בית האינוולידים / בית הכנסת מרמורק
מאת דני רכט


בשנת 1929 התארגנה בתל אביב "ועדת העזרה לאינוולידים וחולים כרונים" מטעם העיריה במטרה לעזור לתושבי העיר הנכים בעבודה מתאימה. לרובם סיפקה העיריה רשיון רוכלות או רשיון לפתיחת מכולת/ חנות ירקות. בהמשך גם התארגנו חלק מהנכים העובדים במסגרת אגודת הרוכלים האינוולידים. משרדיה בשנת 1949 היו בבית בכר שברחוב נחלת בנימין 58. יוזמות זאת סיפקו פרנסה לנכים הקלים יחסית, אך לא נתנו מענה לצרכי הנכים שבמצב קשה יותר. לטובת האחרונים שכרה ועדת העזרה בשנות השלושים בית ברחוב שרעבי ליד שכונת נווה צדק במטרה שישמש מעון לחוסים. הוסטל זה התמודד מיומו הראשון בקשיים הכלכלים שאיימו שוב ושוב על המשך פעילותו. זאת מאחר וחלק ניכר מתקציבו הגיע לכיסי בעלי הבית ולא למימון הוצאות התפעול האחרות.

בתחילת שנות העשרים רכשה הגברת חוה ישראלסון (יזראלסון) את המגרשים 33-36 בשכונת שפאק. אדמה שנרכשה קודם מאנשי שרונה על ידי סוחרי הקרקעות דב שפאק-לובזובסקי ויעקב גוברניק. על מגרשים אלה בנו הגב' ישראלסון ובעלה ישראל, שני בתים בני קומה צמודים זה לזה ברחוב מרמורק 20-22 פינת רחוב ביל"ו 54. בחודש יוני 1924 הגיש המהנדס חיים סימה למחלקה הטכנית בעיריה בקשה לתוספת קומה שניה חלקית באחד משני הבתים.

באחד החדרים ייסד ישראלסון בית כנסת. חוה ישראלסון נפטרה בחודש נובמבר 1935 ונקברה בבית הקברות נחלת יצחק. שלוש שנים אחר כך התחייב ישראל, בעלה הנכה של חוה, כי לאחר מותו, יועבר המקום לרשות העיריה  וישמש כבית לנכים אינוולידים. זאת בתנאי שמתפללי בית הכנסת במקום יתפללו לעילוי נשמתו ונשמת רעייתו וטבלת שיש בקיר בית הכנסת תנציח אותם.

ישראל  ישראלסון נפטר בחודש מרץ 1941 ותוך מספר שבועות השמישה העיריה את המקום ליעדו החדש - בית עירוני לחוסים אינוולידים. במקום טופלו כשלושים חוסים. רופא המוסד היה ד"ר יעקב פרנד. דיירי הסביבה בהנהגתו של יחיאל פוזננסקי, השכן מהבית הסמוך (רחוב ביל"ו 52) התארגנו לפעולה נגד הפעלת מוסד החוסים בקרבתם (ומבלי שניתן רשיון ליעוד זה), אך העיריה התעלמה מטענותיהם.

בחודש ספטמבר 1940, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הותקפה תל אביב מהאוויר על ידי מטוסים איטלקים, שגרמו להרס רב ולנפגעים רבים. תשעה חודשים אחר כך, הצליח מטוס יונקרס 88 גרמני של כנף אימון מבצעי 1 (LG1) להגיע אל העיר העברית תוך שהוא מצליח להתתחמק ממערכת ההגנה האווירית הבריטית. המטוס שהמריא מבסיס צבא ממשלת וישי הצרפתית (בעלת בריתה של גרמניה הנאצית) בסוריה, הפציץ את בית האינוולידים שנהרס. 13 מחוסי הבית נהרגו והאחרים נפצעו. שולה וידריך, חוקרת תולדות העיר, מעידה ש"צביה וינוקור נחשבה כהרוגה ושמה הופיע ברשימות החללים, עד שמצאו אותה תלויה על המיטה תלויה על בלימה. אך בהפצצה נהרג אביה, חיים קופרשמידט בן ה-88 (סבא רבא  שלי), בדיוק כשבא לבקר את בתו החוסה שנותרה בחיים והמשיכה לחיות עוד שנים רבות".

בעיתון הצופה נכתב: "שוב הופצצה תל-אביב הפצצה זדונית, בארבארית. אחרי ההפצצה בספטמבר אשתקד, שהרעישה את העולם בזדונה וברשעתה, היה מקום להניח שמעתה יפסח האויב במלחמתו האכזרית על עיר-פרזות זו, שאין בה מטרות צבאיות ועמדות מלחמה, וכל הפצצה עליה אינה אלא טבח בבני אדם נטולי-זיין ומחוסרי מגן... קול דמיהם של הרוגי בית הנכים בתל-אביב צועקים מן האדמה התחוחה, מקבריהם הרעננים, והקול הולך מסוף העולם ועד סופו".

למחרת ההפצצה כתבה הנערה חנה סנש, תלמידת בית הספר החקלאי בנהלל, ביומנה: "יון נפלה. האי כרתים נפל. המלחמה כעת במצרים ובסוריה. לסוריה נכנס לפני שלושה ימים הצבא הבריטי וכך נתקרבה החזית לשכנותנו. שני לילות הפציצו את חיפה ואנו ירדנו מהחדרים והקשבנו לקול פצצות ותותחים. היום הגיעה ידיעה שבליל אמש הפציצו את תל-אביב. יש פצועים, הרוגים. העיר ללא כל הגנה, הפקר. כאילו עכשיו מתחילה אצלנו המלחמה... "

לאחר ההפצצה, הזדרזה העיריה לבנות את הבית מחדש (שוב, ללא רשיון). פעולה שסוכלה על ידי השכנים הזועמים שפנו אל מחלקת הבריאות בממשלת המנדט. הבנייה נעצרה, ושוב נמשכה. לשכנים הובטח שמדובר בפתרון "זמני" ושהעיריה פועלת לאתר מקום חדש למוסד הנכים שבמרכז העיר. בשנת 1954 הציעה  ד"ר דורה בלוך (אלמנת ראש העיריה דוד בלוך-בלומנפלד) מייסדת "אגודת ‏עזרה לחולים ‏כרוניים ומבריאים"  ומנהלת בית ההבראה החלמה כי בית האינוולידים יועבר אל מבנה בית ההבראה (ששימש את מטכ"ל צה"ל במלחמת העצמאות ובשנותיה הראשונות של המדינה). עיריית רמת-גן שלא רצתה מוסד זה בתחומה, הצליחה למנוע את המהלך.  

בשנת 1961, עם פתיחתו של בית החולים איכילוב, ארגנה העיריה מחדש את שירותי האשפוז. תכנית שלא בוצעה היתה להעביר את בית היולדות בקריה למבנה בית החולים החדש, ולהשמיש את המבנה שיתפנה (ביה"ס הטמפלרי לשעבר) כבית חולים בקיבול של 130-150 מיטות לנכים קשים ולחולים כרונים. בשנת 1965 הצליחה העיריה להעביר לידיה את מוסד מלב"ן לקשישים שבסמוך לקיבוץ גבעת השלושה ולהעביר אליו את בית האינוולידים. זאת לאחר שהמוסד פעל 24 שנים ברחוב מרמורק ב"אופן זמני".

כמאה מטר מערבה מבית האינוולידים, בפינת רחוב הוברמן, פעל מתחילת שנות השלושים בית כנסת מרמורק. בית הכנסת הקטן פעל בצריף שחסם את פתח רחוב הוברמן. החל משנות השישים ביקשה העיריה להרסו במטרה להרחיב את הרחוב. לצורך זה, הציעה העיריה למניין המתפללים את מגרש בית האינוולידים במטרה שיבנו שם בית כנסת חדש, תמורת פינוי הצריף. מהלך זה גרם לזעם רב בקרב מתפללי בית הכנסת ע"ש ישראלסון שהתנגדו להריסת הבית. הפרשה נדונה בבית המשפט המחוזי ובסופו של דבר נדחתה עתירת המתפללים והשופט קבע כי: "עצם העובדה שבמשך הזמן התרגל ציבור לבוא להתפלל במקום דרך קבע, אינה מלמדת בהכרח שהציבור הזה קנה חזקה במקום". על מגרש בית האינוולידים לשעבר נבנה בתחילת שנות התשעים בית הכנסת מרמורק "החדש" בתכנון משרד אלחנני-כנען אדריכלים. בחלונות בית הכנסת נקבעו עבודות ויטראז' שעוצבו על ידי זכוכית אמנותית נחשון.

חנוכת בית הכנסת מרמורק "החדש" בשנת 1993 היתה בבחינת סגירת מעגל לתושבי הסביבה. חדר התפילה של ישראלסון החל לפעול בשנת 1923. בית הכנסת החדש נחנך שבעים שנה אחר כך. 






בית האינוולידים ההרוס ברחוב מרמורק. צילום: ואלטר צדק 12.6.1941.

חזית בית האינוולידים לאחר הפצצתו, תועדה ע"י צלם לא ידוע בתאריך 12.6.1941.

בית האינוולידים. החזית לרחוב ביל"ו. צילום משנת 1964.

לבית המחסה לנכים דרוש מנהל. מודעה שהתפרסה בחודש דצמבר 1947.

על מגרש בית האינוולידים לשעבר נחנך בשנת 1993 בית הכנסת מרמורק "החדש" בתכנון משרד אלחנני-כנען אדריכלים. צילום: GSV 2011.

בחלונות בית הכנסת נקבעו עבודות ויטראז' שעוצבו על ידי זכוכית אמנותית נחשון.