בית אסתר ראב
מאת הניה מליכסון


ביתם של איזאק גרין והמשוררת אסתר ראב ברחוב שבטי ישראל 36 (כיום רחוב רופין), בשכונת כרמיה היה בין הבתים המודרנים הראשונים בתל אביב. זו הייתה וילה חדשנית ופורצת דרך בסגנון קוביסטי, בתכנון האדריכל זאב רכטר (שהיה מאוחר יותר מראשי התנועה המודרנית באדריכלות). הוילה נבנתה בין השנים 1927-1929 והיא שונה מאד מהסגנון האדריכלי האקלקטי שהיה נפוץ באותה התקופה. צורתה כקוביה כשלכל רוחב הבניין מרפסת מקורה. הקומה השנייה, גם היא כקובייה, הייתה מונחת על הקובייה של הקומה הראשונה החלונות היו סדורים בא-סמטריה. הוילה היתה צבועה אדום ומכאן כינויה "הבית האדום". 

אסתר ראב, שהתגוררה בקהיר מסוף שנת 1921 עם בעלה איזאק (יצחק) גרין חזרה לתל אביב בשנת 1925.  תחילה התגוררה אסתר בבית חד-קומתי בפינת הרחובות שפ"ר-התבור, בשכונת פקידי אפ"ק. מול ביתו של אשר ברש. ובאמצע 1927 החלו התכניות לבניית ביתם החדש.  תיאור בניית הבית מופיע בביוגרפיה ימים של דבש ולענה שכתב הסופר אהוד בן עזר,  אחיינה של המשוררת. בן עזר מכנה את הבית 'הבית האדום בלב חולות הזהב'.

מספרת אסתר: "בעלי ואני חזרנו לארץ כדי להתיישב בה ולבנות בה בית (נעדרתי מן הארץ ארבע שנים). איני זוכרת מי שלח אלינו את רכטר. ערב אחד נכנס אדם גבה-קומה, אציל, שקולו שקט וחתך-דיבורו מאופק, שקול.  הוא שאלנו לדרישות שלנו מן הבית. אמרנו לו: 'שלושה חדרים נוחים ומרפסת גדולה'. הוא הסתכל בנו ארוכות, הוציא עיפרון והחל משרטט מעבר לדף של איזה ירחון שהיה מונח על השולחן. ידיו המיוחדות שירטטו בביטחה, בעוז. בעלי ואני עקבנו אחרי תנועותיו כמהופנטים. כשבא בפעם השנייה, שירטט ושירטט, ואנו נמשכנו אחר מעשה ידיו: כאן מרפסת, כאן חדר-עבודה קטן, כאן חדר-מגורים. ליבנו נמשך אחרי הלך-רוחו ומאווייו שזרמו מתחת לידיו. ברור היה: כאן כישרון מתהווה. הוא עוד פיקפק פה ושם – ופתאום התגבר והחל לשרטט בקדחתנות; גם התוכנית וגם האיש היו כרישום ראשון מבטיח של אחד גדול. וכך, לאט-לאט, נעשו 'שלושת החדרים' לחווילת-פאר בת שבעה חדרים ומרפסות, והכל חדיש שבחדיש. 'עין לא ראתה' בתל-אביב של אז ריבועים וקווים נקיים, ושטחים חלקים, המדובבים בשיווי-משקל טהור. הלכתי שולל אחרי 'הגל החדש', חשתי את יופיו ואת חידושו, והחילונו בבניית הבית – והרבה דברים עשינו בו במשותף. ציירנו את הדלתות, שתהא להן הפרופורציה של הרוחב והגובה, אשר תתאים לאולם המאורך. ציירנו את ידיות הדלתות (לא היו אז ידיות מתכת מודרניות אלא כפתור גדול מעוגל) ועשינו אותן מעץ בצבעו הטבעי על רקע של דלת ירוקה בהירה. חידוש גדול בימים ההם – ארונות-קיר מעץ ליבנה, עם מראות במקומות המתאימים...

... יום אחד עמדנו וציירנו ציור קוביסטי נועז בירוק, אפור ואדמדם; הזמנו מרצפות אצל הגרמני וילנד (לפני היטלר); האפקט היה נהדר, בתוך האולם המאורך עם האור הרך שהסתנן מאשנב שמצד מזרח, אף הוא מאורך בצורה המתאימה. הצטרפתי ל"גל החדש" באדיקות כזו, שכאשר קיבלתי מתנה מגיסי בלונדון חדר-אוכל נהדר בסגנון ויקטוריאני כבד – עמדתי ונתתיו מתנה לאחי [הגדול, ברוך], ומיד התחלתי לחשוב על רהיטים המתאימים לבית זה; רכטר צייר אותם, ופריץ קוך, אדריכל פנים ראשון בתל-אביב, הוציא אותם לפועל   [....] כל  זה היה נועז וחדש בימים ההם. תל-אביב היתה בנוייה בסגנון מעורב – בארוק, מזרח וויקטוריאניות. קשתות על הדלתות והחלונות, ועליהם זרי פרחים של טיח מתוך דפוס. מרפסות עגולות, משולשות, צריחים קטנים שהזכירו חומות-מגן מימי הביניים. מוגרבי, שניבנה באותה תקופה, עוד ניבנה ב"סגנון המשולש". פה ושם היו גישושים אל המודרני, אבל טרם ראה איש בית מרובע, מאורך, בעל גג שטוח, שכולו ניבנה על בסיס הריבוע, הקו הישר והשטח החלק. רק בירחון הגרמני "קונסט אונד דקוראציון" כבר ניראו ציורי בתים כאלה. כשנגמר הבניין – היה מאסיבי והאהיל עליך, ונדמה שהרגשת אפילו את היסודות הטובים שמתחת רגליך. מכל תל-אביב נהרו לראות את הבית 'המודרני'. ומעט-מעט צצו עוד בתים באותו סגנון, שבנו אדריכלים אחרים. כשקיבלנו את הבית, אמר לי בעלי: 'השקעתי הרבה יותר משחשבתי בבית זה. אבל אני מרוצה'". דבריה של אסתר הם מתוך הרשימה לזכרו של זאב רכטר, שחלקה נדפס זמן קצר לאחר מותו בשלהי 1960. הבית ברחוב שבטי ישראל 36, נהרס ואת מקומו תפס עוד בית משותף. ומסיימת אסתר את רשימתה: "...ובכל זאת נהרס הבית. לא עמד בצוק העיתים. גם עליו עבר גל הפורענויות אשר פקד את משקנו בשנים ההן. אני משערת כמה עמלו להרוס את ים הבטון הזה. אבל מאז יצאתי מהמקום – לא דרכה רגלי בקטע רחוב זה".

המשוררת 
אסתר ראב נולדה 25 באפריל 1894 בפתח תקווה להוריה לאה ויהודה ראב  שנמנו עם מייסדי המושבה. אסתר ראב העריצה את אביה שהיה דמות מיוחדת ביישוב העברי היה תלמיד חכם. אך גם עסק בחקלאות מנעוריו. גם שנים אחר כך תיארה אסתר ראב  את אביה בצורה מיוחדת. חייהם במושבה היו קשים בשל כישלונה של החקלאות ואסתר עזבה את המושבה ועברה מספר תחנות בטרם הגיעה לקהיר שם נישאה לבן דודתה, איזאק (יצחק) גרין. ב-1913 עברה להתגורר בדגניה, עם חלוצי העלייה השנייה,  בקיץ 1918 עברה  לבן שמן כדי לעבוד תקופת-זמן כפועלת בחווה, ויותר מאוחר אף שימשה שם כמורה. שם נכתבו ראשוני שיריה.  לאחר מכן חזרה אסתר לבית הוריה ברחוב ביל"ו בפתח-תקווה. שם היא גם חווה את ההתקפה על המושבה בפרעות של מאי 1921. בסוף אותה שנה היא עוברת לקהיר שם היא שוהה עם בן דודתה, ולימים בעלה, איזאק (יצחק) גרין, תחילה בדירתו בקהיר ואחר-כך בבית חד-קומתי משלהם בחילואן.

איזאק (יצחק) גרין, בנם של יעקב וטויבה גרין. נולד ביפו בשנת 1888, 'צבר', דור שני בארץ. גם אביו יעקב גרין נולד ביפו (1851). אביו היה מהאשכנזים הראשונים ביפו ומהחייטים הראשונים בעיר. בנוסף לכך, עסק גם בהבאת נוסעים בסירות מהאניות אל החוף. עיסוק שיפגיש אותו עם טויבה, בתו של אלעזר ראב (בן עזר), מראשוני מייסדי פתח-תקווה. ומכאן ייקשרו חיי שתי המשפחות זו בזו.

בהיותו בן 16 נסע איזאק גרין  למצרים "לחפש פרנסה". בקהיר נמצא כבר מאז 1903 בן-דודו הרוקח איזאק בן יחזקאל גרין. בתחילה עבד כשוליה בבית עסק של חייטות ובגדים מוכנים. ויותר מאוחר עבר לתחום התרופות בעובדו ב"סוכנות המדיקמנטים ג'יליוטי" בקאהיר. גם אחיו ברנארד הגיע אחריו, והתחיל לעבוד בחברת הספנות הגרמנית "נורד דויטשע ללויד". מאוחר יותר קנו שני האחים בקהיר חנות קטנה למכירת צורכי חשמל וקראו לה בשם "הכוכב האלקטרי של האחים גרין". מאחר  הניסיון המסחרי הראשון שלהם הסתיים בכישלון הם ממשיכים לחפש יוזמות  עסקיות שמאלצות את איזאק להמשיך ולהתגורר בקהיר על אף נישואיו וחזרתה של רעייתו לתל אביב.  הוא בא אמנם מדי פעם לבקר בארץ, והתכוון  להעביר את עסקיו לארץ ואף פעל לכך ברצינות. כבר ב-1926 הוא פתח סניף של "האחים גרין" ברחוב הרצל 29 בתל-אביב, ולאחר שנים אחדות עבר הסניף לבית שרכש ברחוב נחלת בנימין 57.

זמן קצר לאחר כניסתם לביתם החדש לוקה איזאק גרין בדלקת התוספתן. הוא מאושפז בבית החולים שערי צדק בירושלים והרופאים מנסים להציל את חייו, אך הוא נפטר כעבור שבוע  ב-30 בינואר 1930. לאחר מותו של איזאק מתארת אסתר את חייה: "העיר היתה קטנה והבית הפך מרכז לאנשי-רוח, סופרים – הייתי אז קצת אימפוזנטית – האסון כאילו הבשיל אותי. המשפחה בפתח-תקוה האיצה בי לחדש את חיי – היו פרטנדנטים חד-פעמיים, אנשים שעמדו בראש מועצות, עורכי-דין – אבל אני החלטתי הפעם אלך אחר ליבי – וליבי נמשך אל סופרים וציירים, הרגשתי שלאחר שייכותי למפלגת הפועלים בארץ אני רוצה להישאר בציבור האמנים. זה גם היה אחר הופעת 'קמשונים' והחלטתי שאמשיך לכתוב. ואז בא א.א. והחל בחיזור עקשני אחריי ואני התרשמתי מעקשנותו והסכמתי – וכאן התחיל הכשלון – שנמשך שלוש שנים ואני יצאתי ממנו בשן ועין – ומצולקת לתמיד",

א.א. הינו אריה אלואיל שהיה צייר ומאייר, בעלה השני, ממנו התגרשה בשנת 1936.  את ה'בית האדום' שבו גרה כתשע שנים מכרה בקיץ 1938. 
אסתר ראב חייתה בתל אביב במשך 26 שנים בין השנים 1925-1944 ובין השנים 1948-1955, בשנים אחרונות אלה היא התגוררה בבית שברחוב זלמן שניאור 8 בקומה השנייה מעל העמודים בחזית הרחוב לצד צפון-מערב, ומהמרפסת הפתוחה שלה, שכיום מוקפת עצים גבוהים, היה אפשר לראות שטח ריק עד רחוב פינסקר.  שם גם נקבע בתאריך 25-6-2008 הלוח לזיכרה של המשוררת.  אסתר הלכה לעולמה בפתח תקווה ב- 4 בספטמבר 1981 ונקברה שם. את הנוסח והציטוט על מצבתה כותב אהוד בן עזר  כפי שציוותה עליו, מתוך שירה "נשורת":


המשוררת
אסתר ראב
בת יהודה בן עזר ראב

"מתקו לי רגבי עפרך
מולדת – כאשר מתקו לי
ענני שמייך – "

נולדה בפתח תקוה בתרנ"ד
נפטרה ה' אלול תשמ"א


תודה לאהוד בן עזר.





לוח זיכרון לאסתר ראב נמצא ברחוב זלמן שניאור 8. בעבר נקרא הרחוב דבורה הנביאה.



בול לציון 120 שנה להולדתה של אסתר ראב יצא בחודש יוני 2014. הבול, בערך נקוב של 10 ש"ח, עוצב על ידי מריו סרמונטה ומאיר אשל





ביתם של איזאק גרין והמשוררת אסתר ראב ברחוב שבטי ישראל 36 (כיום רחוב רופין), בשכונת כרמיה.

וילה חדשנית ופורצת דרך בסגנון קוביסטי, בתכנון האדריכל זאב רכטר נבנתה בין השנים 1927-1929.

בביוגרפיה ימים של דבש ולענה שכתב הסופר אהוד בן עזר,  אחיינה של המשוררת. בן עזר מכנה את הבית 'הבית האדום בלב חולות הזהב'.

גם עיצוב הפנים של הוילה המודרנית היה שונה מבתים אחרים בעיר, תוך מתן תשומת לב מיוחדת לפרטים הקטנים. 

צילום נוסף של פנים הוילה. בחדר משמאל פסל ראש של אסתר ראב מעשה ידי נחום גוטמן.

המשוררת אסתר ראב. צילום משנת 1928, עת נבנתה הוילה בשכונת כרמיה.

דיוקן אסתר ראב מאת הציירת ציונה תג'ר.

איזאק גרין (בצילום שחור-לבן שנצבע בתקופה מאוחרת יותר) לא זכה להנות מהוילה המרווחת אותה בנה בצפון העיר של אז.