בית הקברות עבד א-נבי
מאת דני רכט


אגדה אורבנית ותיקה טוענת שמלון הילטון בנוי על שטח בית קברות מוסלמי. נכון או לא? סיפורו של בית הקברות עבד א-נבי אינו רק חלק מעלילות חסמבה ומבחני אומץ של חניכי תנועות נוער, אלא גם חלק מחוויות ילדותו של כל מי שגדל בצפון הישן של העיר.

בשנת 1902 החליט מחמד ראוף פאשה, הקאימקם של יפו (שהיה כפוף למושל ירושלים) לאסור את הקבורה בבתי הקברות שבתחום העיר ולאפשר הקמת שני בתי קברות חדשים, יהודי ומוסלמי. זאת על מנת לעצור את מגפת החולירע שפשטה בעיר. שני אתרי הקבורה הוקמו בצפון הרחוק אז, קילומטרים מגבול השטח המיושב. לבית הקברות היהודי "החדש" הוקצתה קרקע לצד תוואי רחוב טרומפלדור העתידי. לעומתו, בית הקברות המוסלמי שהוקם במקביל אליו, כלל אינו חדש. הקרקע שהוקצתה עבורו היתה בסמוך לקבר השייח עבד א-נבי על מצוק הכורכר (מעל חוף הילטון העתידי) שסביבו כבר היו פזורים קברי המתים מהכפר המצרי סומייל (אל-מסעודיה). וכך, בית הקברות המוסלמי "החדש" היה למעשה הרחבה לבית קברות קיים שראשיתו באמצע המאה ה-19 והוא מסומן גם במפת זנדל כמקום הקבורה של סומייל). 

הימצאותו של בית הקברות עבד א-נבי בלב אזור יהודי שהתאכלס במהירות במהלך שנות השלושים והארבעים, המתח הפוליטי בין הערים, ריחוקו מהעיר יפו ופתיחת בית הקברות המוסלמי קזחאנה מדרום לשכונת ג'באליה, הביא לדעיכת בית קברות זה שבצפון העיר. ערביי סומייל עשו בו שימוש ומדי פעם גם נקברו בו תושבים מהעיר יפו, אולם רוב התושבים בה העדיפו לקבור את מתיהם בבתי קברות אחרים.


כבר בשנות העשרים תכננה העיריה לנטוע פארק עירוני גדול על אדמת אבו-גזאלה שעל צוק הכורכר צפונית לשכונת מחלול ב' ולבית הקברות עבד א-נבי. לשם כל הוזהרו המתווכים וספסרי הקרקע לבל יעזו לרכוש את השטח. העיריה הבהירה שמאן דהוא שירכוש בכל זאת את אדמת אבו-גזאלה שם את כספו על קרן הצבי. זאת מאחר והעיריה לא תאפשר בנייה בשטח זה. האיומים עזרו, אך העיריה התקשתה להשלים את עסקת הרכישה. רק בשנת 1938 עלה בידי העיריה לרכוש את השטח.

שנה אחר כך פרצה מלחמת העולם השניה ובשנת 1942 הפקיעה ממשלת המנדט את השטח והקימה באדמת אבו-גזאלה מחנה נופש לטייסי חיל האוויר של הוד מלכותו. בדצמבר 1947, עם התפנות הבריטים, נמסר המחנה לידי אנשי ההגנה ונקרא מחנה יונה על שמו של יונה רסין (1902-1947) ממפקדי ההגנה, שנהרג באותו החודש כשעלה עם שיירה לירושלים. במחנה פעלה מפקדת משמר העם והוקמו בו כמה יחידות צבאיות. בחודש יוני 1948 הופגזה ממנו אוניית האצ"ל אלטלנה. בהמשך המחנה שימש בעיקר את מערך הרפואה של צה"ל. לאחר מלחמת העצמאות התנהלו מאבקים במשך יותר מעשור בין משרד הבטחון לבין העיריה שדרשה את פינוי מחנה קריית מאיר ומחנה יונה.

תל אביב המנדטורית התברכה בפנסיונים קטנים. רובם פעלו בבתים פרטים והיו בבעלות משפחתית. לאחר הקמת המדינה נוצר צורך להקים בעיר גם בתי מלון מודרנים. בעיקר לטובת בעלי הון יהודים שרצו לחזות בפלא "המדינה היהודית לאחר אלפיים שנה" מקרוב. בנוסף, מיזמי בנייה אלה סיפקו מאות מקומות עבודה והזרימו מטבע זר לכלכלת המדינה הצעירה. שלטון מפא"י הפרגמטי תמך במיזמים אלה באמצעות הלוואות נדיבות ובאמצעות רשיונות יבוא של ציוד וחומרי בניין. כדי לשכנע את המליונר הבריטי גריידל להשקיע בעיר, הציע לו ראש העיריה ישראל רוקח מגרש בחלק הצפוני של אדמת אבו-גזאלה, בשטח שלא היה תפוס על ידי הצבא. וכך החל להיבנות בתחילת שנות החמישים מלון נורדאו-פלאזה (לימים מלון שרתון "הישן").

בסוף שנת 1959 החלו מגעים בין העיריה לבין רשת מלונות היוקרה הבינלאומית הילטון, במטרה להביא אותם לבניית מלון ענק בתל-אביב. ראשי הרשת הבינלאומית היו מעוניינים לבנות בחלקו הדרומי של מחנה יונה שהתפנה באותה השנה, כלומר במרכזו של השטח שיועד לגן העצמאות (הגן ניטע עד אז שטח קטן יחסית והיה תחום בין אתר הבנייה של מלון שרתון "הישן" לבין גדר מחנה יונה). לראש העיריה מרדכי נמיר (מפא"י) שאך נבחר, לא היו סנטימנטים לשטח הגן. גם מחאות הציבור כנגד תכנית בנייה רחבת היקף שתצמצם משמעותית את שטח "הפארק של צפון העיר" לא עזרו.

בחודש אוגוסט 1961 נחתם הסכם עם רשת הילטון הבינלאומית שלא התקפלה מול איומי העולם הערבי (נאצר לדוגמא איים לסגור בתגובה את מלון הילטון בקהיר). מטעם העיריה חתם על ההסכם מרדכי נמיר, ראש העיריה. עבור הקרקע שולמו לעיריה שמונה מאות אלף דולר, סכום פעוט מתוך השקעה הכוללת במלון שהסתכמה בכעשרה מליון דולר.

מלון הילטון נבנה על שטח של 17 דונם. 15 מתוכם תוככנו להיבנות על שטח מחנה יונה שהעיריה קיבלה מהצבא (שטח שבמקור היה אמור לשמש להרחבת גן העצמאות). שני דונם נוספים תוכננו להיבנות על חלק קטן משטח בית הקברות המוסלמי. כבר ב-1960, שנה לפני שנחתם ההסכם עם רשת הילטון, הוסכם עם ראשי הואקף ביפו כי שטח בית הקברות המוסלמי - 22 דונם - יפונה וכי עצמות המתים יקברו מחדש בשטח הסמוך לקבר השייח עבד א-נבי אשר יוקף בחומה. בראיון עם העתונאי ארי שביט (עיתון הארץ 04.10.2012) התייחס לנושא מירון בנבנישתי: "בשנות השישים שיחדתי ערבים כדי שיסלקו מאות קברים מבית הקברות המוסלמי שעל חוף הים בתל אביב כדי שאפשר יהיה לפנות את המקום שעליו עמדו להקים את מלון הילטון".

הבעיות לא הסתיימו ב"קניית" ראשי הציבור המוסלמי ביפו. מישהו שם לב כי בשונה משטח מחנה יונה שנרכש על ידי העיריה והוחזר לחזקתה בהמשך, הרי ששטח בית הקברות המוסלמי איננו שייך לעיריה, כך שאין באפשרותה למכור שני דונם ממנו לרשת הילטון. פתרון לבעיה יצא מלשכתו של טדי קולק, מנכ"ל משרד התיירות. הוחלט שהממשלה תעביר את שטח בית הקברות עבד א-נבי לידי העיריה למטרת גן עירוני, מלבד דונם אחד שישאר בית קברות. והעיריה מצידה תמכור מתוך השטח שני דונם לחברת הילטון.

בעיה אחרת התעוררה דווקא בירושלים. בית המלוכה הירדני יזם באותם השנים בניית מלון יוקרה בניהול רשת המלונות הבינלאומית אינטרקונטיננטל שישקיף ממזרח על העיר העתיקה. שרת החוץ גולדה מאיר (1898-1978) זעקה בישיבת ממשלה על בית המלון ההולך ונבנה בשטח בית הקברות היהודי בהר הזיתים ועל הרס וחילול המצבות בו על ידי הירדנים. גולדה הציעה כי הממשלה תיזום קמפיין בינלאומי לעצירת הבנייה והרס המצבות. או אז העיר לה אחד השרים כי גם חלק ממלון הילטון בתל-אביב מתוכנן להיבנות השטח בית קברות מוסלמי וש"כדאי" לפתור את הנושא עוד לפני שיוצאים במסע תעמולה. במקביל פנו שני אזרחים מוסלמים לבית המשפט בבקשה לצו על תנאי נגד הבנייה המתוכננת. כדי לחזק את עמדתה בבית המשפט, החליטה הממשלה בהתייעצות עם ראש העיריה שלא לבנות על אותם שני דונם. ההוראה ירדה לדרגי השטח. שני הדונמים החסרים לבניית הילטון נלקחו גם הם משטח העיריה במחנה יונה.

אף חלק מבית המלון לא נבנה בסופו של דבר בשטח בית הקברות עבד א-נבי לשעבר. על הקרקע שנמסרה לעיריה ופונתה מהקברים ניטע גן עירוני כהמשך דרומי לגן העצמאות. הפינוי נעשה באופן רשלני ושנים אחר כך עוד נמצאו במקום עצמות וגולגלות. הגן שניטע באמצע שנות השישים בשטח בית הקברות נזנח במהלך השנים. בשנות השמונים יזמה קרן תל-אביב לפיתוח בראשותו של חנן בן-יהודה את שיפוץ הגן. לצורך זה גוייסה תרומה נכבדה מבני הזוג אברהם ואדיתה שפיגל מבברלי הילס, קליפורניה. בשנת 1989 נחנך הגן על ידי בני הזוג וראש העיריה שלמה להט (צ'יץ') והוא נקרא גן שפיגל.



מבט על שרידי אלטלנה מקבר השייח עבד א-נבי. צילום: ראובן מילון, 1949. 

בני הזוג אברהם ואדיתה שפיגל חונכים את הגן הנקרא על שמם עם ראש העיריה שלמה להט (צ'יץ') וחנן בן-יהודה, 1989. ברקע בצד ימין נראה "הבית המשוגע"







בית קברות מוסלמי צפונית ליפו. גלויה מתחילת המאה הקודמת.

מצוק הכורכר עליו הוקם בית הקברות של סומייל (אל-מסעודיה) שהפך לבית הקברות של יפו. צילום משנת 1929. למרגלות המצוק נורה ד"ר חיים ארלוזורוב

מבט אל בית הקברות המוסלמי (לימים גן שפיגל), 1933.

קהל צופה מבית הקברות המוסלמי עבד אל-נבי באוניית האצ"ל אלטלנה העולה באש, . צילום הוגו מנדלסון, 1948. תודה לעידו ששון.

קבר השייח עבד א-נבי, בית הקברות המוקטן, הגן שניטע על רוב השטח בית הקברות המוסלמי לשעבר (לימים גן שפיגל) ושרידי שכונת מחלול ב'. גלויה מתחילת שנות השבעים.