בית החולים הדסה / רובע לב העיר
מאת דני רכט


הרעיון שתל אביב זקוקה לבית חולים אמיתי התגבש עוד בשנת 1914, אלא שבינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה, הארץ נכבשה על ידי הבריטים. ומאוחר יותר הפכו החולות בתחילת רחוב בלפור למחנה אוהלים לפליטי מאורעות  הדמים ביפו 1921. בינתיים פעל בית החולים בדירות שכורות בנוה שלום (בקרבת מלון בלה ויסטה) וברחוב גרוזנברג. מעונו המוכר יותר היה בית ספקטור  בפינת הרחובות נחלת בנימין ומוהליבר, שם פעל בית החולים החל משנת 1921. רק בשנת 1925 החלה הבנייה במגרש הגדול שבין הרחובות בלפור ומזא"ה בתכנון האדריכל דב הרשקוביץ'. בטקס הנחת אבן הפינה נכחו  הנציב העליון הרברט סמואל, ראש העירייה דיזנגוף ונכבדים אחרים. ובשנת 1929, נפתח בית החולים בניהול ההסתדרות הרפואית הדסה. 

עם הפעלת בית החולים, כלל המבנה את היחידות הבאות: בקומה הראשונה של הבניין שכנו משרדי ההנהלה,  המעבדות הקליניות (בקטריולוגית וכימית) והמחלקה הפנימית. בקומה השנייה היו המחלקה הכירורגית, מחלקת הילדים ושני חדרי ניתוח. הקומה השלישית כללה חדר רופאים וחלל ריק שיועד לבנייה עתידית של מחלקה אישפוזית נוספת. בחצר הגדולה היו מספר מבנים בודדים. באחד מהם היתה מחלקה למחלות מדבקות. ובשני פעלה מחלקת נשים ויולדות. המטופלים נהגו להתלונן תכופות על כך שהרופאים מדברים גרמנית ולא עברית. המשבר הכלכלי הגדול באמריקה הביא לצימצום דרסטי בתמיכה הכלכלית של ההסתדרות המדיצינית הדסה, כך שבשנת 1931 עבר המקום לניהול העיריה ובמשך שלושים השנים הבאות (עד לפתיחתו של בית החולים איכילוב) שימש כבית חולים כמעט יחיד בעיר. 

אל חדר המיון של בית החולים הדסה הגיעו דר' חיים ארלוזרוב, המשוררת רחל, נפגעי ההפצצות האיטלקיות ופצועי המלחמות. במשך כל שנות קיומו היה המקום צר מלהכיל את צרכי אוכלוסיית העיר אשר גדלה במהלך אותם העשורים באופן דרמטי. כך נבנו במהלך השנים עוד ועוד טלאים לבניין בית החולים המקורי. לאחר קום המדינה, תוכנן בית החולים החדש (אח"כ ע"ש איכילוב) לשמש את מחלקת היולדות של הדסה. אלא שהבנייה שם נפסקה, היעוד שונה, ומחלקת היולדות מוקמה "באופן זמני" במבנה בית הספר הטמפלרי של שרונה. גם אחרי הפעלתו של בית החולים איכילוב, נותר בית החולים הדסה צפוף ובלתי הולם. בשנת 1967 השתתפה הממשלה בכיסוי גרעונות הדסה ובתי החולים העירוניים עברו לאחריות משותפת עירונית-ממשלתית. במרץ 1973 נקרא בית החולים ע"ש ראש העיר לשעבר ישראל רוקח, אך השם החדש לא נקלט בציבור ובית החולים המשיך להיקרא הדסה עד להעברת מחלקותיו אל המרכז הרפואי ע"ש סוראסקי והריסת מתחם בית החולים בשנת 1992. 

עם פינוי המתחם, נמכר המגרש בן עשרת הדונמים ובמקום בו עמד בית החולים נבנה  פרוייקט רובע לב העיר (בתכנון האדריכלית עדה כרמי-מלמד) של חברת הבנייה אוניל (מקבוצת פישמן) . בפרוייקט, אשר אוכלס בתחילת האלף החדש, נבנו שורת בנייני בלפור בני שבע קומות הבנויים בצורת ח', מגדל המניפה היוקרתי, שטח ציבורי פרטי, מרתף יין, ספא, חדר כושר ובריכת שחייה מקורה, אשר הובטח כי תשמש את כל תושבי השכונה החפצים בכך, אך בפועל היא משמשת רק את דיירי הפרוייקט היוקרתי. במסגרת בניית הפרוייקט וכחלק מההסכם עם העיריה, שיפצו יזמיו את בית ברלין-פסובסקי ברחוב מזא"ה 7-9.


לפני שהועבר בית ההלוויות העירוני לרחוב דפנה (ליד בית החולים איכילוב), יצאו במשך שנים ההלוויות מחדר המתים של בית החולים הדסה ליד הכניסה מרחוב מזא"ה. בני העיר היו נוהגים "לאחל" זה לזה: שתיכנס מבלפור ושתצא ממזא"ה.

הצעת אקסלרוד לתכנון בית חולים עירוני ברחוב בלפור. הבית משמאל במראה פרספקטיוי נבנה עוד קודם לבניית בית החולים ושימש אחר כך את מחלקת היולדות.

תכנית אחרת לחזית בית החולים העירוני.

מגדל המניפה ברובע לב העיר במבט ממדרחוב נחלת בנימין.





 בית החולים הדסה לקראת סיום הבניה 1928. צילום מתוך אוסף שולה וידריך.

בית החולים הדסה עם סיום בנייתו. צילום: צבי אורון, 1928.

צילום של אברהם סוסקין משנת 1929 (מתוך חוברת של קרן היסוד) בו נראית גם החזית המערבית של בית החולים הדסה.

המבנה הנפרד הנראה גם בתמונה הקודמת, עמד במקום עוד בטרם נבנה בית החולים והפך עם סיומה למשכן מחלקת היולדות.

הכניסה הראשית ברחוב בלפור 8. צילום: זולטן קלוגר. 1935.

הנציב העליון ווקופ מבקר בבית החולים. 1931. צילום: צבי אורון.

בית החולים בשנים האחרונות לפעילותו.

מחלקת הילדים של בית החולים הדסה.