת בית ציוני אמריקה לאחד ממרכזי התרבות החשובים שפעלו בעיר במהלך שנות החמישים והשישים.  במהלך עשרות השנים בהן פועל המקום, הוא שימש אין סוף פונקציות בתחום החברה והתרבות. כאן פעל בית הספר לעתונות. כאן התקיים לראשונה פסטיבל הפסנתר. ובמרתף הבית ששימש בשנים 1986-1993 את אולפני די.בי במעונם השני (אחרי שעברו לכאן מכתובתם הראשונה בשדרות ח"ן) הוקלטו רבים מאלבומי הרוק החשובים של התקופה. בתחילת האלף הנוכחי הועברה הבעלות על המבנה לידיים פרטיות. כיום משמשים אולמות בית ציוני אמריקה לא מעט  תיאטרונים רפרטוארים: תיאטרון בית לסין,  תיאטרון יידישפיל, תיאטרון הבימה ואחרים. 

במשך שנים משמשים אולמות בית ציוני אמריקה גם להקרנות סרטים. בעבר הוקרנו הסרטים במסגרת הקולנוע בצ"א. כיום מתרחשת פעילות זאת תחת השם קולנוע אורלנדו.


באמצע חודש ינואר 1950 בישרו העתונים על נאום בן-גוריון בפינת הרחובות יהודה הלוי ורוזנבאום, בטקס הנחת אבן הפינה לבית הציוני מייסודה של ההסתדרות הציונית באמריקה. לימים נקבע כי המשכו הצפוני של רחוב יהודה הלוי יקרא אבן גבירול. המשכו המזרחי של רחוב רוזנבאום נקרא דניאל פריש. ושמו של הבית הציוני נודע בציבור כבית ציוני אמריקה. בצילום מסוף שנת 1952 נראה ברקע גרעין המושבה הטמפלרית שרונה והשדות סביב. נוף שהשתנה דרמטית במהלך שנות החמישים.

מעטפת בית ציוני אמריקה. התאריך המופיע בחותמת הדואר (13 במאי 1952) הוא כחצי שנה בטרם הסתיימה בנייתו של הבית. תודה למשה קופינס.
 





בית ציוני אמריקה על גבי גלויה צבעונית מתחילת שנות השישים.
 
ועוד גלויה מאותה התקופה.

בית ציוני אמריקה. אחד ממרכזי התרבות החשובים שפעלו בעיר במהלך שנות החמישים והשישים. צילום משנת 1958. 

תחילת הבניה של בית ציוני אמריקה. 1950. ברקע הבתים בצד המערבי של אבן-גבירול מספר 27-29. (מתוך סרט של פרד מונוסון).  תודה לחגי באר.