שארית ישראל
מאת דני רכט


במפה שנכללת בחוברת הבה נבנה עיר (1960) המתארת את סיפור צמיחתו של הישוב העירוני ביפו עד להקמת תל-אביב, מסומנות השכונות הראשונות. הרחק מגבולה המזרחי של אחוזת בית מסומנת אדמת שארית ישראל. בחיפוש אחר חברת שארית ישראל שפעלה במזרח אירופה בשלהי המאה ה-19 נמצאה הודעה שהתפרסמה בעיתון רשמי של ממשלת המנדט בתאריך 1.12.1928 המודיעה על פירוק החברה. החיפוש הביא אותי אל ימי חיבת ציון - אוסף אגודות שהתארגנו בשאיפה לעלות לארץ-ישראל ולהתיישב בה, שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון. האגודה הראשונה הוקמה בשנת 1881 בוורשה בירת פולין (אז חלק מרוסיה הצארית). בתקנות האגודה הוגדרו מטרותיה: "ללמד בני יהודה עבודת האדמה על ארץ הקודש, נחלת האבות, לחבב את ארץ-ישראל על בניה, לעשות את עם ישראל לגוי אחד היודע ומכיר את ערכו". ועידת קטוביץ (1884) איגדה לראשונה את האגודות השונות. הפרק על תנועת ביל"ו ידוע בתולדות חובבי ציון. הפרק אודות שארית ישראל לא.

על פי אלכס ביין, ההיסטוריון והביוגרף של הרצל, היה זה אחד העם שטען עוד בשנת 1902 ש"חובבי ציון נהגו לקרוא לעצמם ציונים (ציוניסטען) עוד זמן רב לפני הרצל". אחד מאלה היה שמעון וליקובסקי (1859-1937) מהעיירה מסטיסלאב שברוסיה הלבנה. בילדותו למד וליקובסקי בחדר עם שמעון דובנוב (1860-1941) ובגיל 14 החל ללמוד בישיבת מיר המפורסמת. אולם בהמשך נטה אל תנועת ההשכלה. בשנת 1890 כשהתגורר עדיין בסמולנסק, השתתף וליקובסקי בקניית אדמת מחניים בגליל (רכישה שנעשתה בפועל על ידי יעקב מזא"ה). הוא עבר לעיר ויטבסק ומשך חמש שנים עסק בהפצת מניות אוצר התיישבות היהודים. וליקובסקי ייסד את חברת שארית ישראל על פי הפסוק: "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל... הושע ה' את עמך, את שארית ישראל" ובהמשך עבר למוסקווה. באמצעותה החברה גייס כספים מעשירי הסוחרים היהודים ברוסיה הצארית ורכש בכספים אלה את אדמות המושבה מגדל בגליל ואת אדמות רוחמה בנגב הצפוני. בשנת 1911 נרכשה הקרקע שעשרים שנה אחר כך תיבנה כהרחבה לשכונת לב תל אביב

בשנת 1912 שלח וליקובסקי את עמנואל (1895-1979), הצעיר בשלושת בניו, לארץ-ישראל. האב תכנן לחסל את עסקיו ולעלות לארץ, אלא שבינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה ובעקבותיה מלחמת האזרחים ברוסיה. במהלך אותן שנים קשות הוא איבד את רכושו אך בתום שלוש שנות נדודים והברחת גבולות דרך אוקראינה, רוסיה וארצות הקווקז הצליחו בשנת 1921 שמעון (בן 64) ורעייתו בלהה לבית גרודנסקי (בת 59) לעלות לארץ. הם התגוררו בשכירות בבית קומרוב ברחוב קלישר. ובהמשך בנו את ביתם בשיתוף בנם ד"ר עמנואל וליקובסקי (שחזר לארץ לאחר סיום לימודי רפואה במוסקווה ועבודה בברלין) ברחוב אלנבי 56 (במקומו נבנה בהמשך בית שמעון בנין). לאחר עלייתו לארץ פעל וליקובסקי לפירוק חברת שארית ישראל והעברת קרקעותיה לבעלות קרן קיימת לישראל. לצורך זאת נשכרו שירותיו של המשפטן הירושלמי מרדכי עליאש (1892-1950), מייסד התאחדות עורכי הדין העבריים בארץ-ישראל. 

אדמת שארית ישראל במרכז העיר מחולקת לשלושה גושים סמוכים. הצפוני, חמישה מגרשי בתים בצידו המזרחי של רחוב פיירברג. הדרומי, שני מגרשים עליהם ניצב בית גימנסיה בלפור. בגוש המרכזי (בין רחובות מזא"ה, מלצ'ט ובלפור) שישה מגרשי בתים לצד מגרש גדול עליו הוקם בית התרבות אהל שם. המגרשים נמכרו בסוף שנות העשרים. לפי צילום אוויר משנת 1932 נבנו בתים על כל מגרשי אדמת שארית ישראל חוץ משני מגרשים בפינת הרחובות מזא"ה ומלצ'ט.




מגרשי שארית ישראל מסומנים ע"ג מפה משנת 1931. אהל שם מסומן במפה כ"עונג שבת".









רחוב מלצ'ט (חלק מרחוב מונטיפיורי בשנות העשרים) פינת רחוב מזא"ה. הבתים בצד ימין משוייכים לפרצלציית שארית ישראל. התמונה באדיבות יאיר מיש.

רחוב בלפור בשנת 1934. צילום של זולטן קלוגר. אהל שם (בצד שמאל) והבית שאחריו הם חלק מפרצלציית שארית ישראל

לפי צילום אוויר משנת 1932 נבנו נכון לאותה שנה בתים על כל מגרשי אדמת שארית ישראל חוץ משני מגרשים בפינת הרחובות מזא"ה ומלצ'ט.

אדמת שארית ישראל מסומנת הרחק מגבולה המזרחי של אחוזת בית. מתוך החוברת הבה נבנה עיר המתארת את סיפור צמיחתו של הישוב העירוני ביפו עד להקמת תל-אביב.