בית שטיינפלד (דירת בלה קירשנבוים)
מאת דני רכט


הבית ברחוב בילו 56 פינת רחוב מרמורק 11 נבנה בשנת 1948 במקום בית קטן בן קומה אחת שנפגע קשות בהתקפת המטוס הגרמני על בית האינוולידים הסמוך (יוני 1941) ומאז עמד חרב עד שנהרס על מנת לפנות מקום לבית החדש. הבית הניצב על מגרש מס' 27/1 בשכונת שפק הוא אחד משורת הבתים התוחמים את השכונה מצפון. מעבר להם נמצא אז פרדס ליטוינסקי  שהבנייה על אדמתו החלה רק לאחר סיום מלחמת העולם השניה.

הבית נבנה על ידי יעקב שטיינפלד ושותפיו באמצעות חברת מרמורק פינת בילו בע"מ שהוקמה לצורך בניית הבית. מדובר בבית משותף קטן ובו ארבע דירות בלבד: דירת חדר בקומת קרקע ושלוש דירות שני חדרים בקומות מעל. הבית שתוכנן בידי המהנדס אברהם כבירי והאדריכל אהרון דורון (אז גרוסקופף) חולק קיר משותף עם בית זלמן רזבסקי שהוקם עשר שנים קודם.

בדירת החדר שבקומת הקרקע התגוררה בגפה בלה קירשנבוים, מחנכת ומנהלת בית ספר שלווה לחינוך מיוחד ביפו. בבוקר ה-10 בנובמבר 1968 לאחר שלא הגיעה לבית הספר נסעו שתי מורות לדירתה. הן התדפקו על דלת דירת החדר ובהעדר מענה, הציצו דרך מרפסת הדירה. הן ראו אותה שוכבת במיטה מתה וספר בידה. במכון לרפואה משפטית באבו כביר נקבע כי המחנכת נרצחה בחניקה. לאחר הרצח נחקר במשטרה המוסיקאי אילן דודמן, גיטריסט להקת השמנים והרזים (עם צביקה פיק, עוזי פוקס ונוספים), מהבולטות בסצינת להקות הקצב אז במועדוני רמלה ורחוב המסגר. תיק מסמכים שלו נמצא בזירת הרצח והחשיד אותו, אך הוא שוחרר לאחר שהציג לחוקריו אליבי. חקירה נוספת הביאה לאחר עשרים יום את החוקרים אל הרוצחים: שמואל קירשנבוים ודב גפן, שני נערים בני 15 תושבי רמת-גן.

אימו של שמואל קירשנבוים מתה כשהיה צעיר ואביו נישא שוב והקים משפחה חדשה. בלה היתה דודתו והאשה היחידה שהעניקה לו אהבה. בחקירה הסתבר שהנערים הגיעו אל דירתה ב-9 בנובמבר בשעה 11 בלילה וניסו לפרוץ לדירה על מנת לגנוב כסף. הדודה התעוררה מהרעש והשניים ברחו. חצי שעה אחר כך חזרו הנערים למקום. הפעם היתה הדודה ערה וכשהבחינה בהם מנסים להיכנס מבעד לתריס המרפסת היא הזמינה אותם להיכנס לדירה דרך דלת הכניסה ונתנה להם 3 לירות למונית חזרה לרמת-גן. הם ביקשו לירה נוספת וכשהסתובבה אל הארנק, תקפו אותה. לדודה המחנכת לא היה סיכוי מול שני הנערים. דב סתם את פיה בזמן ששמואל חנק אותה עם גרב ניילון שכרך סביב צווארה. לאחר שמתה הם השכיבו אותה במיטה ושמו ספר בין ידיה. הם לקחו 150 לירות והסתלקו.

את הנערים ייצגו עורכי הדין אריה מרינסקי וצבי לידסקי. הם נאסרו ושוחררו לאחר מספר שנים (לקטינים אין מאסר עולם אוטומטי על רצח). עם שחרורו הצליח שמואל קירשנבוים לשכנע את הרשויות שהדרך לשקמו ולהחזירו למסלול חיים נורמטיוי עוברת דרך שירות צבאי מלא.  בעזרתו של מנהל כלא תל-מונד שכנעו את שלמה להט (צ'יץ') שהיה אז ראש אכ"א. זאת היתה הפעם הראשונה שצה"ל גייס לשורותיו קטין שהורשע ברצח במשפט פלילי. שמואל שינה את שם משפחתו לקריב ושירות צבאי ללא דופי סיפק לו הזדמנות להתחלה חדשה.

הוא למד הנדסה, עבד כשומר לילה וכמדריך חבורות רחוב והשתתף במלחמת יום כיפור. נראה היה שעלה על דרך הישר אלא שאז נעצר ב-1976 באשמת שוד פרוצה בשם ז'קלין רובינשטיין אותה אסף מרחוב בן-יהודה פינת שדרות נורדאו. הוא טען שמדובר בעלילה אך בית המשפט המחוזי הרשיע אותו בשלושה מקרי אונס ושוד ודן אותו ל-15 שנות מאסר. בהמשך, הפחית בית המשפט העליון את העונש והעמיד אותו על שמונה שנים. במהלך מאסרו התכתב קירשנבוים-קריב עם סימה מזרחי, גרושה ואמא לשני ילדים. ב-1980, לאחר שחרורו, נישאו בני הזוג. הרב דב ליאור קידש אותם בבית הכנסת בקריית ארבע, שם התגוררו. הנישואין לא עלו יפה.

קריב (קירשנבוים) חזר לאלמוניות עד שבשנת 1990 עצרה אותו המשטרה כחשוד ברצח הפרוצה אסתר מזוז אותה אסף בחוף תל-ברוך ושגופתה נמצאה במערבל בטון, במפעל בטון-עד בנתניה בו עבד כשומר לילה. הסניגור עו"ד מרדכי לנצ'נר (משרדו בבית לנצ'נר ברחוב שיינקין) טען שכמעט בלתי אפשרי לאדם אחד לטפס על סולם כשהוא נושא עימו גופה ולהכניסה לתוך מערבל בטון. המשטרה טענה שהנאשם השליך את הפרוצה אל תוך מערבל הבטון בעודה בחיים לאחר שהמם אותה והאשימה אותו בתשעה מקרים נוספים של רצח פרוצות (בקריית-גת, ירושלים ובסביבות תל-אביב). בעתונות כינו אותו "רוצח הפרוצות". בית המשפט הרשיע את שמואל קריב (קירשנבוים) והוא מרצה מאז מאסר עולם בלתי קצוב בגין רצח.









בית שטיינפלד ברחוב בילו 56 פינת רחוב מרמורק 11. צילום: GSV 2015. 

תצ"א משנת 1949. בתי שכונת שפק (שפק גוברניק) לצד רחובות ברדיצ'בסקי ומרמורק. בית שטיינפלד מסומן.