לותר, אביה של ברברה פולד, היה קצין מצטיין בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. יהודי מתבולל אשר חינך את בנותיו ברוח התרבות הגרמנית. מאורעות ליל הבדולח עירערו אותו. עולמו חרב עליו והוא שלח יד בנפשו. ברברה שעיברתה את שמה לברכה עלתה עם אימה לארץ. ולאחר סיום לימודיה בגימנסיה בלפור הצטרפה לפלמ"ח, שם גם סיימה קורס מכ"ים בהצטיינות.  בליל ה-24 במרץ 1946 תכננה ההגנה להנחית בחוף העיר את ספינת המעפילים אורד וינגייט. לפי התכנון המבצע, שנקרא אחר כך ליל וינגייט, היו אמורים כוחות פלמ"ח וחי"ש להשתלט לכמה שעות על מרכז תל אביב ולמנוע את גישת הכוחות הבריטים אל אתר הנחיתה בחוף הים. חוליה בפיקודה של ברכה פולד התמקמה על מרפסת בצד הבניין ברחוב מרמורק 21 פינת יהודה הלוי (כיום אבן גבירול 1) ותפקידה היה למנוע מכוח בריטי את המעבר ברחוב. בשנות הארבעים היה זה הבית האחרון בחלק זה של העיר. מזרחה ממנו השתרעו שדות המושבה שרונה שהפכה לבסיס הצבאי הבריטי המרכזי בתחומי תל אביב.  ספינת המעפילים נלכדה על ידי משחתת בריטית בלב ים, המבצע בוטל. אך משוריין בריטי שעבר במקרה זיהה תנועה חשודה במקום והתפתח קרב יריות בו נהרגה ברכה פולד.  

לאחר מותה הפכה פולד למיתוס בישוב היהודי. דיירי רחוב 534 הנמצא מאחורי אתר הקרב החליטו על דעת עצמם לקרוא לרחוב על שמה ולאחר מסכת של מכתבים ולחצים אישרה ועדת השמות העירונית את שם הרחוב החדש.

הבית המדובר ניצב על מגרש מס' 32 בקצה הצפוני-מזרחי של שכונת שפאק. השטח מצפון לו נכלל בפרדס ליטוינסקי. השטח ממזרח, מעבר לרחוב אבן גבירול (אז המשך רחוב יהודה הלוי) נכלל בשטח המועצה המקומית שרונה. בעל המגרש היה חנוך מנזה ששכר את שירותי האדריכל פנחס היט על מנת שיבנה לו בית בן קומה אחת. מנזה נאלץ להתמודד עם דרישתה של העיריה להפקיע את חלקו המזרחי של המגרש (בשביל להרחיב את השביל שלימים יהפוך להיות ציר תנועה ראשי בעיר). בסופו של דבר בחר מנזה למכור את המגרש לשלמה שוורץ. 

מעבר לרחוב אבן גבירול, ליד בית אליהו, הוצב במרץ 1987 שלט זכרון לליל וינגייט ובו הטקסט: "בליל 25 במרץ נערכה ההגנה צבא המדינה בדרך וכוח המחץ שלה - הפלמ"ח, להעלאת מעפילי האנייה וינגייט בחוף תל אביב. בקרב של הכוח, אשר חסם את דרכי הגישה של הבריטים לעבר חוף הים, נפלה ברכה פולד. האנייה נלכדה ע"י הצי הבריטי בחותרה לחוף".