בתי נסטיסין  (הבתים המשותפים)
מאת דני רכט


המתהלך ברחוב ביל"ו במרכז העיר ומתבונן בבתיו, שואל את עצמו להיכן נעלמו הבתים שבין בית מספר 18 לבית מספר 28 (בתמונה הראשונה). אז הנה הסיפור. בשנת 1912 רכש נאסטיסין, יהודי שהגיע מסיביר, פרדס ממשפחת זריפה עתירת הנכסים. הפרדס נמתח מרחוב יהודה הלוי עד לתוואי שדרות רוטשילד של ימינו. בזמנו היה פרדס זה, הסמוך לגבולה המערבי של שרונה הטמפלרית, הרחק מכל קרקע אחרת בבעלות יהודית.

בשנות המשבר הכלכלי  1925-1926, בנה נאסטיסין את הקוטג'ים הראשונים של תל אביב אשר תוכננו על ידי האדריכל נ' צוקרמן. אלה היו עשרה בתי Townhouse דו קומתיים בסגנון אנגלי המחוברים זה לזה בקיר משותף ולכן נקראו: הבתים המשותפים. בזמן בנייתם היו בתים אלה בנקודה הכי מזרחית בעיר ובינם לבין מושבת הטמפלרים שרונה השתרעו שטחים פתוחים. 

במהלך השנים גבר הלחץ הנדל"ני' הסביבה נתמלאה בבתי קומות ובשנות השבעים נהרסו חלק מבתי נאסטיסין לטובת בניית בית קומות  (מס' 16,18) במקום. חלק קטן מבתי נאסטיסין נותר במקום (ביל"ו 28-34)  וחלקם האחורי (הפונה אל החצרות הפרטיות) נראה בתמונה השניה.

מול בתי נאסטיסין (הבתים המשותפים), מאחורי בית הספר הדתי ביל"ו (כיום ישיבה תיכונית בר אילן) פעל בשנות החמישים והשישים בית הספר הדתי תיכון עירוני דתי ח'. מבנה בית הספר שימש במקביל גם את תיכון הערב גבע. כאן, בימי טרום מדינה, פעל קן של ברית החשמונאים (אשר כונתה גם ברי"ח. סמל התמונה באיור), תנועת נוער ז'בוטינסקאית חרדית אשר פעיליה (אחד מהם היה הרב שאר ישוב הכהן, רב העיר חיפה) לחמו במסגרות האצ"ל והלח"י. סיסמת התנועה היתה לה' הישועה ומטרתה, חידוש מלכות ישראל בארצו. קן אחר של התנועה היה ברחוב נחלת בנימין.

ברית החשמונאים "הוצנעה" לאחר קום המדינה. מימסד מפא"י העדיף להשכיח את קיומה של תנועה חרדית לאומית אקטיויסטית שפעלה באגף הימני של המפה. הספר ברית החשמונאים – במאבק לחרות ישראל  מאת דר' שאול אבישי (הוצאת ראובן מס 2007) הינו מקור להכרות עם התנועה ורעיונותיה.



ברחוב ביל"ו חסרים ארבעה מספרים
מאת תקוה וינשטוק

רחוב ביל"ו יחיד כנראה במינו בתל אביב. לכל הרחובות שורת מספרים רציפה – אחרי הבית   מיספר 18 בא 20 וכן הלאה והלאה. מבנה גדול זוכה לעיתים לשני מספרים ואף יותר. ואילו ברחוב ביל"ו מופיע אחרי מספר 18 – מספר 30 – והלאה מכן המיספור רגיל: 32, 34, 36... אולם המספרים 20-26 – כאילו בלעה אותם האדמה. תושבים חדשים ברחוב אינם מבינים מה מתרחש כאן. לאן ולמה נעלמו ארבעה מספרים?

ניסיתי לברר את פשר התעלומה במחלקת ההנדסה של עיריית תל אביב. מחלקה שהיא מבוך מפותל גם בימים כתיקנם, לא כל שכן עתה, כשהמבנה בשיפוצים והמעלית משותקת. פקיד הקבלה בכניסה כיוון אותי לארכיון, בקומה השנייה, בחדר בקצה המסדרון. טיפסתי לקומה השנייה ובקצה אחת ממנהרות המסדרון מצאתי פקיד ושאלתיו על המספרים האבודים. "מעולם לא שמעתי על כך," הודה והעלה במחשב את רחוב ביל"ו. אכן סדר מיספרים מוזר. למה? אין לו מושג. גם פקיד נוסף שהגיע לחדר אמר שהוא שומע בפעם הראשונה שמיספרים נעדרים. הפקיד, אדיב, עלה איתי לקומה השלישית ל"חבר לעבודה שיודע". גם ל"יודע" לא היה חצי מושג באשר למיספרים. הוא הבטיח לבדוק,  וביום חמישי או ראשון יידע אותי. יצאתי מממלכת פקידוסטן מרוצה למדי. יש לי הבטחה!

עברו יום חמישי, גם ראשון – מחלקת הנדסה שותקת. טילפנתי. הפקיד מבטיח מידע בעוד יומיים. לא נאריך. "השורה האחרונה" – כפי שאומרים באידיש, היתה שכנראה אין מידע על המיספרים האבודים. נואשת מהעירייה התחלתי לחפש ותיקים ברחוב ביל"ו, אולי זכור להם סוד המיספרים. מצאתי את גברת טובה בנדר, שגרה בבית מס' 16-18 – והתעלומה נפתרה. מסתבר שהמיספרים אבדו כי תל אביב הפכה מעיר גנים לכרך אורבני. במספרים 20-28 עמדו פעם בתים, ליתר דיוק – קוטג'ים. היו עשרה קוטג'ים ברחוב. שישה מהם נהרסו ובמקומם הוקם בית אחד, זה שהיא גרה בו. בניין גדול, שתי קומות, ארבע קומות 24 דירות ושתי כניסות, שקיבל את המספרים 18-16.

ארבעה קוטג'ים נותרו על מקומם. נותרו גם מספריהם המקוריים: 30, 32, 34 ו-36. אלה היו מספרי הקוטג'ים מהתקופה שלפני ההריסה ולפני הקמת הבניין החדש. העירייה השאירה את המספרים הללו, כאילו כל הקוטג'ים עודם קיימים. ברצף המיספרים הזוגיים נפער לפתע חור. חלפו שנים, ההיסטוריה הקטנה של הרחוב השתכחה, ו"החור" הפך תעלומה. השיקול המספרי היה נבון. הברירה האחרת היתה להתחשב בבניין החדש ולשנות ממנו והלאה את כל המספריים הזוגיים בביל"ו. לרחוב כבר נוספו אדמות שרונה והוא הגיע עד פינת טוסקניני. להחליף את כל המספרים בגלל המבנה החדש היה משימה מבלבלת הרבה יותר מדילוג על מספרים.

גברת בנדה גרה כיום בבניין הגדול, אך במשך 25 שנה, משנת 1953 עד 1978, התגוררה עם משפחתה בשכונת הקוטג'ים. "זו היתה חווייה לא נורמלית לגור שם," היא מספרת. "כשנכנסנו לגור היו כל תושבי הקוטג'ים חילונים. אנחנו דתיים, ובהתחלה קצת חששו מאיתנו... אבל אחר כך נוצרה ידידות של מאה אחוז בין השכנים. אחרי שעזבנו באו כולם לבקר אותי." משפחת בנדה התגוררה בקוטג' בדמי מפתח. הקוטג' היה שייך לאפוטרופוס הכללי. הוא הודיע לה בראשית שנות השבעים כי הקוטג' שלה עם עוד חמשה קוטג'ים מועמד להריסה ועליהם להתפנות. זו היתה מכה קשה – הבנדים אהבו מאד את הקוטג'. "הילדה שלי, חוה, שהיתה אז בת חמש, אמרה: 'אם אני אראה את האיש שהורס לנו את הבית אכה  אותו!'" – זוכרת גברת בנדה. בלית ברירה יצאו מהקוטג' אך לא מהאזור. מיד כשהוקם הבית הגדול על אדמת הקוטג'ים לשעבר, בשנת 1976, עברו אליו. "עבדתי בסביבה הזו. הילדה שלי נולדה פה. רציתי להישאר בסביבה." אומרת טובה בנדה.

ויש ותיקים ממנה. בקוטג'ים מספר 30-32 – מתגורר זוג הציירים יוסל ואודרי ברגנר. הם גרים במקום הזה  מעל לשנות דור. מספרת הציירת אודרי ברגנר: "הקוטג'ים ברחוב ביל"ו נבנו בשנת 1925, כשהרחוב עוד היה חולות. בנה אותם יהודי עשיר בשם נסטיסין. הוא היה יליד ויטבסק והכיר את הצייר מארק שאגל שנולד בעיירה הזו. הגענו מצפת לתל אביב בשנת 1957. בצפת היו לנו בית יפה עם גינה. הקוטג'ים נראו לנו גדולים מדי ויקרים מדי אבל חשבנו שמעבר לקוטג' כפרי כזה יהיה פחות אכזרי מאשר לגור בקומה שלישית של בית. לווינו 600 לירות ושכרנו קוטג' בדמי מפתח." לכל הקוטג'ים היה מבנה אחיד. שתי קומות וגינה אחורית. לא היו גדרות בין הבתים, והחצר הגדולה היתה משותפת לכולם. במשך שנים שוטטו בחצר תרנגולות, ברווזים ושאר בעלי חיים. כבר אז נחשבו הקוטג'ם לשמורת טבע כפרית.

ההחלטה של הברגנרים נתגלתה כמצוינת. קוטג' בן שתי קומות, בכל קומה שני חדרים, סך כל השטח מאה מטר. בקומה הראשונה מיקם יוסל  את הסטודיו שלו ובקומה השנייה הקימה אודרי את הסטודיו שלה. המדרגות בין הקומות עשויות מעץ עם מעקה מגולף, מרשים עד היום. מאחורי הבית היתה גינה עזובה שהשתרעה לאורך רחוב לונץ הסמוך. אודרי טיפחה את הגינה עדרה וגרפה, ויוסל "נתן תמיכה מוסרית," כדבריה. הדשא בין העצים לא צמח והם ריצפו את הגינה. אודרי אוהבת להתרווח בה בכיסא נוח.

לימים העמיד מר נסטיסין למכירה את הקוטג'ים שלו. אודרי ויוסל ברגנר רכשו את הקוטג' שלהם וכן קוטג' נוסף  שניצב לידו – המיספרים 30 ו-32. גם גינתם גדלה בהתאם. מר נסטיסין נתן להם עץ פיטנה למזכרת והעץ מפאר את גנם עד היום. הציירת זוכרת היטב את המשפחות שהתגוררו בקוטג'ים. לידם גר משגיח כשרות שהעמיד מחיצה על מרפסתו לבל יראה חלילה את שכנתו (אודרי) בחלוק. בקוטג' מימינם התגוררה  משפחת נסטיסין. אודרי היתה משוחחת עם גברת נסטיסין באידיש ובשעת הצורך גם טיפטפה לה טיפות בעיניים. בקוטג' מיספר 34 התגוררה משפחת מכבי התימנית. רפאל מכבי, ראש המשפחה, רכש אף הוא את הקוטג' שבו התגוררו בדמי מפתח. בעקבות אודרי ריצף רפאל מכבי את רצפת גנו ואהב להתפרקד בגינה ואף התקין בה פנסים לתאורה. הוא גידל אפרוחים וציפורים והשכונה כאלו חזרה לימי נעוריה. כל יום שישי לפנות ערב היה מכבי נוסע בחוצות העיר במכונית של הרבנות ומודיע על מועדי כניסת השבת ויציאתה. כן, היו ימים כאלה בתל אביב הקטנה...

בסמוך עמדה המכבסה של גברת שפינט. ברקו – ששימש מעין מוכתר שכונתי – היה בא ליטול את הכביסה המלוכלכת מהבתים (מי שמע אז על מכונת כביסה?) – ומחזירה מכובסת, נקייה ומקופלת וגם מתוקנת – רעייתו, תופרת, תיקנה כל כפתור תלוש. כיום נותרו ברחוב שלושה מהקוטג'ים המקוריים. הרביעי, בפינת רחוב לונץ, נהרס. הם משתלבים יפה בין הבתים הגבוהים שלצדם. בקטע הישן הזה של ביל"ו – עד רחוב מרמורק –נותרו עוד בתים קטנים.

ענפי עצים זקנים רמי צמרת מכסים את גגות הקוטג'ים של הברגנרים ומוסיפים להם גובה. יוסל ואודרי הם הוותיקים היחידים שנותרו מדרי הקוטג'ים. טובה בנדה עברה לבית הגדול. רפאל מכבי הלך לעולמו ובמקומו בא דייר חדש המשפץ עתה את הקוטג'. הברגנרים הם המוהיקנים האחרונים של שכונת הקוטג'ים המקסימה שעמדה ברחוב. יוסל  עדיין יוצא – עם מטפלת – לטיול היומי שלו בסביבה הנאה. 






אז לאן נעלמו בתים מס' 20, 22, 24, 26?

החזיתות האחוריות של שורת הקוטג'ים. צילומים: 2008.

בתי נאסטיסין בקטע מצילום אוויר משנת 1937. 
על המגרש הגדול יבנה בית הספר הדתי ביל"ו (כיום ישיבה תיכונית בר אילן).

דירות להשכרה בבתי נאסטיסיןעתון דבר 16-5-1928.

סמל תנועת הנוער ברית החשמונאים.