פרדס משפחת פלמן (גינת דוד)
מאת: ר' יעקב שלמה לוי


סיפורה של משפחת פלמן החרדית, ויותר מכך – של שרה איטה, ה"אידישע מאמע" עם השביס האופייני שלא נרתעה מכלום, הוא סיפור של ייסורי ארץ ישראל ושל מסירות נפש אמיתית למען מצוות יישוב ארץ ישראל ללא כחל וסרק. זהו סיפור שראשיתו אי שם בעיירה מזריטש הווהלינית, וששרידיו עדיין ניצבים שפופי קומה בינות לבתי תל אביב המטפסים ועולים אל על. זהו סיפורו של הכפר הערבי סומייל שאחרוני בתיו עוד עומדים בעיבורה של העיר הגדולה.  ר' דוד דוב הלוי פלמן, אברך צעיר היה בעיר מזריטש. בנו של ר' אברהם הסוחר שהיה בר אוריין ובר אבהן, ממשפחתו של המגיד הגדול רבינו דוב בער ממזריטש. אחרי ששקד ר' דוד דוב על תלמודו בנעוריו ומילא כרסו תורה, נשא אשה. ומשהוצרך לעמוד ברשות עצמו נעשה סוחר בעורות שאותם היה משווק בגרמניה. עד מהרה פרץ מסחרו והצליח ובמקביל הלך מעמדו בקהילה והתחזק עד שבהיותו רק כבן שלשים כבר נבחר לשמש כפרנס הקהל. בינתיים אירע אסון במשפחתו, זוגתו נפטרה על פניו והותירה אחריה יתומים. הוא נשא בזיווג שני את שרה איטה.

בימים ההם, בשנת תרמ"ג, כאשר רוסיה כולה נאחזה בהתלהבות העלייה לארץ ישראל (העליה הראשונה") נוסדה במזריטש חברת "יסוד המעלה" לשם עלייה לארץ הקודש והתיישבות חקלאית בה. ר' דוד דוב נמנה על המייסדים ואף עמד בקשר מכתבים עם ר' יחיאל מיכל פינס ממנו התעדכן על הנעשה בתחום ההתיישבות בארץ. אפס, כאשר עלו ראשוני חברי  יסוד המעלה לארץ בכדי להקים יישוב בשם זה בגליל, החליט ר' דוד דוב החלטה נועזת, שאיש מלבדו לא קיבל כמוה: הוא יעלה לבדו, ללא חבורה וללא ארגון, וימצא את המקום המתאים ביותר עבורו לשם התיישבות וחקלאות.
הוא הגיע הנה בכדי לבדוק את האפשרויות כשבאמתחתו סכום עתק: עשרת אלפים רובל, אותם הפקיד אצל דודו, ר' יעקב רויז, שהתגורר בירושלים משכבר הימים.  לאחר מכן יצא לתור את הארץ לארכה ולרחבה ולבקר בכל המושבות החקלאיות שקמו אז, או, כפי שכינו אותן: "הקולוניות". הוא התרשם כי חייהם של הקולוניסטים קשים ביותר וכי אשתו ובניו יתקשו לעמוד בנטל עבודה קשה שכזו. ברי היה לו כי כדי להתיישב בארץ צריך הוא להתחבר למקום קיים, ולו יהא ערבי! בדק איפוא אפשרויות הרבה עד שמצא לנכון להתיישב בכפר הערבי סומייל הרחוק פרסאות מספר מיפו העיר ושאינו רחוק יתר על המידה מחוף הים. הוא רכש ארבעים דונם אדמה בכפר ובכדי להקל ולזרז את הליכי הרישום וקבלת הקושאן (טאבו בלשוננו), קיבל על עצמו את האזרחות העותומנית והסדיר את הענין אל נכון. הוא רכש גם בית ערבי ישן וכמה בהמות, והכין תשתית להמשך. רכש ידיעה בשפה הערבית וגם קשר קשרים עם בני המקום, שכניו לעתיד. זרע בשדותיו חיטה ושעורה, הפקיד את הטיפול בשדה בידי ערבים מבני המקום שנתן בהם את אימונו ויצא למזריטש בכדי להביא הנה את משפחתו.

בכסלו תרמ"ד עלה ר' דוד דוב עם אמו מרת רבקה, זוגתו שרה איטה, שני בניו הבחורים בני אשתו המנוחה, וחמשת ילדיו מזוגתו זו. עמו הביא גם את ר' ברוך מאיר רוזנבלום כדי שישמש להם כשוחט וכמלמד תשב"ר לילדים ולנערים. אחרי מסע לאודסה עיר הנמל, עלו שם על ספינה שתוליכם למחוז חפצם. וכדי להקל על ילדיו את קשיי הקליטה בארץ, עסק ר' דוד דוב במשך הנסיעה עמם ועם אמו וזוגתו בהקניית השפה הערבית הבסיסית שתשמש אותם בחיי היום יום בכפר סומייל, בעוד הוא שוקד בינתיים על ספר ללימוד עבודת האדמה.  מיד עם הגיעם לנחלתם השקיע עצמו ר' דוד דוב בעבודת המשק בכל לבו ונפשו. הסוחר העשיר והמכובד היה לחקלאי עובד אדמתו ומאושר היה על שזכה בכך.  הוא רכש, פרדס ענק  ועזוב שהשתרע על השטח הנמצא כיום בין הרחובות אבן גבירול, שלמה המלך וארלוזורוב, והיה עובד בו וגם בשדות. יום יום רוכב היה על חמורו ליפו כשהוא נושא עמו קנקני חלב מתנובת פרותיו, כמו גם ירקות משדהו, למכירה. את יום עבודתם היו בני משפחת פלמן הגברים מסיימים בלימוד עסיסי ומרענן של גמרא בחשק ובהתלהבות. לא היתה לו ידיעה של ממש בחקלאות. את ידיעותיו המעטות רכש מהספר אותו קרא על האונייה בדרכו לארץ. אבל הוא לא היסס לפנות אל השייח של סומייל, מוחמד אבו ג'ברא, וזה העמיד לרשותו פועלים ערביים שעזרו לו ולימדו אותו לטפל בפרדס. ערביי הכפר העריצו את אישיותו ואת מרצו ועבודתו והתייחסו אליו בכבוד מלכים. אף סייעוהו במלאכתו ככל אשר נזקקה גינת דוד כפי שהוא קרא לה. או "באיארת חוואג'ה דוד" (הפרדס של אדון דוד) כפי שקראוה הם. "מה נפלא הדבר" – כתב הוא אז לידידיו במזריטש – "ומה טובה הרגשתו של יהודי, כשהוא מרגיש בבית, בארץ ישראל".

אבל לדאבון לב, לא ארכו ימי אשרו. באחד מימי הקיץ הלוהטים, קפחה החמה על ראשו בעמדו בשדה והוא קיבל מכת שמש.  הבהילוהו ליפו והרופא "איבחן" מיד את מחלתו... "קדחת", פסק, כמנהג הימים ההם והלעיטהו בחינין. התרופה למחלת הקדחת הרעה את מצבו ודרדרה אותו. בה' תמוז תרמ"ד, כחצי שנה אחרי בואו ארצה עם כל המרץ והחזון, נפטר רבי דוד דוב הלוי פלמן ממזריטש – סומייל, ויקבר בבית העלמין הישן שביפו. שבועיים לאחר מכן נפטרה ממחלת הקדחת בתו הקטנה בת השנה. סביר היה להניח שכעת הקיץ הקץ על כל סיפור הפרדס וגינת דוד. איש לא האמין ששרה איטה הצעירה – היא היתה אך כבת עשרים ושבע, בי"ד שנים צעירה מבעלה המנוח – תשאר כאן בכפר הישמעאלי ותמשיך לנהל את החווה והפרדס. אבל להפתעת כולם הודיעה האלמנה רכת השנים בנחישות, כי את אחוזת שדה בעלה בה השקיע כה רבות, לא תעזוב. והפרדס על עמדו נשאר, ומשפחת פלמן החרדית נותרה בכפרסומייל.

בעת ההיא עזב ר' ברוך מאיר רוזנבלום את תפקידיו כמלמד ושוחט ועבר ליסוד המעלה לגור עם ידידיו שממזריטש. עלתה שרה איטה לירושלים והביאה משם מלמדים חשובים ותלמידי חכמים שילמדו לבניה תורה: הרבנים ר' שאול שאולזון מחברון ור' דוב מארקוס ור' נחמן גדליה ברודר מירושלים. זה האחרון שהיה לימים מחשובי ירושלים ונשואי פניה, חיבר בשנות שהותו בפרדס את חיבורו "גן ירושלים" כולו מדע וחכמה, נגלה ונסתר, השקפה ודרוש.

הקשיים היו מרובים וגם העסקים לא התנהלו בקלות. הפרדס והאחוזה נקלעו לחובות עוד בתקופתו של ר' דוד דוב. ידידים ממזריטש הלוו לו אז סכומי כסף. כעת מכרה שרה איטה את תכשיטיה ופרעה את החובות עד האחרון שבהם. אחר כך קיבלה מענק של שלש מאות פראנקים מהברון רוטשילד אבל עדיין לא עמדו הפרדס והמשק על יסודות איתנים.  לא חסרו ידידים ומכרים, מקרוב וגם מרחוק, ממזריטש, שלבם נכמר למראה הקשיים. הם לא פסקו מלייעץ לה ולשכנע אותה לעזוב הכל. במקום להתענות כאן ולגלגל חובות מתוך עבודת כפיים, תמכור הכל, יהא בידה סכום נאה ועמו תחזור למזריטש ותחזור לחיות חיים שלוים ושקטים. אבל ה"מזריטשאית מהפרדס" כפי שכינו אותה כאן, האזינה לעצות באורך רוח אך לא שעתה אליהן כלל ועיקר. באגרת ששגרה לאחד הרבנים שניסה לשכנעה לעזוב, כתבה: "יקרה לי ירושת בעלי ועמלו אתו עבדתי ועמלתי. בפינה הזו ראה את פינת חייו, ואני לא אלך מכאן. את נפשי אתן לאדמה הזו שהקריב את עצמו עליה". במסירות נפש ובכוחות אחרונים המשיכו היא ובניה לנהל את הפרדס. והצליחו.

עם הזמן השתפרו ידיעותיהם בגידול ובמסחר. שיטותיהם השתכללו והפרדס הפך להיות רווחי. אפילו את המענק שקיבלה מרוטשילד – החזירה להפתעתו. בכל הארץ יצא שמם כמומחים לגידול פרי הדר ומכל מקום בו ניטעו פרדסים, באו לשאול בעצתם ולקבל את הדרכתם. בתרמ"ט, כשנטע ר' אריה לייב פרומקין את הפרדס הראשון בפ"ת, למשל, רכש את הנטיעות מפרדס גינת דוד ואחד מבני פלמן שימש לו כמדריך, ובשנת תרנ"א הוציא לאור הבן הגדול, ר' אהרן לייב פלמן, ספר  ראשון במינו על כללי נטיעת הדרים וגידולם בארץ ישראל. הספר, מעין גנים שמו, נכתב בסגנון המשנה בצורה של הלכות הלכות. שרה איטה נעשתה כעת לאמא של הפרדסנים היהודיים. א אידישע מאמע. ואפילו ר' נחמן גדליהו ברודר, המלמד, נעשה למומחה גדול כל כך בענייני הדרים עד שלימים, כשהיה הג"ר נפתלי הירץ הלוי רבה של יפו זקוק למי שיפקח על כשרות האתרוגים והשגחה עליהם מפני הרכבות למיניהן - היה ר' נחמן גדליהו המומחה שנבחר על ידו להשגיח על הענין, באשר לא היה מומחה כמוהו!

בני משפחת פלמן נערצים היו על תושבי סומייל הערביים. ב'סית שרה' (הגברת שרה) כפי שהם קראו לה, נהגו כבוד כבמלכה. אף היו מרבים להתייעץ עמה ולהתבשם מחכמתה. הבדואים שמרבים היו לשוטט באיזור מישור החוף ידעו כי אוי ואבוי למי שיעז לגעת לרעה בסית שרה, ברכושה, או באחד מבני משפחתה. רעה תהיה אחריתו מיד בני הכפר ובראשם השייך ראש הכפר ועושי דברו. ואם קרה ובדואי כלשהו נכשל ולא ידע... כבר השיגתהו יד הסומייליים שהיו מחלצים מהבדואים כל  חפץ שגנבו מהפרדס וסביבותיו.  פעם אחת שחה בבריכה של הפרדס ילד ערבי מילדי סומייל וטבע. הערבים מהכפר השתוללו, ורצו לפרדס יוקדי עיניים במקלות ובגרזנים. אלא שדווקא אמו של הילד המת, לא נתנה לפגוע בשרה איטה. היא גוננה עליה בגופה, וקראה לעבר ההמון: "סית שרה אהבה את הבן שלי כמו את הילדים שלה, ואוי למי שיפיל שערה מראשה".

סבורה היתה שרה איטה לגור לתמיד בנחלתה ולא עלה הדבר בידה. את חגיגות החתונה של בניה הגדולים חגגה ברוב הדר בכפר סומייל. על חתונת הבן ר' יעקב שהיה לימים מנכבדי ירושלים, מסופר כי שתי פרדות הוצאו אז מן האורווה ולכל אחת מהן נרתם קרון מהודר. הפרדות יצאו לדרכן, האחת ליפו והשניה לפתח תקוה – שני היישובים היהודיים הקרובים עמם עמדו הפלמנים בקשר מתמיד – עברו בכל בתי המוזמנים מדלת לדלת ואספום אחר כבוד ואחר שבו לכפר סומייל ברינה ודיצה. שם חגגו היהודים והערבים גם יחד ולצד מנגינות הכליזמרים המסורתיות רקדו הערבים דבקה כשהתקרובת ממיטב המטבח האשכנזי מלווה בפיתות שנאפו כאן בטאבון הגדול.  אך דווקא כעת החלה עזיבתה של המשפחה את הכפר. כלותיה של שרה איטה לא מצאו עניין במגורים במקום והמבודד והרחוק. אדהכי והכי החלו להבנות השכונות החדשות ביפו, נוה שלום ונוה צדק ויפו הלכה והתקרבה לסומייל. עם הזמן עברו הבנים הגדולים לנוה צדק ואחר כך השתכנעה גם שרה איטה לנטוש את הכפר ולעבור לשכונה החדשה. אחרי חמש עשרה שנים בפרדס עברה שרה איטה לנוה צדק. אפס, את הפרדס לא נטשה. מדי יום היתה עולה על החמור ורוכבת לסומייל, ממשיכה בעבודת הפרדס ומשגיחה על הפועלים וגם מבקרת את שכנותיה משכבר הימים בכפר. לצד זאת נעשתה לאחת הנשים הפעילות בכל מעשי הצדקה והחסד בקהילת יפו ההולכת ומתפתחת.

בפסח תרע"ז, כאשר גירשו הטורקים את כל תושבי יפו, עברו הפלמנים לטבריה, לא לפני שהפקידו את כל חפצי הערך שלהם בידיו של השייח אבו ג'ברה, ראש הכפר סומייל. אחרי המלחמה המשיכו בני המשפחה להפעיל את הפרדס באמצעות פועלים שכירים בעוד הם עוסקים בענפים נוספים ועסקיהם הולכים ומתרחבים.

בינתיים היתה העיר יפו היהודית הולכת ומתפתחת בצעדי ענק, נעשתה לעיר עצמאית ותל אביב שמה והיתה פורצת צפונה וקדמה. בשנת תרצ"ד, כשמלאו חמשים שנה לפרדס, החליטו ראשי העיר לחגוג את האירוע. חברי מועצת העיר ובראשם מאיר דיזנגוף, ערכו לשרה איטה חגיגה רבתי, והכתירו אותה בתואר "חלוצת הפרדסנות העברית". היא היתה אז בת כשמונים.   אלא שבזה עדיין לא נגמר הסיפור. העלייה גדולה לארץ החל מתרצ"ג והלאה, (העליה הרביעית) הכפילה כידוע את מספר תושביה של תל אביב. העיר הלכה והתרחבה צפונה, והדרישה למגרשים לצורך בניית בתים חדשים היתה גדולה. בעקבות זאת, החליטו בניה של שרה איטה, שעסקה טובה  יותר תהיה - לעקור את הפרדס ולבנות שם שכונת מגורים. ליבה של שרה איטה הישישה נשבר בקרבה. היתכן? לעקור את הפרדס שהיה מפעל חייה והנצחה לבעלה? אבל העניינים כבר זרמו הלאה. בפסח תרצ"ו ערכו ילדיה חגיגה גדולה בפרדס. חגיגת פרידה. כל בני המשפחה הרחבה לדורותיה התאספו גם יחד כשהם לבושים בגדי חג, הטיבו לבם במאכל ומשתה והעלו זכרונות ילדות, הצטלמו על יד הדקל הגבוה, ונפרדו מהפרדס והאחוזה לשלום. שרה איטה לא היתה מסוגלת להיפרד. כשחזרו מהחגיגה נתקפה חולשה, נכנסה למיטה ולא ירדה ממנה עוד עד שנפטרה לאחר מספר חודשים. להלווייתה הגיעו כל ראשי הפרדסנים בארץ. ערביי הכפר סומייל לא יכלו להגיע כיון שהמרד הערבי היה אז בעיצומו והמתח לא איפשר להם להזדהות בגלוי עם יהודים. אבל בחשאי שלח השייח תנחומים למשפחה.

שרה איטה, שהוגדרה כ"הפרדסנית היהודית הראשונה", היתה אשה חרדית לכל דבר, וזהו פרט שההיסטוריונים שלנו נוטים משום מה לשכוח. אין ספק שאמונתה החזקה היא שנתנה לה את האומץ להמשיך, ובכך סללה את הדרך להרבה שבאו בעקבותיה. אך לא רק את החזון נתנה. גם הנסיון המקצועי שלה ושל בניה היה עמוד התווך לכל ענף הפרדסנות שהתפתח בארץ. למען האמת ההיסטורית, לא היה פרדס פלמן הפרדס היהודי הראשון. קדם לו פרדס יהודה הלוי שעמד במקום שבו הומה אחר כך  כיום שכונת מונטיפיורי. אך פרדס פלמן היה הפרדס הפרטי  הראשון וההשפעה הסביבתית והעידוד לקידום הפרדסנות  התחילו אצל הפלמנים. בניה של שרה איטה היו מעורבים בגידול הפרדסים בפתח תקוה, בחדרה ומקומות נוספים. גם בקידום העניינים הקהילתיים של יפו ותל אביב נטלו הם חלק. הם נמנו על התומכים בת"ת שערי תורה וממקימי ביה"ס הדתי תחכמוני.  נחמן, אחד הבנים, היה ממקימי אחוזת בית.







משפחת פלמן בפרדס, 1934. התמונה באדיבות איתי משולם, נצר למשפחת הפרדסנים הראשונה במרחב העירוני. סבו אברהם פלמן הוא נכדה של שרה איטה.

שרה איטה פלמן ליד שער הפרדס בשנתו האחרונה.

בית פלמן. צילום מתוך הספר נקודת חן תל אביב מאת אורי דביר.

בעלת הפרדס היהודי הפרטי הראשון שרה איטה פלמן וילדיה. פרדס משפחת פלמן התקיים במשך חמישים שנה.

פרצלציית הרחובות לפי מפה משנת 1935 בעריכת הגיאוגרף בראוור. במקומו של פרדס פלמן שורטטו רחובות הקליר, אבן עזרא, אלחריזי, שמואל הנגיד, אלקבץ (בוטל אח"כ) ושערי ציון (כיום, רחוב הפרדס).

הקבר של משפחת פלמן, חלוצי הפרדסנות בארץ ישראל, בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור. צילום: הניה מליכסון.

רחוב בן עזרא. מבט דרומה אל גן העיר. 2012

בית ספר הקליר נהרס. במקומו נבנה מרכז חמד"ע. מרכז לחינוך מדעי. צילום 2012.


מעיין גנים - הלכות נטיעות גנים ופרדסים בארץ הקודש. מאת ארהן לייב פעלמאן, העוסק בגידול גן ופרדס זה תשע שנים. הספר יצא לאור בירושלים בשנת תרנ"א.