בית ליאון פינס
מאת פרופ' אדריכל אמנון בר אור


כשנקראתי לטפל בשימור בית ליאון פינס, ברחוב יהודה הלוי 79-81, היה קשה להבין במבט ראשון מדוע חשוב לשמרו. קומת החנויות ושלוש קומות המגורים נסגרו במגוון קקופוני של תריסים, ברזנטים, סורגים וחלונות אלומיניום, שהתחרו זה בזה בכיעורם; קירות הבית היו מכוסים בשכבה עבה של פיח ואבק; החנויות שבחזית שידרו עליבות רבה ועל הגג נבנו תוספות בלתי חוקיות. רק מלאכה מקיפה של תיעוד ומחקר חשפה את העובדה שלפנינו יצירה אדריכלית מהמעלה הראשונה, הדורשת טיפול קפדני שישיב לה את כבודה האבוד.

את צמד המגרשים שעליהם בנוי הבית רכש באמצע שנות השלושים רופא עיניים בשם ליאון פינס. לא הרבה ידוע לנו על ד"ר פינס, מלבד העובדה ששימש רופא עיניים אישי של הצאר הרוסי ושהיה בעל הון לא מבוטל. את המגרשים שברחוב יהודה הלוי (וכן מגרשים סמוכים בשדרות רוטשילד) רכש לצורכי השקעה. את הטיפול ברכושו בארץ הפקיד בידי בתו היחידה רחל, שהתגוררה בתל אביב. את הקמת הבתים בתל אביב הטיל על ידי המשפחה, האדריכל יצחק רפופורט. רפופורט היה נציג מובהק של הסגנון הבינלאומי בגרסתו התל אביבית והרבה לבנות בתל אביב וביפו. הבניינים שתכנן מתאפיינים בניצול מיטבי של החללים לתועלת בוני הבית ודייריו, בהקפדה על התאמה לתנאי השטח ולתוואי הטופוגרפיה ובעיצוב חזות חיצונית בפשטות מודרניסטית ובטוב טעם. את כל העקרונות הללו יישם גם בבית פינס.

כשהושלמה בניית בית פינס נערך טקס ציבורי כאות הוקרה לד"ר פינס ולהשקעתו בעיר. הבניין אוכלס עד מהרה, אולם עם חקיקת חוק הגנת הדייר לאחר קום המדינה הידלדלו מאוד ההכנסות משכר הדירה. רחל פינס, שניהלה את הבית בעצמה, לא הצליחה לתחזק אותו כראוי. מאחר שהיתה חשוכת ילדים, ציוותה במותר להעביר את הבניין לרשות הפקולטה לרפואת עיניים באוניברסיטה העברית, כמחווה לזכר אביה הרופא. בשנת 1988 נרכשו בנייניו של ד"ר פינס ביהודה הלוי 79-81 ובשדרות רוטשילד 68-70 בידי חברת הביטוח הפניקס וזו נטלה על עצמה לממן את שימורם ללא תוספות בנייה, כחלק מעסקה שעשתה עם עיריית תל אביב ושבמסגרתה הוענקו לה זכויות בנייה מופלגות במגרש אחר שבבעלותה, בקצה המערבי של שדרות רוטשילד (פרוייקט רוטשילד 1 של היום).

המחקר על אודות הבניין התנהל בשני ערוצים עיקריים, היסטורי והאדריכלי. מסמכי תכתובת רבים בין העירייה לבין בעלי הבית והאדריכל שפכו אור על נסיבות הקמת הבניין, אך הותירו את דמותה של רחל פינס בערפל. כדי להכירה טוב יותר נעזרנו בידידי המשפחה, מהם למדנו כי היתה אישה צנועה ונחבאת אל הכלים ששלטה בשפות רבות אך לא בעברית – עובדה שהקשתה על התערותה בארץ ואולי היתה אחראית במידה מסויימת לדרדורו הפיזי של הבניין.

בד בבד פנינו לתעד ולנתח את הבניין מבחינה אדריכלית. בארכיונו הפרטי של האדריכל עודד רפופורט, בנו של יצחק רפופורט, נמצאו מסמכים העוסקים בתכנון המבנה ובהקמתו, וכך זכינו להתרגש בכל פעם מחדש מן הוירטואוזיות של רפופורט, שניכרה הן ברמת התכנון הכולל והן ברמת הפרטים. חזית הבניין הנשקפת לרחוב היא סימטרית, בניגוד למקובל במרבית בתי הסגנון הבינלאומי (ואפילו במרבית הבניינים שתכנן רפופורט). קומת המסד כללה חמש חנויות שלכל אחת מהן מרתף וגלריה, שהוסוו מעין המתבונן אף על פי שהכילו שטחים לא מבוטלים. מרתפי החנויות זכו לתאורה טבעית מן הרחוב באמצעות פתחי אור מזכוכית מיוחדת, ששולבו במדרכת הרחוב. אגפי הבית תוכננו תוך התחשבות בהבדלים הטופוגרפיים. באגף האחורי של הבניין ניצלה קומת המסד את הפרשי הגובה בין חזית הבית לירכתיו ושימשה למגורים. החיפוי החיצוני של המבנה בוצע בחומרי גלם מעולים; חזית הבניין נמשחה בחלקה המרכזי בטיח רחוץ (ואשפוץ) על בסיס אבן חול שקופה למחצה, ובקומת המסד נחרצו בטיח פסים אופקיים שהדגישו את צמד הכניסות לבניין, משני צדי שורת החנויות.

ההקפדה על פרטי הבניין ניכרה גם בצמד חללי הכניסה וחדרי המדרגות של הבניין. מעבר לדלת עץ מזוגגת השתרע אולם מבואה שהוליך לחדרי מדרגות מוארים ומאווררים. פרזול המעקות התבסס על קווים עקלתוניים ומסוגננים וקירות חדר המדרגות כוסו בטיח רוסטיקו איכותי. פרטי בניין רבים הצביעו על הדמיון, הכישרון, הדיוק והמיומנות של בוניו. היה חשוב לנו לשמר את "חוכמת הבנאים", שחשפה עושר ותחכום שנדמה שחלפו מהעולם. הסתייענו לשם כך בתיעוד המקיף וגם בפרטי הבנייה המקוריים שנותרו.

בית פינס אינו מבנה היסטורי במובן המקובל – לא התרחשו בו אירועים יוצאי דופן ובוניו לא נמנו עם הדמויות המוכרות והמשפיעות בעיר. עם זאת, תהליך שימורו אפשר לנו לספר סיפור בעל חשיבות היסטורית מסויימת – סיפורה של משפחה יהודית בורגנית שביקשה להשקיע בבניינה של העיר העברית בימי השיא של התפתחותה והסתייעה בשירותיו של אדריכל מיומן שהביא לידי ביטוי מוצלח את השפה הצורנית שאפיינה בניינים רבים אותה תקופה. תל אביב של שנות השלושים נבנתה לא מעט בזכות בעלי הון שכאלה, ועיקר המרקם של "העיר הלבנה" עשוי ממקרים דומים. ייחודו של בית פינס נבע בעיקר מהנסיבות שאפשרו לשמרו בצורה מחמירה ולהשיב אותו למצבו המקורי כמעט ללא שינוי, אבל גם מעבודתו המקצועית של רפופורט, שהתגלה כאן בשיאו.

בית פינס הוא דוגמא לאופן שבו עבודת בילוש מקדימה חופשת בהדרגה את ערכיו החשובים של הבניין, שהיו נעלמים ללא מחקר ותיעוד מקיפים. כדי לשמר את הבניין היה עלינו להכיר את הסיפור שלו ולהבין אותו כדי לקבל החלטות תכנוניות וביצועיות ברורות. לכל בניין יש סיפור, לא כל הסיפורים מעניינים באותה מידה, אבל חובה לנסות לקרוא אותם לעומק ולא להסתמך רק על מראה עיניים, שעשוי להטעות ולהסתיר יותר מאשר לגלות.

בית ליאון פינס. תכנית קומה טיפוסית






בית ליאון פינס  בשנות השלושים, לאחר השלמת הבנייה.





צילומים: הניה מליכסון, 2014.