הבית האדום / מלון שרתון
מאת ד"ר ניר מן
 

הבית האדום הוקם על-ידי ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל בשנת 1925 כדי לשמש מרכז למועצת פועלי יפו–תל-אביב ולוועד הפועל של ההסתדרות. בתחילת שנות העשרים היו להסתדרות כמה בִּניינים ארעיים בתל-אביב (בתקופה מסוימת נדדה מחלקה אחת לירושלים), עד כניסתה בתחילת שנות השלושים לבִניינה ברחוב אלנבי 113 (בית המשביר לצרכן), ששימש קודם כמלון הרצליה. סמוך לבית הוועד הפועל היה בית העיתון ההסתדרותי דבר  (שעבר אח"כ לבית דפוס אמנות ברחוב שיינקין 45 פינת רחוב מלצ'ט), וביתו של אליהו גולומבּ שעמד בראש אִרגון ההגנה היה בשׂדרות רוטשילד 23 (כיום בית אליהו – מוזאון ההגנה). היוזמה להקמת הבית צצה עם גל העלייה הגדול של חלוצי העלייה השלישית. הקריאה הראשונה למגבית הופצה במִכתבו של שמואל שפיגל, המזכיר הראשי של מועצת פועלי יפו, מ-30 בינואר 1922 לציבור הפועלים בעיר:

"חברים, ידוע לכם שיפו ותל-אביב נהיו במשך השנים האחרונות למרכז פועלים הכי חשוב בכל הארץ. קרוב לאלפיים פועל, זאת אומרת החלק החמישי בערך מכל פועלי ארץ ישראל, נמצאים ביפו ועובדים במקצועות הבניין והתעשׂייה השונים. אבל עד כמה שלא יהיה מוזר הדבר, אין עוד עד עכשיו לפועלי יפו פינה עצמית, פינה משלהם שתשמש להם מקום לפגישות חברים, שבה יבלו את זמנם, יאכלו את ארוחתם, ישמעו הרצאה או שיעור, יקראו עיתון וספר ויסדרו את עִנייניהם המקצועיים. אין זו גוזמא: מחוּסר דירה הוא ציבור הפועלים ביפו. וכמה מורגש בין ציבור הפועלים היפואי החוסר הגדול בבית-פועלים, שבו ירוכזו כל מוסדותינו המפוזרים עתה במקומות שונים, העולים לנו בשכר דירה גבוה כפי מצב הפקעת שער הדירות השׂורר כאן. רעיון בית פועלים גדול ביפו התבשל כבר וכעת ניגש הציבור העובד ביפו להגשימו בחיים. [...] מועצת פועלי יפו החליטה אֵפוא לפנות אליכם, חברים, בדרישה: לעזור לנו בהקמת בית-פועלים ביפו. עזרתכם יכולה לבוא על-ידי משלוח אוניית-מלט (צמנט), הנמצא בפולניה במידה רבה ושטִבעו מתאים לצורך. אנו פונים בנידון זה בשעה אחת להסתדרויות הפועלים והעובדים שבפולניה, שיש להן קשר ישר לבניין א"י עובדת. [...] אנו מקווים שתבינו לבוא ביניכם לידי איחוד על שדה עבודה מעשית זו בעד ארץ ישראל. חברים! סייעו לנו לבִניין דירת-קבע בשביל פועלי יפו ובשביל אלפי חברינו, שהיום הם עדיין שם אִתכם ומחר יבואו אלינו לעבוד איתנו יחד ולבנות את הבניין הכביר של ארץ-ישראל עובדת".

צבי לובּיָניקר-לבון, אחיו של פנחס לבון, מראשי ההסתדרות בתל-אביב, שימש יו"ר ועדת הבִּניין של הבית האדום והוא שיזם את הפרויקט. הוועד של תל-אביב (העירייה טרם הוקמה) קיבל מממשלת המנדט הבריטי ב-1 באפריל 1923 זיכיון (קונצסיה) חכירה על מגרש בן ארבעה דונמים וחצי בשטח מחלול על שפת הים. מאיר דיזנגוף התגייס לפנייה להקצות חלק מהשטח לרשות מועצת פועלי יפו. באותם הימים נגמר שִטחה הבנוי של תל-אביב ברחוב אלנבי, ולראשי העיר היה עִניין לתפוס חזקה על אזורי השיכון והפיתוח העתידיים. הרעיון החל לצבור תנופה וב-18 באפריל 1923 פנה דיזנגוף, ראש עיריית תל-אביב, לד"ר ארתור רופין, ראש המִשרד הארץ-ישראלי בהנהלת ההסתדרות הציונית, לטפל בהחשת הפרויקט:

"אדון נכבד, בזה נבקש את כבודו לסדר את התוכנית של אדמת מַטרו לפי מה שדיברנו את כב' ובהתאם לזה שדיבר עם בא כוח הסתדרות הפועלים. הִננו מבקשים בזה לגמור את התוכנית בהקדם האפשרי ולשלחו לנו. [...] הִנני להוסיף שהדבר נחוץ יען כי הסתדרות הפועלים חפֵצה לגשת לבניין הבית על שפת הים, ועל כן הִנני מבקש להכין את התוכנית לפי-מה שדיברו ב"כ הסתדרות הפועלים עם מר שפיגל ואחרים וגם הד"ר רופין, ואני בטוח שנאשר את התוכנית על-ידי כל באי כוח השכונות של מטרו ועל-ידי העירייה. שלו בכבוד מ. דיז. [מאיר דיזנגוף]".

ב-6 באוגוסט 1925 הונחה אבן-הפינה לבית האדום, בתִכנונו של האדריכל דב הרשקוביץ, ושוב נקראו פועלי העיר על-ידי ועדת בִּניין בית הפועלים להיחלץ לגיוס המימון:  "משאת נפשנו, בניין בית הפועלים בתל-אביב קרובה להתגשם. ביום ט"ז אב [תרפ"ה] הונחה, במעמד ציבור הפועלים, אבן הפינה ובעוד חודשים מספר יתנוסס הבִּניין על תִלו. העבודה הענקית הזאת תיעשה בכוחות עצמנו אנו. אריח על גבי אריח ונִדבך על גבי נִדבך יבנה הפועל את ביתו הוא בכוחות עצמו. מועצת פועלי יפו בישיבתה המלאה החליטה באופן חגיגי להטיל שני ימי-עבודה על כל פועל וכל פועלת לטובת בִּניין הבית. ועדת בִּניין הבית קבעה למטרה זו חודש של מגבית (מי' אלול [תרפ"ה] עד י' תשרי [תרפ"ו]). בקשר עם זה הִנכם מוזמנים לאסֵיפת ועדי האגודות, הקיבוצים, הקואופרטיבים ובתי החרושת לשם סידור המגבית והבטחת הצלחתה. [...] בואו ועזרו להקמת המִפעל השׂגיא! גורל הבִּניין בידיכם!".  בטקס הנחת אבן הפינה אמר ברל כצנלסון עורך העיתון 'דבר' ומנהיגה של תנועת הפועלים: "וזאת תשובתנו הנִצחית לכל משטינינו ומקטרגינו: עבודה, יצירה וקורבנות. לא היכל אנו בונים כאן, אלא מִבצר. מִבצר לתרבותנו ובתוכו עוד נידרש למִצוות ולחובות חדשים".

הבית האדום היה בניין של שתי קומות וקומת קרקע שבחלקה הינה מרתף חצי שקוע נמוכה ממפלס רחוב הירקון, על שפת מצוּק הכּוּרכּר בחוף ימה של תל-אביב. קירותיו החיצוניים של בִּניין הבית האדום טויחו בצבע אדום כדי להבליט את זהותם הסוציאליסטית של מייסדיו, ומכאן מקור שמו. המִבנה היה בצִדו המערבי של רחוב הירקון, לכיוון הים (כיום רחוב הירקון 123). ממדרכת רחוב הירקון עלו כשבע מדרגות לכניסת הבית האדום. בחזית הכניסה הייתה רחבה קטנה. מדלת הכניסה נכנסו לאולם גדול בקומת הקרקע, שהיה בעל תקרה גבוהה. גרם מדרגות לקומה העליונה יצא מהחלק הצפוני בחלל אולם הכניסה (המדרגות לא היו צמודות לקיר).  ב-19 באפריל 1926 הועברה מועצת פועלי יפו לבית האדום, שהוקם במימון מגבית הפועלים (2,277 לירות מצריות), עיריית תל-אביב (1,500 לי"מ), הלוואות בנקאיות (1,800 לי"מ) וההנהלה הציונית (2,000 לי"מ). המִבנה הכיל אולם ישיבות גדול בקומת המרתף ו-25 חדרי משרדים למזכירות המועצה, האיגודים המקצועיים, לשכות העבודה, קואופרטיבים, ארגון אִמהות עובדות, המחלקות וחדרי הקריאה.

עם התקדמות בניית הבית האדום הופץ באפריל 1926 מִכרז בין האדריכלים הבולטים בארץ לבניית האגף השני של בית הפועלים – היכל התרבות. היכל זה נועד לשמש "אולם גדול להצגות (מחזה ואופרה) ואסֵפות פומביות שיכיל בערך כ-2,000 מקומות ישיבה. באולם זה תהא במה מסודרת באופן הכי מודרני ושתי גלריות. במורד ההר ישתמשו לבניין אולם בשביל 'הסטודיה הדרמטית אוהל'. האולם הזה והיציע שבו יכילו 500–700 מקומות ישיבה. מלבדו יוקם בית-אוכל מודרני, סִפריה, חדר קריאה גדול, סניף קופת חולים, וכדומה. בשאר הפרטים – כגון סניף ל'משביר' ול'דבר', אולם התעמלות וכו' נדון אחרי הגשת התוכניות". אולם זה מעולם לא נבנה, אך בצִדו הדרומי של הבית האדום נבנה בשנת 1933 הצריף של תאטרון אהל, שמועצת הפועלים הִקצתה שטח להקמתו. לימים נבנו בצִדו הדרומי של הבית האדום, במִגרש ברחוב הירקון 121, מִבני אגודת יורדי-ים זבולון (צריף זבולון). מִבני אגודת יורדי-ים זבולון נתפסו אף הם על-ידי מערכת הביטחון בתש"ח.

הבית האדום שימש את מועצת פועלי יפו–תל-אביב ואת תנועת הנוער העובד והלומד (עד קיִץ 1941), לפי ההסכם בין הגופים מ-6 בנובמבר 1935, והיו בו גם מִשרדי העלייה של הסוכנות היהודית במשך תקופה ממושכת. בשנות העלייה הבלתי ליגלית קוימו לא פעם בבית האדום מסיבות המוניות ורועשות בחסות הנוער העובד והלומד וסקציות הפועלים כדי לחפות על הגעת מעפילים ולאפשר להם להתמזג בציבור הרב שהתקהל במקום. השימוש בבית האדום להסוואת מבצעי הורדת עולים אי-ליגליים לחוף נעשה לפני מלחמת העולם השנייה, במהלכה וביתר שאת לאחריה. באוגוסט 1935 עברה מועצת פועלי יפו–תל-אביב מהבית האדום לבית ברנר ברחוב ברנר בתל-אביב, שהיה בִּניין תלת-קומתי עם מרתף והיו בו 64 חדרים. הבית האדום שימש בעיקר את הסתדרות הנוער העובד והלומד ואת ארכיון תנועת העבודה.

בתאריך 22 בדצמבר 1937 נחתם חוזה חכירה בין עיריית תל-אביב לחברת 'בצר' ההסתדרותית ("חברה שנוסדה לקבל את נכסי מועצת פועלי יפו ותל-אביב"), והמִגרש שעליו ניצב הבית הוחכר רשמית להסתדרות הכללית. במשך כעשר שנים התנהלה התכתבות אינטנסיבית בין השִלטונות הבריטיים לעיריית תל-אביב ולמועצת הפועלים בעִניין רישום הבעלות על המִגרש בלִשכת רישום המקרקעין. בעִניין זה היו מעורבים ראשי ההסתדרות ועיריית תל-אביב (ישראל רוקח, מרדכי נמיר, אהרון בקר, צבי לבון ועוד). חשיבותה של סוגיית רישום הבעלות על המִגרש ועל הנכס (הבית האדום) קיבלה מִשנה תוקף עם כוונת השלטונות הבריטיים להפקיע את הבִּניין לצורכיהם הצבאיים. בתקופת מלחמת העולם השנייה תפסו שִלטונות המנדט הבריטי מִבנים ומִתקנים רבים בתל-אביב תמורת תשלום דמֵי שימוש לבעליהם (מִגרשֵי התערוכה, לדוגמה, שימשו משנת 1936 מחנה לפלוגה בריטית ולסדנאות רכב, והיו לזירת מאבק ממושך עם עיריית תל-אביב. הבריטים תפסו גם את בית ברנר ההסתדרותי). במסגרת זו הוחכר הבית האדום בִּשלמותו לשלטונות המנדט ושימש מקום מושבם של מטה קצין העיר תל-אביב (Town Major) ומטה המשטרה הצבאית הבריטית (Provost Military Police). החכרת הבית האדום לבריטים נדונה עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

לאחר מלחמת העולם השנייה הוחזר הבית האדום לרשות ההסתדרות הכללית. מיקומו של הבִּניין המרוחק יחסית, הכשיר אותו לשמש מרכז לפעילות ביטחונית סמויה על החוף בצפון תל-אביב. מהבית האדום התנהלה פעילות העלייה האי-ליגלית לחופי תל-אביב. כינויו המוצפן בקוד ההגנה היה 'אדמוני'. אנשי ההגנה בבית האדום אותתו מגג הבִּניין לספינות המעפילים (פאריטהטייגר היל) וכיוונו אותן לחוף. מטה הפלמ"ח עבר לאחר השבת השחורה (29 ביוני 1946) מקיבוץ מִזרע בעמק יזרעאל לזמן קצר לבית האדום. מפקדי הפלמ"ח הבכירים שוכנו בחדרים נפרדים בין פקידי מועצת פועלי תל-אביב שעבדו במקום. בבִּניין הוחבא גם נשק ב'סליקים'. לאחר מכן הועברו כמה משרדים ממטה הפלמ"ח לבית הוועד הפועל של ההסתדרות ברחוב אלנבי 113, ואחר כך לשׂדרות רוטשילד 60 בתל-אביב. בשנת 1946 עבר מטה הפלמ"ח למלון ריץ' ברחוב הירקון 109–111 על שפת הים בקִרבת הבית האדום. בדצמבר 1947 הִתפנו הבריטים מתל-אביב ובינואר 1948 הועברו המִפקדה הארצית והמטה הכללי של  ההגנה להבית האדום, שהפך למקום מושבו הגלוי של הפיקוד העליון. בבניין שכנו משרדיהם של דוד בן-גוריון, ישראל גלילי ראש המפקדה הארצית של ההגנה, יעקב דורי הרמטכ"ל, לוי אשכול, בכירי מטכ"ל ההגנה ומערכת הביטחון.

בחלקו הצפוני של אולם הכניסה בבית האדום היו משרדיהם של בן-גוריון ושלישו נחמיה ארגוב. בצד הצפון-מזרחי של אולם הכניסה היו שני משרדים מחוברים – משרד המזכירות ומשרד הקשר. משרד המזכירות היה בגודל 4X5 מטרים בערך, ומתוכו הייתה דלת כניסה לחדר צמוד קטן, ששימש את הפקידות. בחדר הפקידות ניצב שולחן קטן בעל מגֵרות, ועליו עמדה מכונת כתיבה. חדר הקשר היה בגודל משוער של 4X6 מטרים והוא שימש להעברת תשדורות סודיות. במזכירות עבדו שתי עובדות קבועות ומספר עובדות זמניות בשתי מִשמרות. בלילה הייתה המזכירות סגורה בדרך כלל. אהרון רוּטבּרג-סלע מונה לקצין המִנהלה של הבית האדום. הכניסה לבִּניין הותרה רק לאנשים מורשים שצוידו בכרטיסי כניסה מיוחדים, ועל אבטחת הבִּניין ובן-גוריון הופקדו 30 אנשי מִשמר.

מִשרדי אגף המבצעים בראשות יגָאֵל ידין חולקו לשתי חזיתות, כשנחל הירקון סימן את הגבול ביניהן: ישראל בֶּר הופקד על החזית הצפונית ומשה בר-תקווה (מוּנדק פסטרנק) הופקד על חזית הדרום. לכל אחד מהם היו שניים–שלושה עוזרים. סמוך לחדר האג"ם בבית האדום נמצא חדר מבצעים של שירות האוויר שנועד לתאם את הפעילות המשותפת. משרדי אגף האפסנאות ואגף כוח-האדם היו במלון ריץ' הסמוך. יחזקאל סהר, לימים מפכ"ל המשטרה הראשון, נקרא בינואר 1948 להקים את המשטרה העברית וקיבל לשם כך חדר בבית האדום.

בבית האדום תוכננו מִבצע נחשוןמבצע מכבי ובו אושרה תוכנית ד' שנועדה ליצור רצף טריטוריאלי בין היישובים בארץ לאחר יציאת הבריטים. עו"ד נחום חת, יועצם המִשפטי של הרמ"א והרמטכ"ל, כתב שאת חוקת השיפוט ניסח בעזרת שני חברי ועדתו המצומצמת, יוסף יזרעאלי ויוסף יעקֹבסון, בלִשכתו בבית האדום. עדות נוספת על הפעילות בבית האדום מסר האלוף שלמה שמיר, מיוצאי הצבא הבריטי וממקורביו של בן-גוריון:

כשהקולונל דוד מרכּוּס (מיקי סטון) בא לארץ מארה"בּ, בן-גוריון ביקש ממנו לתת הרצאה בבית האדום לחבורה המרכזית, למטה הכללי, כלומר, לאנשים שריכזו את עִניינֵי הביטחון. קבוצת האנשים הייתה רצינית ואחראית מאוד, אבל לא התנהלה על-פי פק"לים ונהלים צבאיים המקובלים כיום. הבית האדום התנהל כמרקחה, כל הזמן אנשים באו ויצאו, והלכו, והסתובבו. כשהוטל עליי במאי 1948 להקים את חטיבה שבע קיבלתי מאתיים לירות לשכירת שני חדרים במלון בריסטול, שנמצא בצִדו המערבי של רחוב בן-יהודה, סמוך לצומת בן-יהודה–גורדון, בקִרבת הבית האדום. משכירת החדרים במלון ניתן להבין שהייתה מצוקת מִשרדים בבית האדום להזמנת אנשים לדיונים.

על הבית האדום סיפר בערוב ימיו דוד בן-גוריון בריאיון לשבועון אִגרת: "הבית האדום? אין לי זכרונות רבים עליו... אני זוכר בקשר לבית רק יום אחד, יום גדול, יום הכרזת המדינה. בעצם הכרזנו באותו היום פעמיים על קוּם המדינה: בבוקר – היו עוד חילוקי דֵעות בינינו – ואחרי הצהריים. ובכל פעם רצתי, מיָד עם גמר הישיבה החגיגית, ישר אל הבית. ציבור גדול הצטופף מחוץ לבית. שמחו ורקדו. אך אני – לא הייתה שמחה בלִבי. חשבתי רק על דבר אחד: מתי יגיעו הערבים? [...] זה מה שאני זוכר מהבית: שתי הריצות..."

ארבעה ימים לאחר הכרזת המדינה, בליל 18–19 במאי 1948 הועבר המטכ"ל לגִבעת גן אברהם ברמת-גן. עם התחלת שלב הלחימה בצבאות ערב הסדירים נתפסו בִּניינים רבים בתל-אביב על-ידי מערכת הביטחון, ולבית האדום שהתפנה מיושביו נכנס 'שֵירות ההנדסה' בפיקודו של אל"ם עמנואל שחר, קצין ההנדסה הראשי הראשון. מטה חיל ההנדסה הועבר ב-31 באוגוסט 1948 מהבית האדום ליפו, ובספטמבר 1948 התמקמה בבית האדוםמִפקדת מחוז תל-אביב. האולם בקומה השנייה בצד הדרום-מערבי הפונה לים, חולק באמצעות תליית מחצלות לשלושה משרדים עבור הצנזורה הצבאית (שירות מודיעין 4). אולם זה שימש לפני כניסת המטכ"ל חדר הקריאה בארכיון העבודה, ובתום מלחמת העצמאות ניהלו ראשי הארכיון חליפת מִכתבים להשבת הנכס לרשותם. פיקוד המשטרה הצבאית ביקש שני חדרים בבית האדום כ"תחנה מרכזית לפטרולים הניידים הפועלים בסביבות רחוב הירקון, הטיילת על שפת הים ובתי הקפה", אך הפנייה נדחתה.

בחורף תש"ט שימשו חדרים אחדים בבית האדום וצריפים סביבו אכסניה ל-220 חיילים מטעם קצין העיר בתנאי צפיפות בלתי-נסבלים. לאחר מלחמת העצמאות קיבל האלוף יצחק שדה שני חדרים בבית האדום. ב-19 בספטמבר 1949 החזיר צה"ל לוועד הפועל של ההסתדרות את כל קומת הפרטר, כל קומת הכניסה, ארבעה חדרי שירות בקומת הביניים, שני חדרי מחסן בחצר ובית-שימוש בחצר. יחידת הצנזור הצבאי הראשי הייתה השריד האחרון לפרק הביטחוני בתולדות בית מועצת פועלי תל-אביב. ב-15 במארס 1950 הועברו משרדי הצנזור הצבאי הראשי לבִניין לאפין בתל-אביב, וב-10 במאי 1950 החזיר משרד הביטחון את הבית האדום לבעליו – ההסתדרות הכללית של העובדים.

על חזית הבית האדום התנוסס שלט שעליו נכתב: "לאות ולזִכרון כי במקום הזה היה בית מועצת פועלי תל-אביב–יפו, משנת תרפ"ו עד שנת תרצ"ה (1926–1935)". במשך כשנתיים היה הבִּניין בשימוש חלקי ונתון למִפגעי הזנחה. לאחר הפילוג בקיבוץ המאוחד, הוחכר הבִּניין בשנת 1953 למזכירות איחוד הקבוצות והקיבוצים, וב-6 בינואר 1954 נערך טקס חנוכת הבית. יוסף יזרעאלי, המזכיר הראשון של איחוד הקבוצות והקיבוצים, הוא שהעביר את מזכירות התנועה משני בתיה הצרים ברחוב ברנר לבית האדום. בשנות החמישים נבנתה קומה שלישית ל'בית האדום', ובשלהי שנות השישים הוחלט למכור את המִגרש והבִּניין לחברת מלונות. ב-29 ביוני 1971 פינתה מזכירות איחוד הקבוצות והקיבוצים את הבית האדום, ובתקופת עזובתו שימש המקום מִשכן ליצאניות מרחוב הירקון ו'זוּלה' לנרקומנים. הדייר האחרון בבית האדום הנטוש היה המהנדס שעלה מקנדה ד"ר אהרון מילנר, בן 57, שנודע בכינויו 'מיסטר הללויה', ומי שהוחזק כ'אבי ההיפים' בארץ. 'מיסטר הללויה' התנחל בבית הפרוץ, והקים בו את 'מטה הביטניקים' עד ליום עליית הדחפורים על האתר. ב-30 במאי 1972 נהרס הבִּניין ובמקומו נבנה מלון לרום. בקומת הכניסה של המלון  מונצח הבית האדום באמצעות צביעת רִצפת המבואה והקירות בצבע אדום.

בי"א באדר, יום ההגנה, תשמ"ז (12 במארס 1987), הסיר יצחק רבין שר הביטחון את הלוט מעמוד הנצחה לבית האדום שהִציבה עיריית תל-אביב בערוגת נוי בחזית מלון שרתון.

 
מהבית האדום למלון שרתון 
דני רכט 

בראשית שנת 1960, עם כניסת מרדכי נמיר לכהונתו כראש עיריה, יצא נמיר בקריאה לבעלי הון בארץ ובחו"ל להשתתף במימון תכניות פיתוח נרחבות שהעיריה יזמה. אחת מהתכניות הגדולות היתה פיתוח רצועת נופש ומלונאות לאורך חוף הים תוך חיסולה המלא של שכונת הצריפים מחלול. תכניות אלה התקבלו בברכה על ידי ההסתדרות, שהבית האדום היה בבעלותה. פינוי שכונת מחלול התרחש בכמה שלבים. חלק מהמפונים עברו לשיכון מפוני שכונת מחלול אשר נבנה ביד אליהו

באמצע שנות השישים היתה למשק ההסתדרותי חברת מלונאות אשר החזיקה במלון אילת (אילת), מלון מוריה (ירושלים), כפר הנופש הצרפתי (אשקלון) ומלונות נוספים. באוקטובר 1968 אישרה הוועדה המנהלת של חברת העובדים את תוכנית חברת מלונאות להרוס את הבית האדום ולבנות במקומו מלון בן 17 קומות שיכלול 360 חדרים. המיזם תוכנן בשותפות עם חברת הנכסים של אגד, כאשר חלק מהמימון אמור היה להגיע מהלוואות פיתוח ממשלתיות. תכנית זאת לא יצאה אל הפועל ובסופו של דבר נהרס המבנה והמגרש נמכר למשקיעים פרטיים.

הפרק הבא היה שייך לאנשי העסקים היהודים-גרמנים איגנץ בּוּבִּיס ואמיליו בּרוּנס. בּוּבִּיס, פוליטיקאי רב השפעה, הצליח לשכנע את הממשלה הפדרלית בעיר בון להכיר בהשקעות אזרחיה בתעשיית המלונאות הישראלית כהוצאה מוכרת לצרכי מס. בעקבות הכרה זאת התארגנה סביב בּוּבִּיס ובּרוּנס קבוצת אילי הון שהשקיעה בהקמת רשת מלונות לרום בישראל. שני המלונות הראשונים ברשת הוקמו בעיר: לרום יפו (שהפך בשנת 1986 אחרי מספר גלגולים כושלים למלון דן פנורמה) ולרום תל אביב. מלונות לרום נוספים הוקמו בירושלים ובאילת. לאחר הסרת חסות רשת שרתון העולמית ממלון שרתון "הישן" שפעל צפונית לגן העצמאות, הפך מלון לרום בשנת 1977 למלון שרתון תל אביב. במלון המתנשא לגובה של 22 קומות (80 מטר) 350 חדרים מעוצבים  בסטנדרטים הבינלאומים של רשת שרתון העולמית.  





אפריל 1926. דגלי הקואופרטיבים תלווים על הבית האדום (שתכף יאוכלס) לקראת חג הפועלים.

פועלים למרגלות הבית האדום. המצולמים הם כנראה חברי פלוגת תל אביב של גדוד העבודה, אשר בנתה את הבית.

הקייטנה של תלמידות בית הספר תלפיות. צילום משנת 1925. ברקע נראה הבית האדום במהלך הבנייה. 

הבית האדום ותחנת ההשנאה שנבנתה לצידו. צילום: זולטן קלוגר, 1935.

קובץ השומר. המכירה במשרד ארכיון העבודה (רחוב הירקון, 
הבית האדום). מודעה בעתון דבר, 05.02.1937.

הבית האדום. תאריך ומקור לא ידוע.

הבית האדום מכיוון שפת הים, צילום משנות הששים באדיבות ארכיון עת"א.

הבית האדום  כבית איחוד הקבוצות והקיבוצים, שנות השישים
באדיבות ארכיון עת"א.

מלון שרתון "החדש" על גבי גלויה בהוצאת המלון. אוסף פרטי. סוף שנות השבעים.

שקיעה בחוף תל אביב. צילום: Rémi Jouan, 2006.