בית סולניק (ביח"ר סרג-עדין)  


סיפורה של תעלת הניקוז ברחוב השל"ה
מאת עו"ד איציק צרפתי

זהו סיפורו של חיים סולניק אשר פנייתו לבית המשפט הולידה פסק דין אשר קבע כי חובתה של הרשות כלפי האזרח אינה מוחלטת וכי היא מושפעת משיקולים של נסיבות, טובת הציבור וקביעת סדרי עדיפויות. 

מר סולניק היה הבעלים הגאה של חברת סרג-עדין ושל הבית ברחוב השל"ה 9, אשר הוקם בשנת 1947, ומרתפו שימש לאחסון סחורות. הבית שברחוב השל"ה 9 היה נמוך מיתר סביבתו ואדמתו הייתה מסוג "נזז", אדמה אשר ידועה בכושר ספיחת המים הדל שלה. משכך, היה חשוף הבית לסכנת הצפת מי גשמים. באותה העת היה בית סולניק הבית האחרון ברחוב, וממנו והלאה, לכיוון צפון, השתרעה דרך חול ארוכה בשיפוע יורד אשר סייעה בניקוז מי הגשמים מסביבת הבית.

בשנת 1950 החלה בניה של בתים נוספים צפונה לרחוב השל"ה 9. כחלק מתהליך הבניה, שינו בעלי הקרקע החדשים את צורתה והשיפוע המדובר נעלם, דבר שגרם להיקוות מי גשמים ליד הבית מס' 9. מר סולניק הרגיש בסכנת השיטפון הצפויה לביתו ופנה לעיריית תל אביב לקידום פני הסכנה. העיריה נענתה לפנייתו של סולניק וחפרה תעלת ניקוז חלופית ברחוב השל"ה 11. אלא שתעלה זו החזיקה מעמד זמן קצר בלבד מאחר ובסוף שנת 1953, חרף מחאתו של סולניק, היא נהרסה שוב, הפעם על-ידי בעלי קרקע חדשים אשר בנו את ביתם החדש במגרש הסמוך (בית ברטנורה, רחוב השל"ה 11). בעלי הבית החדשים הבינו גם הם את פוטנציאל הסכנה ובמקום התעלה הקיימת חפרו תעלה ניקוז חדשה ברחוב השל"ה 11, על מנת להגן על ביתם החדש. תעלה זו הייתה כה קטנה עד שנהוג היה לכנותה, "החריץ". זועם וחושש פנה מר סולניק לעירית תל אביב בדרישה לבנות מחדש ובאופן מידי את התעלה המגנה על ביתו. העירייה בתגובה שלחה פועל שהעמיק במעט את ה"חריץ", אלא שתוך זמן קצר התברר שפעולה זו הייתה חסרת כל תועלת.

הבוקר של ה-23 בינואר 1954 היה גשום מאוד. ממטרים עזים לא פסקו ומים החלו להקוות לפני הבית שברחוב השל"ה 9. בשלב מסוים פרצו המים את חדר המדרגות ואת חלונות המרתף, מלאו אותו עד לגובה של 60 ס"מ וגרמו נזק רב לסחורה של מר סולניק, אשר חששו הגדול בא לידי מימוש. סולניק הכועס אץ רץ להגיש תביעה כנגד עיריית תל אביב שלטענתו פעלה בניגוד לחוק באופן שבו טיפלה בתלונתו, וכנגד בעלי הקרקע שברחוב השל"ה 11, שהרסו את תעלת הניקוז שהייתה אמורה להגן על ביתו. לדאבונו של מר סולניק, דחה בית המשפט המחוזי את תביעתו. בפסק דין מנומק מצא השופט כי לא העיריה ולא בעלי הבית ברחוב השל"ה 11 הפרו את חובתם כלפיו. אך סולניק הנמרץ לא ויתר וערער על תוצאות פסק הדין לבית המשפט העליון. ערערו נדון בפני מ"מ נשיא בית המשפט העליון, השופט שניאור חשין (אביו של שופט בית המשפט העליון בדימוס, מישאל חשין) והשופטים זוסמן ולנדוי.

טענותיו של סולניק היו מתחום דיני הנזיקין, את עיקרן סמך על "עוולה נזיקית" המכונה "הפרת חובה חקוקה". במילים פשוטות, טוען סולניק כי לעיריית תל אביב עומדת חובה הקבועה בחוק לטפל בתעלת הניקוז, ומשלא עשתה כן, הפרה חובה חקוקה המוטלת עליה ובכך גרמה לו נזק רב. השאלה המשפטית שעמדה על הפרק הייתה, האם עיריית תל אביב, מכוח החובה המוטלת עליה בחוק, הפרה את אותו החוק, בכך שלא חפרה תעלה ראויה שתגן על ביתו של סולניק. עיון בפקודת העיריות, אכן העלה כי על העירייה מוטלת חובה לטפל בתעלות ביוב ולדאוג לתקינותם. אלא שבנקודה זו החלו העניינים להסתבך מבחינתו של מר סולניק.

מערכות הביוב של שנות הארבעים והחמישים בתל אביב, היו מוסדרת בחלקן. חלקן האחר היה למעשה תעלות ארעיות שנחפרו בידי תושבים. פקודת העיריות המנדטורית קבעה כי העירייה תהא אחראית אך ורק על תעלות ביוב העוברות בשטחה, כלומר, חוצות רחוב מוסדר ולא דרכי עפר שאינן מוסדרות. לרוע מזלו של סולניק קבעו השופטים כי לא הוכח מעולם שרחוב השל"ה הוכרז אי-פעם כרחוב ציבורי, וגם העובדה שרחוב זה נסלל בחלקו אינה משמשת הוכחה כי הרחוב כולו, או אפילו החלק הסלול שלו, הינו רחוב ציבורי כמשמעותו בחוק. לפיכך, קבעו השופטים, לא חלה על העירייה כל חובה חוקית לדאוג לתעלת הניקוז שהגנה על ביתו של סולניק.

כאילו בכך לא די, בית המשפט אף דחה את טענותיו של סולניק כלפי בעלי הקרקע של הבית ברחוב השל"ה 11 וקבע, כי ללא הריסת התעלה, לא היו יכולים הם להקים את ביתם על מגרשם, וכי אין זה מחובתם לספק למר סולניק תחליף לתעלה שנהרסה. בית המשפט לא חסך את שבטו גם ממר סולניק עצמו וקבע כי התנהגותו מגלה מידת גדושה של רשלנות. הסתבר כי מרתף הבית ברחוב השל"ה 9 הוצף במי גשמים כבר מספר פעמים בעבר וכי היה ברור שהמקום מועד לפורענות, ובכל זאת מר סולניק לא פעל ליצור שיפוע מתאים במדרכה של הבית, דבר אשר יכול היה למנוע את חדירת מי הגשמים, וכן לא פעל כדי להגן על חדר המדרגות וחלונות המרתף. השופטים קבעו כי מאמציו של מר סולניק היו מכוונים להמריץ אחרים לפעולה, כל זאת בזמן שהוא עצמו לא עמד בחובתו הראשונית לדאוג להגנת רכושו.  הערעור של מר סולניק נדחה. 

לקריאה נוספת: ע"א 247/55 סרג עדין נ' ראש העיר תל אביב ואח' (31.7.1957).



בית סולניק ברחוב השל"ה.
מאת דני רכט

יוצא דופן בין בין בתי מתחם בזל שנבנו החל מאמצע שנות הארבעים, הוא הבניין שבנה מר חיים סולניק ברחוב השל"ה 9 - בית המשלב חרושת ומגורים. עם סיום מלחמת העולם השניה, חזרו לבנות בתל-אביב אחרי תקופה ארוכה. בחודש יוני 1945 הגישו האדריכלים הלברכט ולינדרר בקשה לעיריה לבניית בית על המגרש שבבעלות סולניק (מספר 12 באדמת מלינוב וזקס). הבקשה אושרה ובניית הבית החלה (קבלן ארפאד גוט) בשנת 1946 והסתיימה שנה אחר כן.

בתכניות הבית שאישרה העיריה נכללו קומת מרתף, קומת קרקע (במקום חנויות) וקומת יציע. שלושתם לשימוש בית החרושת לסריגה סרג-עדין בבעלות האדון סולניק. המרתף שימש לאחסון סחורות (ומכאן הנזק שנגרם). מעל בית החרושת אושרו שתי קומות מגורים שבכל אחת מהן ארבע דירות בנות שני חדרים. בפועל נבנתה רק קומת מגורים אחת. אגב, במקביל לבניית בית סולניק, בנה באותה התקופה האדריכל עמנואל הלברכט גם את המבנה הסמוך - בית חרושת סינדיקט הקרח ברחוב השל"ה 5-7 במקומו ניצב כיום בית קופת חולים מכבי. בשנות השישים, לאחר הפסקת פעילותו של בית החרושת לסריגה, שימש המקום את בית החרושת שלי לקונפקציית גברות. כיום משמש שטח בית החרושת לסריגה לשעבר כסניף של בנק לאומי.


מודעת בית החרושת לסריגה סרג-עדין בעיתון המשקיף מתאריך 27.8.1943. באמצע שנות השלושים פעל בית החרושת של מר סולניק ברחוב אצלן שבשכונת פלורנטין (כיום רחוב ויטל).










רחוב השל"ה 9. בית סולניק (ביח"ר סרג-עדין) בבנייה. במרכז התמונה, תחנת השנאה של חברת החשמל. צילום מצד מערב.  

בית סולניק (ביח"ר סרג-עדין) בבנייה. משמאל נראה צריף מחלקת התברואה העירונית, במקומו נבנתה תחנת מד"א. צילומים: רודי ויסנשטיין, 1947.

חזית בית סולניק (ביח"ר סרג-עדין) ברחוב השל"ה 9. קומת המגורים נבנתה מעל קומת יציע בית החרושת לסריגה.

עורף הבית וחלונות בית החרושת לשעבר. ברקע נראה בית ברטנורה (רחוב השל"ה 11).  צילומים: 2015.

תרשים חזית הבית מתוך רשיון הבניה, עם קומת המגורים העליונה (קומה ג') שלא נבנתה מעולם.