בית לוין (בית השגרירות הרוסית)

הבית הפינתי הנישא מעל רחוב שד"ל ושדרות רוטשילד נבנה בשנת 1924 עבור יעקב צבי לוין
 ומשפחתו שעלו לארץ משיקגו. הבית המפואר גבוה ממפלס הרחוב, סביבו ניטעה גינה ולצידו נבנו בית מגורים למשרתים וחניון מקורה לכרכרה. משפחת לוין נהגה לגור באחת הקומות ולהשכיר את הקומה האחרת. בשנת 1934 נפטר אבי המשפחה ושנתיים אח"כ  נמכר הבית לאיש העסקים צבי ברייער. בתקופתו שימש הבית את המכונים הבריטים ללימוד השפה האנגלית ואת הבנק לתועלת האשראי. ב-1948תכנן ברייער להרוס את הבית הריק, אלא שבינתים התמקמה בו מפקדה של ההגנה. עם סיום המלחמה התמקמה בבית השגרירות הרוסית. למרות שהבית שימש את הסגל הדיפלומטי הרוסי רק עד 1953 (היחסים הדיפלומטים עם בריה"מ נותקו בעקבות פצצה שהושלכה לעבר הבית ופצעה את אשת השגריר ואנשי סגל נוספים) נקרא הבית במשך מספר עשורים בית השגרירות הרוסית. במסגרת בניית מגדל אלרוב, שופץ בשנת 1998בית לוין תוך שימור ושיחזור חזיתות הבית, בתכנון ובפיקוח האדריכל אמנון בר אור המתמחה בשימור מבנים היסטוריים. עם תום השיפוץ השתכנה במבנה המפואר חברת סותבי'ס. פרוייקט זה היה סנונית ראשונה בתחייתה של השדרה הראשונה של תל אביב ואבן דרך בתולדות השימור העירוני. המאמר אודות שימור בית לוין פורסם לראשונה בספר בולוואר, שדרות רוטשילד בתל אביב בעריכת עפר רגב ושולה וידריך (הוצאת רמות, 1999). בצילום משמאל נראה בית לוין בשנת 1928. 

שימור בית לוין
מאת פרופ' אדריכל אמנון בר אור


שימור מבנים ואתרים היסטוריים הוא נושא בעל משמעות ערכית, חברתית, כלכלית ולעיתים אף פוליטית. לאחר שמוצו כל העניינים הללו, מגיע אדריכל השימור שנדרש להציע פתרון טכני לאופן השימור הרצוי. אדריכל השימור אינו עוסק רק בטכנולוגיה ובקונסטרוקציה. הצלחת השימור מותנית ביכולתו להיכנס ל"רוח  הדברים", כלומר, להפנים את האווירה החברתית והאסתטית של התקופה בה נבנה הבית. במקרה של בית  לוין היה נחוץ להכיר היטב גם את ההקשר הסביבתי, את נוף שדרות רוטשילד של שנות העשרים. היכרות זו איפשרה להתחקות אחר כוונותיו של האדריכל שתכנן את הבית באופן הזה ובמקום הזה. אם אין אנו מבינים את הרקע, נוכל אולי לבצע עבודה טכנית טובה - אך עבודה זו תהיה רק טכנית, ללא הנשמה היתרה הנדרשת בעבודה מסוג זה. בכך עבודתנו שונה מעבודת תכנון רגילה.  אדריכל שאינו עוסק בשימור נדרש לתכנן מבנה ממצב אפס. עומדים לפניו נתוני השטח, רצון הלקוח וכשרונו שלו. כאשר עוסקים בשימור אנו נדרשים לנסות להתחקות אחר הלך-רוחו ומחשבתו של אדריכל שבנה את הבית לפני עשרות שנים, ולהבין את תפיסת-עולמו, את רעיונותיו ואת האמצעים הטכניים שעמדו לרשותו. כאשר אנו ניגשים לבית ישן, אנו משווים את עצמנו לרופאים: הנה מונח על שולחן הניתוחים אדם זקן, חולה, שאינו מתפקד, ואנו נדרשים להופכו לעלם צעיר ובריא. עם כל הרצון הטוב, איננו יכולים לעשות זאת. כל שביכולתנו לעשות הוא להאריך את חייו. לבניין יש אורך חיים מוגבל, ואנו מבקשים להאריך את תוחלת החיים שלו באמצעות סדרת טיפולים כירורגיים ופלסטיים. גם רופא, קודם שהוא ניגש למטופל ומבצע בו פעולות הבראה, לומד את ההיסטוריה של החולה ושל המחלה, בוחן, מתעד ומאבחן. גם אצלנו, החלק המשמעותי הראשון בעבודה הוא המחקר והתיעוד.

בית לוין כאתגר מחקרי 
התיעוד ההיסטורי של בית לוין היה סבוך במיוחד. האדריכל, יהודה מגידוביץ', לא הותיר אחריו חומר כתוב. הארכיון שלו נעלם , וגם העתקים של התוכניות לא נמצאו. לכן היה חשוב לנו לנסות ללמוד את האיש: לבחון בניינים אחרים שתכנן, להתחקות אחר המקום בו למד וההשפעות שספג, להכיר את אישיותו ואת עולם מושגיו. שוחחנו עם צאצאיו של מגידוביץ' וגם עם צאצאים של דיירי הבית. הכוונה היתה לחדור להלך המחשבה שהנחה את מגידוביץ' שעה שתכנן את בית לוין.  לצורך התיעוד נברנו באלבומי המתצלומים של המשפחה. המטרה הייתה לא רק לחזות ביופיה של גברת לוין, אלא להתרשם דווקא מן הקרניז, המרזב, המעקה, אבן השפה והריצוף. במקרה של בית לוין אלה הם פרטים חשובים, משום שבשטח לא נותר לא נותר להם כמעט זכר, וחומר ארכיוני אחר לא היה נמצא. יש להזכיר שבזמן התיעוד, בראשית שנות התשעים, לא השתמשנו עדיין בטכנולוגיה ממוחשבת לתיעוד; עשרות  הפריטים - הדלתות, החלונות, התריסים, המשקופים, המנגנון להרמת הגג – הכל תועד ידנית. התיעוד איפשר לנו לגלות שינויים שנעשו בבית במהלך השנים. פעמים מספר שינה הבית את ייעודו, ובהתאם לכך אף שונו בו . למשל, כאשר פעל כאן "הבנק לתועלת אשראי", שונתה הכניסה המקורית. הבנק פרץ את המרפסת והפך אותה לכניסה מכיוון שהכניסה המקורית לא התאימה יותר לצרכיו. מצאנו על הבית פריטים רבים שנוספו עם השנים, והיה צורך לבדוק את מקוריותם. הבית נפגע בפצצה שהונחה בו בשנת 1953, כאשר פעלה בו השגרירות הרוסית והשיפוץ לא תאם את התכנית המקורית ושינה משמעותית את החזית האחורית. דוגמות אלה ממחישות עד כמה עבודת השימור דומה לעבודת המנתח הכירורגי. הפגמים והפצעים מלמדים על הגוף השלם.

אדריכל יהודה מגידוביץ' 

יהודה מגידוביץ', אדריכל העיר הראשון של תל-אביב, היה לדעתי אמן ואדריכל מוכשר ביותר. הוא לא היה איש הסגנון האקלקטי כפשוטו, כלומר, אומן המלקט סגנונות ומצרפם באופן אקראי כמעט. הוא היה אדריכל ניאו-קלאסי שידע תמיד להיות יצירתי ומקורי. מגידוביץ' היה אמן הפינות, אמן קרנות הרחוב: ניתן להיווכח בכך גם בבניינים אחרים שתכנן, כגון מלון נורדאו ברחוב נחלת בנימין ומלון בן נחום בפינת רוטשילד ואלנבי. גם בבית לוין הושם בפינת הרחוב דגש מיוחד באמצעות מגדל המהווה גם ציר הסימטריה של הבית. בשנות העשרים הייתה הסימטריה עיקרון מקודש כמעט בבנייה. גם מגידוביץ' שמר על הסימטריה, אך בכיוון מפתיע ולא-שגרתי. ציר הסימטריה אצלו אינו במרכז החזית, אלא בפינה: הסימטריה היא "אלכסונית". מגידוביץ' שמר על עיקרון הסימטריה גם כאשר לא היה בכך עניין פונקציונלי, והדבר בא לידי ביטוי בשני גרמי המדרגות החיצוניים, ששניהם יוצאים ומגיעים לאותה נקודה ממש.

שדרות רוטשילד פינת שד"ל.  צילום: אברהם סוסקין

בית לוין כמבנה אריסטוקרטי 

בית לוין אינו מבנה עירוני במובן המקובל; הוא מעין טירה אריסטוקרטית, משהו בסגנון של main house באחוזה כפרית. הבית בנוי על גבי תלולית חול, מוגבה מסביבתו. אין זה מסוג הבתים שאדם העובר ברחוב יכול להקיש על התריס ולנהל שיחת חולין עם בעל הבית. ההפרדה באה ידי ביטוי בגדר ובגינה הנאה, הבנויה במפלסים וחוצצת בין הבית לרחוב, גינה שהשרתה עליי תמיד, כילד, אווירה של מסתורין ואפילו חשש. הסבך, האפלולית והבריכה שבקדמת הגינה, שדגים שטים בה בנחת, כל אלה סממנים שיש בהם להעיד על משפחה שאינה מבקשת להיות חלק מהמולת הרחוב. בכל קומה בתוך הבית היו שלושה חדרי אירוח, חדרי שינה מרווחים, מטבח, חדר אוכל וחדר שירותים. על הקירות היו ציורים דקורטיביים בדוגמות שונות, וביניהם גם חיפוי שיש בסגנון פומפיאני. בתכנון השימור השתדלנו שהאווירה הזאת תישמר אף-על-פי שהסביבה השתנתה מאוד.

תהליך השימור 

קיבלנו לידינו את בית לוין במצב של הזנחה קשה. שנים ארוכות עמד הבית נטוש, ופגעי הטבע נתנו בו את אותותיהם. המשימה שנטלנו על עצמנו הייתה להשיב את רוב חלקי הבית למצבם המקורי, בעיקר בחזיתות. זו משימה קשה כשלעצמה, ומעבר לכך היה עלינו לאפשר חפירת מרתפי חנייה מתחת לבית; במילים אחרות; תליית המבנה על בלימה. מבחינת השימור, הייתה זו קומבינציה קטלנית למדי. פרויקט מסוג זה עוד לא בוצע עד אז בארץ. במקרים מסוג זה היה מקובל לחפור אנכית תחת הבניין, או לחילופין להרוס את המבנה, לחפור, ואז להקימו מחדש.בבית לוין בוצעה החפירה תוך ניסיון למעט ככל האפשר בגרימת נזק לשרידי הבית. הדבר דרש כמובן תמיכות זמניות רבות, עובדה שייקרה מאוד את עלות הפרוייקט. המהנדס האחראי היה אינג'ינר שמעיה בן-אברהם, אחד הבכירים מבין מהנדסי הקונסטרוקציה בארץ, איש נבון ופתוח, שתכנן עשרות מבנים. גם הוא לא מצא שיטה לחפור תחת הבית מבלי להרוס חלקים ניכרים ממנו. בכל המעורבים בפרוייקט – המתכננים, אנשי הקונסטרוקציה, אנשי העירייה ואנשי השימור – בכולם חלחל הספק שמא יתר קירות הבית יקרסו תוך כדי העבודות. לכן היה חשוב להגיש תיעוד מפורט מאוד, באמצעותו יכולנו להראות שגם אם יתמוטט הבית או חלק ממנו, תהיה באפשרותנו לשחזרו בנאמנות. לשמחתנו, הדבר לא קרה. הבניין היה סדוק ומבוקע, והשלב הראשון בתהליך היה המעקב אחר השפעת העבודות בשטח על מצב הבית. אין דרך אחרת לדעת אילו סדקים היו בתחילה ואילו מהם נוצרו בעטיין של העבודות. באמצעות סימון הסדקים הישנים, יכולנו לעקוב אחר תופעות של התרחבות סדקים קיימים או היווצרות סדקים חדשים. פרט לסימון בצבע, ביצענו סימון בגבס ובזכוכית. אם הזכוכית נופלת או נשברת, יש לעצור מייד את העבודות, כי זה סימן שהסדק עובד, אם בשל עבודות המתבצעות בחוץ ואם משום שהאדמה עובדת. בדיקה זו חשובה במיוחד לצורך בחירת חומרי הגמר – הטיח בו יצופה הקיר. יש לבחור טיח שאינו מתאים עלולה לגרום להיווצרות סדקים זמן קצר אחרי השלמת העבודות, דבר שבוודאי אינו ראוי.

בחירת החומרים
השתדלנו להתאים את החומרים שהשימור בוצע בהם לחומרים שהבית המקורי נבנה מהם. הקירות היו בנויים בטכנולוגיה של ראשית שנות העשרים: בטון זיפזיף ולבני סיליקט. הטיט בין הלבנים היה על בסיס סיד, ולא צמנט (מלט), כמקובל היום. דרשנו להשתמש בסיד גם בתהליך השימור. החומר נשלח לבדיקה במכון הגיאולוגי, ובהתאם להרכב המקורי, הזמנו את החומר בו בוצע השימור. הדבר יצר בעיה קשה למהנדסים: כל תוכנות החישוב מתבססות על נוסחות של בטון. השימוש בסיד אינו מקובל היום והוא נראה כארכיאולוגי ממש. אף-על-פי שהצמנט הוא חומר עמיד יותר, סברנו כי השימוש בו ייצור חוסר איזון בין החומרים, ובעצם יאיץ את תהליכי הבלייה.

שלב ההריסה
 
עבודת הפירוק חייבה תשומת לב קפדנית. ההרס צריך להיות מינימלי ומבוקר. במהלך הפירוק אסור לפגוע בשום פרט, מלבד באותו פרט שמתכוונים להסיר. לא יכולנו לעבוד בכלים כבדים, מפני שהדבר היה עלול ליצור תזוזות שיערערו את כל המבנה. כל פירוק לווה ביצירת תמיכות לייצוב החלקים הנותרים. בשלב מסויים החל הבית להתייצב על תמיכות בלבד.  בשלב הראשון פירקנו את כל העיטורים ולקחנו אותם למשמרת. החיתוך היה זהיר מאוד, הואו בוצע כמובן ידנית כדי למזער את הנזק. משך העבודה התארך מאוד. בתקרות, שהיו יצוקות בבטון מזוין, מצאנו שהברזל החליד כליל, והיה הכרח להסירן. היו חלקי מרפסות שהיוו סכנה ממש, וגם אותן נאלצנו להסיר. יחד עם זאת, נמנענו ככל האפשר מלהחליף חלקים בריאים. כך, לדוגמה, בקורות העץ בגג, שהיו בריאות מרכזן ופגומות בקצוות, הסרנו רק את החלק הפגום. השאיפה הייתה לשמור ככל האפשר על החלקים המקוריים.





שלב החפירה
 
בתום ההריסה היינו אמורים ללוות את חפירת המרתפים. מדובר בשישה מפלסים בעומק כולל של כעשרים מטר. עצם הכנסת המכשור המכני לתוך הבניין היוותה בעיה. בית לוין יושב על גבעת חול. כל פירוק של קיר תמך קיים עלול לגרום נזילת החול, וממילא להרס היסודות של הבניין. גם כאן נאלצנו ליצור מערכת שלמה של תמיכות זמניות. המנוף בו השתמשו המהנדסים מתאים לצרכים אורבניים עם צפיפות בתים כמו בתל-אביב. אילו התבצעה העבודה שירושלים, היינו קודחים לתוך  הסלע, והוא היה שומר על יציבותו. בתל-אביב החפירה מתבצעת, מטבע הדברים, בתוך חול, ותוך כדי חפירה החול נוזל מן הצדדים אל התעלה שזה עתה נחפרה. במקרה זה הוזרק לתוך החפירה נוזל מיוחד ששומר על הדפנות. בעת יציקת הבטון הנוזל נשאב חזרה. החפירה הייתה לעומק של שלושים מטרים – עשרים מטרים של המרתפים ועשרה נוספים ליסודות. החפירה העמוקה יצרה דרמות לא-מעט. כך, למשל, נעצר הפרויקט כולו למשך תקופה ארוכה משום שכף המנוף נתקעה בעומק החפירה, והיה צורך להביא אמודאים לחילוצה. החדרת הברזלים לצורך דיפון החפירה נעשתה בשלבים מכיוון שאין רשתות ברזל באורך שלושים מטר. תחילה הוחדרו עשרה מטרים עליונים, לאחר מכן רותכו שתי רשתות נוספות באורך עשרה מטרים כל אחת, ורק בתום החדרת הברזלים נוצק הבטון והחפירה העתידית דופנה. לאחר השלמת החגורה ההיקפית, הוחדרו קורות הפלדה האופקיות, שהובאו מדרום-אפריקה, בעזרת מנופים אחדים וגם בעבודה ידנית. הקורות הושחלו במרווחים קבועים זו מזו, וכך ייצבנו את הבית על גבי תמיכה חדשה.


שחזור העיטורים
 

את האורנומנטים שקישטו את הבית הסרנו במהלך עבודות הפירוק. רובם היו סדוקים. שחזרנו אותם באמצעות יצירת נגטיב מחומר פלסטי, לתוכו יצקנו גבס, ואחר-כך הכנסנו שיפורים במודל בהתאם לצורך. כל האורנומנטים היו לצורכי עיטור בלבד; לא הייתה להם שום תכלית פונקציונלית; אך הם היו סממן שאיפיין את התקופה. האומן שעבד עימנו הקים ממש פס ייצור ליציקת הפריטים הללו. הדברים אמורים גם במעקות, שהיו שבורים. בחלק מן המקרים ניסינו לשמר את הקיים, במקרים אחרים העדפנו ליצוק פרט חדש.  רעפי האבץ המרזבים המקוריים עוצבו בעבודת יד במכשירים שכבר אבדו מן העולם. למזלנו, מצאנו בפתח-תקוה פחח שהבטיח לעשות את העבודה בעזרת אביו הקשיש. האב נעתר לבקשה והוציא מתחת לידיו עבודה נפלאה. כשהושלמה כל עבודת ההכנה, העלינו את האב אל הגג במנוף מכיוון שרק הוא ידע איך מרכיבים רעפים כאלה.  רצינו מאוד לשמור על המשקופים המקוריים, אך כאשר הוחלט שהבניין ישמש את חברת סותבי'ס, נאלצנו להתקין חלונות מוגנים שיתאימו לדרישות של חברת הביטוח. לשמחתנו, הבין סוכן הביטוח האנגלי את המשמעות של שימור בית היסטורי, ודרישותיו היו מינימליות. אף-על-פי-כן נדרשנו להתקין זכוכית כפולה ובטיחותית, וזה חייב הרכבת כנפי חלונות חדשים.


גג הבית
 
הגג של בית לוין זימן לנו דרמה והתרגשות גדולה. אדריכל ניקי דווידוב ממשרד "מכון אורבני" שתכנן את השיקום של אזור לב העיר, סיפר לי שעל הגג יש מנוף מוזר. מנופים מסוג זה מוכרים בבתים באירופה שחדרי המדרגות בהם צרים, ובאמצעות המנופים מעלים לבית רהיטים כבדים. במקרה של בית לוין לא היה בכך כל היגיון מכיוון שחדר המדרגות רחב מאוד. טיפסנו אל הגג, מצאנו שם מנוף עץ רעוע וערימה ענקית של עיתוני "פראוודה". קונסטרוקצית הגג היתה אכולה לחלוטין. אמרנו "על החיים ועל המוות", התחלנו לסובב, וראה זה פלא: הגג נפתח!  שאלנו את נכדותיו של לוין על דבר הפלא הגדול, והן הסבירו לנו שלוין היה יהודי דתי, שרצה לקיים מצוות סוכה. אמנם מעולם לא השתמש בחדר זה כבסוכה, אך עצם הרעיון הינו בגדר פן מרתק של ארכיטקטורה יהודית.


הגינה
 
פרשה כשלעצמה היתה הגינה. הגינה המקורית של בית לוין היתה פינת-חמד קסומה שחפצנו לשחזר אותה ככל האפשר . בניגוד לבית, שהוא סטטי בסופו של דבר גינה היא ישות דינמית. נוכחנו בכך כשהוצאנו את הדקלים הננסיים והעברנו אותם ל"בית-הבראה" במשתלה בשרון. חמש שנים שהו הדקלים באותה משתלה, חלקם מתו וחלקם התאוששו. אך כשבאנו לקחתם אחרי חמש שנים, לא מצאנו אותם. במקומם הראו לנו דקלים מפותחים. "איפה הדקל הננסי שלנו?" שאלנו בחרדה. "איזה דקל ננסי?" אמרו "בתנאים טובים הדקל גדל, בתנאים פחות טובים הוא נשאר ננסי..."

בית לוין בין מגדלים
 
כשנבנה בית לוין בשנות העשרים הוא היה הבית הגבוה ביותר בשדרה. כיום, בשנות התשעים, הוא נתון בין שני מגדלים שמצלים עליו. עובדה זו הנחתה אותי כשבאתי לצבוע את הקירות החיצוניים. במקור הבית היה צבוע ירוק, בדומה לצבע הזכוכיות של מגדל "ציון". החלטתי לשנות את הצבע ולהתאימו למציאות החדשה, כדי ליצור השתקפות של בית לוין בקירות הזכוכית של הגדלים. הבית חייב להיות אתר בעל נוכחות. בעבר הושג אפקט זה בזכות הגובה, וכיום מעניק הדיאלוג שנוצר עם המגדל.

שימור בית לוין – מבצע חלוצי
 
שימור בית לוין היה ניסיון חלוצי בתחום השימור העירוני, במיוחד לנוכח המורכבות של התיעוד, ההריסה, התמיכה, החפירה והבנייה במחודשת. תחום זה הינו חדש יחסית בעולם כולו, ואין כמעט פרסומים בנושא, וממילא עשינו גם שגיאות שנבעו מחוסר ניסיון. היזם, חברת אלרוב בבעלותו של מר אלפרד אקירוב, היתה זו שמימנה את כל העבודות תוך ידיעה שמלאכת השימור מייקרת מאוד ואף מעכבת את השלמת העבודה, ותוך הכרה כי הצלחת המבצע אינה ודאית כלל, בלשון המעטה.  אני מקווה שהגענו לתוצאה שיש בה כדי להחזיר את ההשקעה ולהצדיק את האמון הציבורי שניתן לנו.