בית יעקב מילנר
מאת שולה וידריך, דני רכט



מאחורי בית מגורים בשדרות רוטשילד המסומן בnספר העגול 100 מסתתר סיפור יוצא דופן. יעקב מילנר (1889-1977) נולד בעיירה פוליצה בפולין שהיתה אז חלק מהאימפריה הצארית. בגיל 25 הוא החל לעסוק בסחר בפרוות. עוד קודם (1917) נישא מילנר לגניה, בתו של הפעיל הציוני צבי פישל. לצד פעילותו בארגונים ציונים שונים, עשה מילנר חייל בעסקיו. בשנת 1929 הקים בית חרושת לפרוות בעיר קטוביץ'. בשנת 1934, לקראת פתיחת יריד המזרח, הגיע מילנר לארץ כציר ממשלת פולין שתפקידו קידום הסחר בין ארצו לבין ארץ ישראל. ראש העיריה דיזנגוף ערך לכבודו קבלת פנים והפציר בו לרכוש בית בעיר. וכך היה. 

בתחילת שנות העשרים רכש זרח וילנצ'יק את מגרש מס' 94 באדמת סבח זריפה (הרחבה לשכונת לב תל אביב) ובנה עליו בית בן קומה אחת. וילנצ'יק עסק בסחר בברזל ובחומרי בניין. העסק שהקים בשנת 1905 - ז. וילנצ'יק ובניו - עודנו פועל. כתובתו בעשורים האחרונים היא הבית הלבן ברחוב אלנבי 123. המגרש, בגודל 571 מ"ר, נמכר ליזם וסוחר הקרקעות מנדל לולב

מנדל מנחם לולב נולד בשנת 1877 בעיירה גורודוק שבמחוז ויטבסק שברוסיה הלבנה (ביילרוס) בה התקיימה קהילה יהודית גדולה. לאחר שהוסמך לרבנות התמקם לולב בעיר ריגה (חלק מרוסיה הצארית אז, כיום לטביה) שם התפרנס מיצוא עץ. במקביל פעל במסגרת הקהילה היהודית שם ופעל עבור קרן היסוד. בשנת 1932 עלה מנדל לולב לארץ. גם כאן עסק ביזמות עסקית לצד פעילות ציבורית. לולב היה חבר מועצת בנק אשראי, וממייסדי החברה הבריטית-א"י לביטוח. היה פרדסן וסוחר עצים, ממייסדי בנק אוצר עברי למסחר וממייסדי ארגון יוצאי לטביה ואסטוניה בארץ ישראל. בשנת 1933 עלה בידי לולב ושותפיו לרכוש את אדמת פרדס ביבי (פרשה המתוארת בערך על הפרדס).

לולב שכר את את שירותיו של האדריכל שלמה גפשטיין (1882-1961) שבנה עבורו באותה התקופה גם את בית לולב בשדרות רוטשילד 61. גפשטיין יליד אודסה, שסיים לימודי אדריכלות באקדמיה לאמנות של סט. פטרסבורג. בגיל 16 התחיל לכתוב בעיתון רוסי, ושנה אחר כך החל לעבוד במערכת העיתון הרביזיוניסטי ראוזסבייט. בשנת 1924 עלה לארץ, והמשיך במקביל לעבוד כאדריכל ועיתונאי. גפשטיין היה בוהמיין שעסק גם בציור, וטען שהאדריכלות היא רק לצורכי פרנסה. בשנות השלושים היה עורך עיתון דואר היום ונשיא כבוד של מכון ז'בוטינסקי. לצד פרוייקטים בולטים כמו קולנוע רימון (קולנוע אלנבי) בנה האדריכל הרביזיוניסט גפשטיין במהלך שנות השלושים עשרות בתי מגורים בעיר. רוב בתיו של גפשטיין מאותן השנים נודעו בעיצובם הצנוע והסגפני. שונה מהם בתכלית הוא בית מילנר. הכניסה לבית חופתה באבן שיש אדומה המשדרת יוקרה - פרט העומד בניגוד לכללי הסגנון האדריכלי הבינלאומי שדגל בפשטות ונמנע מקישוטים חיצונים שאינם שימושים.

לקראת סיום הבנייה מכר לולב את הבית ליעקב מילנר שהשכיר את הדירות בו. בטרם חזר מילנר אל משפחתו ועסקיו בפולין, הוא הפקיד את חפציו בידי דיירת שהתגוררה בקומה השניה בביתו. עם פרוץ מלחמת העולם השניה וחלוקת פולין (בין בריה"מ לגרמניה הנאצית) הועבר מילנר כבן ערובה אל שטחי ברית המועצות. שם נודע לו שאשתו וילדיו נספו בשואה. הוא הגיע לארץ, אך בשונה מאלפי פליטים אחרים שנמלטו מאירופה והגיעו לארץ בחוסר כל, ליעקב מילנר "חיכה" הבית שבשדרה. הוא ייסד את בלפור - חברת פרוות ארץ ישראל וגם כאן הצליח בעסקיו, ובשנת 1946 נשא לאשה את רות גולדהוף (1910-1971) שהיתה צעירה ממנו ב-21 שנים. בני הזוג קבורים זה לצד זה בבית עלמין הדרום. בנם היחיד בנימין (בני) יזם את שיפוץ הבית הנכלל ברשימת הבתים לשימור. במסגרת השיפוץ (בתכנון האדריכל אלישע רובין) נוספו לבניין שתי קומות נוספות, תוך שמירת הקו האדריכלי המקורי של גפשטיין.



יעקב מילנר (1889-1977), אשתו רות (1910-1971), ובנם היחיד בנימין (בני).
יעקב מילנר (1889-1977) בצילום מתוך האנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו









בית מילנר בצילום משנות השלושים.

קטע משדרות רוטשילד (בית מילנר מסומן) ורחוב בלפור בתצ"א משנת 1938. 

הבית במהלך השיפוץ ותוספת הבנייה.

בית מילנר המשופץ. צילום: GSV 2015.