שרונה / הקריה
מאת ד"ר ניר מן



מִתחם הקריה עבר בתולדותיו שֵש תהפוכות של שינויי ייעוד המקרקעין והאוכלוסין (יותר מכל אזור אחר בתל-אביב) – מושבה טמפלרית, מחנה צבא בריטי, מחנה של 'ההגנה' (מחנה יהושע), מרכז השלטון הממלכתי, בסיס המטכ"ל ומוקד המע"ר העירוני בימינו. שטח המִבנן השׂתרע על 240 דונם נטו בתוך מצולע הרחובות הנוכחיים: דרך בגין, רחוב הארבעה, רחוב לאונרדו דה-וינצ'י ושדרות שאול המלך בתל-אביב. ההיסטוריה של מִתחם הקריה בתל-אביב בעת החדשה מתחילה כאשר אגודת המתיישבים הטמפלרים הגרמנים קנתה בשנת 1871 כ-500 דונם מאדמות הפטריארכיה היוונית על מִסלע הכּוּרכּר ממערב לנחל איילון כחמישה ק"מ מצפון-מזרח לעיר יפו. על קרקע זו הוקמה המושבה החקלאית שׂרונה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה, הכריזה ממשלת המנדט על הטמפלרים כנתיני מדינת אויב, ורכושם נמסר לפיקוח האפוטרופוס על נכסֵי האויב. בשנות המלחמה גורשו מרבית התושבים לאוסטרליה ולאחריה הפכו השלטונות הבריטיים את שׂרונה למחנה צבאי. המחנה היה לַבסיס המרכזי במאבקם נגד תושבי תל-אביב בשנות המערכה לעצמאות. הבריטיים התפנו ב-16 בדצמבר 1947 מגוש דן ומחנה שׂרונה נמסר לעיריית תל-אביב. כוחות 'ההגנה' קיבלו את השליטה על המִתחם, שנקרא 'מחנה יהושע', והפכו אותו למרכז גיוס צבאי. במחנה יהושע  הוקמו חטיבות גבעתי וקרייתי, חיל האוויר, חיל השריון וגויס כשליש מהכוחות הקרביים במלחמת העצמאות.

ועדת המצב קבעה ב-2 בפברואר 1948 שהמִתחם יהפוך למקום מושבה הארעי של ממשלת ישראל, ובחודש אפריל 1948 הסתיים תהליך רכישתן הרשמי של אדמות שׂרונה על-ידי הקק"ל ועיריית תל-אביב. חלוקת המקרקעין בין העירייה לקק"ל, כנציגת הממשלה, גרמה לעימותי בעלוּת ממושכים ביניהן, ונסבה בעיקר על משבצות הקרקע במרחב הקריה. רק באוגוסט 1952 סוכם זִיכרון דברים בין עיריית תל-אביב לממשלה המסדיר את גבולות האזורים באדמות שׂרונה.

עם קוּם המדינה שוּכּנוּ משרדי הממשלה ולשכות השרים בקריה, והמטכ"ל הוצב ברמת-גן. במשך למעלה משנה וחצי שימשה הקריה בתל-אביב מקום מושבה הארעי של ממשלת ישראל, עד להחלטת הכנסת ב-13 בדצמבר 1949 על העברת הכנסת והממשלה לירושלים. בקריה התהווה המרכז הממלכתי החשוב ביותר במדינת ישראל בשלב העיצוב המכונן של המִמסד השִלטוני. בשנות מלחמת העצמאוּת התבססו בתחומי תל-אביב מחנות צבא רבים וכאלף מִבני ציבור, מרכזי עסקים ודירות הוחרמו ברחבי העיר וביפו עבור משרד הביטחון. בחזקת מערכת הביטחון נותרו בשנת 1950 מאות מִבנים מוּפקעים ו-14 בסיסי צבא בעיר שהֵצרוּ את התפתחות הכְּרך. עיריית תל-אביב ניהלה מאבק מתיש נגד הממשלה בדרישה לפַנות את מחנות הצבא כדי להועיד את שטחם לשימושים אזרחיים. מאמצי העירייה התמקדו בפינוי מחנה יונה ומחנה קריית-מאיר ולא במִתחם הקריה, שנודעה לו חשיבות רבה בצמיחתה האורבּנית של העיר בגלל מיקומו הטופוגרפי והשפעתו על התפתחות מרכז העסקים הראשי (המע"ר) של תל-אביב.

בשנים שלאחר מלחמת העצמאות דן המטה הכללי בשאלת מיקומם של מוצב הפיקוד העליון (המִצפ"ה) בשעת חירום ומחנה הקבע למטכ"ל בשִגרה. הדיונים התמקדו בעִניינו של המִצפ"ה כמִתקן השליטה האיסטרטגי, כאשר נושא מחנה הקבע למטכ"ל נתפס כמענה מִנהלי לייעוּל עבודת המטה בין האגפים הלוגיסטיים במטכ"ל למשרד הביטחון.  ההחלטה לרכז את משרד הביטחון בקריה התקבלה בינואר 1949, כשנה לפני העברת משרדי הממשלה לירושלים, אולם ביצועה השתרך בעצלתיים במשך שש שנים. המִשתנה המכריע בתהליך העברת משרד הביטחון לקריה היה בנייתו של מִבנה דו-קומתי חדיש עבורו, בִּניין 22. ההחלטה על הקמת בִּניין 22 התקבלה   באוגוסט 1952, וכעבור חודשיים התגבשה התוכנית העקרונית להעברת מחנה הקבע של המטכ"ל לצִדו. חנוכת בִּניין 22 נערכה בפברואר 1955 עם העברת לִשכת שר הביטחון, פנחס לבון, למִשכנה במִבנה החדש. במוצאי שבת, 5 בפברואר 1955, השלימה מִפקדת יחידת מחנה המטכ"ל את התייצבותה בקריה. מאז ועד היום נמצאים הנהלת משרד הביטחון ובסיס המטכ"ל בקריה ('מחנה רבין').


התנועה הטמפלרית

האגודה הטמפלרית הייתה תנועה נוצרית שצמחה מהכנסייה הפרוטסטנטית באמצע המאה התשע-עשרה בנסיכות וירטמברג שבגרמניה. מייסד האגודה היה התאולוג כריסטוף הופמן, שהטיף לשיבה לאורח חייהם של הנוצרים הראשונים ולאהבת הזולת. קומץ אנשי כת הטמפלרים שאפו להיות גרעין ל'עם האל' ולרשת את ארץ הקודש כדי לקרב את ביאת המשיח הנוצרי. הם דגלו ברעיון כינוס 'עם האל' בירושלים והאמינו בהגשמת החזון המילינרי בארץ ישראל (כינון מלכות האל בת אלף השנים). השלב הראשון בהגשמת רעיונם המשיחי הושתת על שיבת ציון ברוח חזון הגאולה התנ"כי ('הברית הישנה'), כלומר שיבת היהודים מפזורות הגלות לארץ ישראל, ומכאן אהדתם הראשונית למפעל הציוני (עד עליית המשטר הנאצי). האידאולגיה המשיחית של הטמפלרים לא התגבשה מעולם לכדי שיטה דתית סדורה. התמיכה בתנועה הטמפלרית הושפעה מהמצוקה הכלכלית הקשה ומתסיסה חברתית בווירטמברג בעקבות מלחמת קרים.

חנוכת תעלת סואץ בשנת 1869 יצרה מציאות גאו-איסטרטגית חדשה בעולם הקולוניאלי עם פתיחת נתיב שיט ישיר בין הים התיכון לאוקיינוס ההודי. ההתיישבות הטמפלרית בארץ ישראל הושפעה מהתעוררות האינטרסים הגרמניים במִזרח התיכון. ראשית ההתיישבות של בני כת הטמפלרים בארץ החלה בקיץ 1868, עם בואם של מנהיגי העֵדה – התאולוג כריסטוף הופמן יושב ראש האגודה, וגיאורג הרדג שניהל את ההתיישבות הטמפלרית בארץ. בגל ההגירה הטמפלרי עד שנת 1875 הגיעו 750 גרמנים והקימו בשנים 1869–1907 שִבעה יישובים בארץ: שלוש שכונות עירוניות – המושבות הגרמניות בחיפה (1869), יפו (1869) וירושלים (1873); וארבע מושבות כפריות – שׂרונה (1871), וילהלמה (1902),בית-לחם הגלילית (1906) וואלדהיים (1907). כמו כן הוקמו מספר חוות של מתיישבים גרמניים (חווֹת ריפרט ושטוד ליד עכו, חוות נויהרדטהוף ליד טירת-הכרמל, חוות שפוהן ליד קיבוץ נצר-סירני), בתי-מלון (נצרת, טבריה ורמלה), טחנות קמח ועוד. במרוצת השנים רכשו הטמפלרים 43,000 דונם בארץ, ש-12,500 דונם מתוכם היו קרקעות בערים שונות (נצרת, טבריה, בית-שאן, רמלה, אשדוד, רמאללה, בית-לחם ועוד). המתיישבים הטמפלרים שמרו על בדלנותם הלאומית והדתית. הם מנעו נישואֵי תערובת וכִמעט שלא התירו לזרים להתיישב במושבותיהם, תוך שמירת טריטוריה גרמנית סגורה. בני העלייה הראשונה ופקידות הבארון רוטשילד רחשו ידידות למתיישבים הגרמנים שסייעו להתיישבות הציונית בארץ, וביטאון הקהילה הטמפלרית, 'די וארטה', דיווח באהדה על התקדמות היישוב היהודי בארץ.


המושבה החקלאית שׂרונה

המושבה הגרמנית ביפו בראשות הרדג התמקמה בשנת 1869 בבִנייני המושבה האמריקנית. המבנים נרכשו ממאמיני 'כנסיית המשיח' האמריקניים ממיין בהנהגת הכומר ג'ורג' אדמס, לאחר אלה נואשו בשנת 1867 מחזונם המשיחי בן עשר השנים ביפו. מצפון למִתחם המושבה הוקמה בתהליך הדרגתי החל משנת 1885 שכונת ואלהאלה (Walhalla – שמֵי האלים במיתולוגיה הגרמנית) כרובע הצפוני של המושבה הגרמנית ביפו (בתיה נמצאים בקרן הרחובות אילת–שלוּש בדרום תל-אביב).

הגידול והצפיפות במושבה הגרמנית ביפו הניעו את המתיישבים ששאפו להתפרנס ממשקים חקלאיים להתרחב ולהקים מושבה חקלאית חדשה. בקיץ 1871 הם קנו מהפטריארכיה היוונית מקרקעין בן 500 דונם שעליו הקימו את המושבה שׂרונה. השטח נמצא על רכס כורכר בגובה כ-40 מטרים מעל פני הים ממערב לנחל איילון כחמישה ק"מ מצפון-מזרח לעיר יפו. ב-28 באוגוסט 1871 נערכה הגרלת המִגרשים בין 18 המתיישבים הראשונים (גודל כל מִגרש היה כשני דונמים וחצי). ארבעת המִגרשים הפינתיים בצומת המרכזי של המושבה המתוכננת הוקצו למִבני ציבור – משרדי ועד הקהילה ובית-הספר, בית-העם ובית תפילה ("כנסייה"). ב-18 באוקטובר 1871 נורתה אבן הפינה למושבה החקלאית שׂרונה. האדריכל תיאודור זנדל תִכנן את מִבנה המושבה בצורת צלב: הרחוב הראשי, רחוב כריסטוף הופמן (רחוב דוד אלעזר הנוכחי), נבנה לאורך קו פרשת המים על שלוחת הכורכר ממערב לנחל איילון; והרחוב הצולב ממזרח למערב כּוּנה 'דרך הים' (הקטע המזרחי של רחוב קפלן הנוכחי). השטח שעליו היה בנוי הכפר שׂרונה השתרע על כ-240 דונם, וסביבם כ-260 דונם נוספים (שטחי ציבור, דרכים, בארות, חורשות). המושבה נבנתה במתכונת 'כפר רחוב' בדגם מרובע מקבילי שהתפתח משני הרחובות הצולבים. בשנים הראשונות סבלה המושבה מתמותת ילדים ומבוגרים. לאחר המשבר הקשה בשנת 1875 היו בשׂרונה 80 תושבים. בשנה זו רכשו הטמפלרים 1,000 דונם נוספים. בשנת 1888 חיו בשׂרונה 51 משפחות שמנו 269 נפש ב-41 בתי מגורים (ועוד 30 מִבני שירות).

כלכלת המושבה הייתה מבוססת על ענפים חקלאיים. עם זאת במקום נמצא מִגוון רחב של בעלי מקצועות נוספים – החל מתעשייה לעיבוד התוצרת החקלאית (בית-בד לשמן זית ויקב ליין ענבים), תעשייה זעירה (מוסכים, בתי-מלאכה) וכלה בבעלי מקצועות חופשיים. שׂרונה הייתה המפותחת והמתקדמת מבין מושבות הטמפלרים בארץ. בבתיה הייתה צנרת מים זורמים, ובתי המושבה היו הראשונים שחוברו לימים לרשת החשמל. עצי הנוי והגינון במושבה היו מטופחים להפליא, ולימים היוו בתי-הקפה ברחובה הראשי אבן שואבת בתרבות הפנאי התל-אביבית, כולל מבלים יהודים ספורים מקרב עולי גרמניה. במהלך שנות העשרים והשלושים במאה העשרים נקנו קרקעות שהיו בבעלות הטמפלרים, חלקן במסגרת הקומבינציות בתוכנית 'ההעברה'. רוב החלקות האלו נמצאו בפאתי הגבול המזרחי דאז של תל-אביב (רחוב יהודה הלוי).

איכרי שׂרונה הגיעו לשִׂגשוּג כלכלי ניכר מגידול הגפנים וייצוא היין מהיקב המקומי לגרמניה. בשנת 1910 היו בשׂרונה 250 נפש לאחר המשבר בענף כרמי הענבים והמעבר לפרדסנות. במושבה נבנו 118 בתי-כפר טיפוסיים לַבּנייה הכפרית בווירטמברג. לבתים הדו-קומתיים היה מרתף ששימש כמזווה לשימור המזון, והם היו מקורים בגגות רעפים אדומים. שדרות ברושים ניטעו לאורך הרחובות המרכזיים, ושדרות זוגיות של דקלי וושינגטוניה ציינו את הגבול בין משק חקלאי לשכנו. המושבה טבלה בשפע ירק לפי תִכנונו הבוטני של אדריכל הנוף והגינון יוהאן למלֶה. בשנת 1914 היו בבעלות תושבי שׂרונה 5,000 דונם של אדמות חקלאיות.


שׂרונה במלחמת העולם ראשונה

מסעו של הקיסר הגרמני וילהלם השני בשנת 1898 לארץ הקודש, שבמהלכו נפגש עם הרצל במִקווה-ישראל, עורר רגשות פטריוטיים עזים בקרב המתיישבים הגרמנים ל'פאטרלנד' (המולדת) הרחוקה ולחלום הקולוניאליזם הגרמני. ביום ההולדת של הקיסר נערכו חגיגות ומִשתאות, ומִדֵי שנה עגנה אוניית מלחמה גרמנית בנמל יפו לגיוס  צעירים גרמנים לצבא הקיסרי. בשנת 1914 הִגיעה התנועה הטמפלרית לשיאה הדמוגרפי כשבארץ היו 2,200 גרמנים (טמפלרים ונוספים), ובשׂרונה 225 נפשות. מספר אנשי המושבות נשאר סטטי מפני שמגידול האוכלוסייה הטבעי קוזז בקביעות מספר התושבים שהיגרו בחזרה לגרמניה. בפרוץ מלחמת העולם העולם הראשונה התגייסו רבים מבני המושבות הטמפלריות, נתיני גרמניה, לצבא הקיסרי. עשרות רבות מהם נפלו בקרבות נגד רוסיה הצארית וצרפת. במלחמת העולם הראשונה נהרגו 16 מתושבי שׂרונה מתוך כ-50 חללים טמפלרים בשורות הצבא הגרמני.

עם התקדמות הכוחות הבריטיים בפיקודו של הגנרל אדמונד אלנבי באביב 1917 לגבולה הדרומי של ארץ ישראל והתקיפות מהים על מִפעל היציקה של האחים וגנר ביפו, גירש המושל הטורקי ג'מאל פשה את תושבי יפו ותל-אביב. שלטונות גרמניה נערכו באפריל 1917 לקליטת התושבים הטמפלרים במולדתם בווירטמברג, אולם אלה סירבו לעזוב את מושבותיהם. בסתיו 1917 גויסו כל הגברים בגילאי 18–48 שנים ממושבות הטמפלרים הדרומיות למאמץ המלחמתי הטורקי–גרמני. עם כיבוש יפו בידי הצבא הבריטי נשלחו גברי שׂרונה למחנה המעצר ברפיח, ואחר-כך גורשו למחנה סידי-בישר סמוך לאלכסנדריה במצרים. ביולי–אוגוסט 1918 הוגלו 850 אוכלוסי המושבות הדרומיות (יפו, שׂרונה, וילהלמה וירושלים) לחילואן במצרים כנתיני ארץ אויב. הקונסול הספרדי בירושלים ייצג את האינטרסים שלהם בפני השלטונות הבריטיים. עם גירוש תושבי שׂרונה התמקמו במושבה יחידות צבא בריטיות (ובהם מאות מגויסים מצרים ששירתו בחיל החפרים המלכותי), שגרמו נזק רב לרכוש ולמשקים החקלאיים. בדצמבר 1918 התפנה הצבא משׂרונה והאחריות על היישוב הועברה לרשות סגן הקונסול הספרדי, ששמר על בתי הכפר באמצעות טמפלרים מחיפה.

באפריל 1920 גירש הגנרל אלנבי 270 עצורים גרמניים ממצרים להמבורג, מתוך כוונה לסמן בכך את דרך הפִתרון לעניינם. ביוני 1920 הועברו 400 הנותרים בחילואן לרובע שובּרה בצפון קאהיר. משרד החוץ הגרמני, שגרירויות זרות בלונדון, גורמים הומניטריים (הצלב האדום), חוגים כנסייתיים (הקוויקרים), ארגונים יהודיים ועיתונות ערבית הפעילו מאמצי סיוע ולחצים ניכרים למען החזרת התושבים הגרמנים ממצרים ומגרמניה (שבה היו 462 חיילים משוחררים, פליטים ומגורשים, מהם 93 משׂרונה). לאחר החתימה על הסכמי וורסאי עלה עִניינם ב-25 באפריל 1920 בוועידת סן-רמו. לאחר מינויו ביולי 1920 של סר הרברט סמואל לנציב הבריטי העליון בארץ ישראל וביטול המִמשל הצבאי, קיבלו 400 עצורי שוּבּרה במצרים היתר לחזור ארצה. ב-9 בספטמבר 1920 שבו 427 העצורים ממצרים למושבותיהם, וב-13 בינואר 1921 הגיעו ליפו המגורשים מגרמניה.

בשנים בין שתי מלחמות העולם חל גידול ניכר בהיקף הבנייה בשׂרונה ובאיכותה. בשנות העשרים והשלושים נהנתה שׂרונה מתנופת בינוי בפאתי המושבה. בעיצוב הארכיטקטוני של הבתים החדשים ניכרו השפעות אקלקטיות וחותמו של זרם הבאוהאוס ('הבין-לאומי'). בשנת 1924 נוסד הבנק הטמפלרי וב-15 באפריל 1925 הכריז הנציב העליון על מושבה שׂרונה כמועצה מקומית, ובשנת 1929 אוחדו שרונה והמושבה הגרמנית ביפו לרשות מוניציפלית משותפת. בשנת 1930 נבנה בית-הספר החדש לילדי שׂרונה בקצה הצפון-מזרחי של המושבה, שהפך לימים לבית היולדות הקריה (עליו ניצב כעת מגדל המצפה, ובו לשכות שר הביטחון והרמטכ"ל). בשנים 1932–1936 (עד פרוץ מאורעות תרצ"ו) הייתה ועדה משותפת לבִניין ערים לתל-אביב, יפו ושׂרונה. באי כוחה של שׂרונה התנגדו בכל תוקף להרחבת תחומה המוניציפלי של תל-אביב, וגם השטחים שנקנו על-ידי היהודים מהטמפלרים נשארו כפופים לשיפוטה של המועצה האזורית שׂרונה. בשנת 1935 השלימו איכרי שׂרונה את רכישת הקרקעות בתל ג'רישה על שפת הירקון, והיקף שטחיהם עמד על 7,700 דונם אדמות מעובדות.


הפרק הנאצי בתולדות שׂרונה

עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה ב-31 בינואר 1933 הפכה שׂרונה למרכז נאצי בארץ ישראל. במושבה נוסד הסניף הראשון של המפלגה הנאצית בארץ, שהפך למוקד התעמולה הגרמנית בארץ והשפיע גם על הארצות השכנות. התמורה המהותית ביותר שחולל המִשטר הנאצי בתנועה הטמפלרית נעוצה במטמורפוזה מעבודת האל לסגידה לחזון הרייך בן אלף השנים. העיתון הטמפלרי 'די וארטה דס טמפלס' הפך לביטאונהּ הרשמי למחצה של המפלגה הנאצית, המשרת בגיליונותיו את פולחן האישיות לפיהרר הנאצי.

עם עליית היטלר לשלטון בשנת 1933 העדיפו מרבית הגרמנים בארץ להמתין להתפתחויות הפוליטיות בגרמניה מתוך חרדה לשיבוש היחסים הכלכליים עם היישוב היהודי. הדור המבוגר שלל את ההצטרפות למפלגה הנאצית מכל וכל בגלל התנגדותה האידאולוגית לכנסייה הנוצרית. עם זאת אוזנם הייתה כרויה לסִסמאות התעמולה שלו. במארס 1933 ניתן ביטוי ראשון לשינוי הממשמש ובא, כאשר הוקמו שני סניפים ראשונים למפלגה הנאצית בארץ בשׂרונה וביפו. בשׂרונה נוסד ה'בית החום' הראשון בארץ של תנועת הנוער ההיטלראי ה'היטלר יוגנד'. סמואל הופמן התמנה לעמוד בראש הסניף בשׂרונה, וב-22 באוקטובר 1935 התמנה קורנליוס שוורץ מסניף שׂרונה–יפו למנהיג המפלגה הנאצית בארץ ישראל (Landeskreisleiter). שוורץ היה לנציגו של רודולף הֶס, סגן הפיהרר ומי שהיה ממונה על התפוצה הגרמנית בעולם. ראשי העֵדה הטמפלרית ניסו למצוא שביל זהב בין שמירת האינטרסים הכלכליים עם היישוב היהודי לנאמנות לשלטון הנאצי החדש, אבל צאן מרעיתם נהה בהתלהבות אחר בשׂורת הנאציזם. בעקבות צווי החרם הנאציים נגד בתי מִסחר ועסקים יהודיים בגרמניה, הטיל היישוב העִברי בארץ חרם על התוצרת הטמפלרית. סוכני הגסטפו שפעלו בארץ במסווה של פקידים קונסולריים, תיירים ועיתונאים, ניהלו מסע טרור והפחדה נגד האופוזיציה הגרמנית שסירבה להכיר במרות המפלגה הנאצית, באמצעות השחתת משקים חקלאיים והסתת ילדים נגד הוריהם.

ב-27 בינואר 1934 השתתפו הטמפלרים מקהילת יפו–שׂרונה בחגיגה שנערכה בשׂרונה במלאת שנה למינויו של היטלר לקנצלר הרייך בן אלף השנים. המהפך התודעתי בקרב הקהילה הטמפלרית הושלם, למרות שרוב המתיישבים לא היו חברים רשומים במפלגה הנאצית. ביוני 1934 החליטה אסֵיפת תושבי שׂרונה לא להשכיר עוד חדרים ליהודים בתחומי המושבה. להחלטה זו נודעה משמעות הצהרתית בִּלבד, שכן זה מכבר הייתה שׂרונה בחזקת 'יודנריין' דה-פקטו. עם סיפוח חבל הסאר לגרמניה בינואר 1935 נערך מִסדר ובעקבותיו נשף נלהב בשׂרונה, ששימשו אות פתיחה לסִדרת חגיגות בכל המושבות הגרמניות בארץ. בשנת 1935 התייצבה משלחת מאנשי שׂרונה לחלות את פניו של הפיהרר בברלין ולהישבע לו אמונים. לאחר הבעת הערצתם המוחלטת, קיבלו ממנו תשורת דגל צלב הקרס. בדצמבר 1935 התקבל מִברק ברכה אישי מהיטלר עצמו לרגל חתונת הכסף של וילהלמינה וגיאורג וגנר מיפו, שנתלה במסגרת מהודרת כאייקון מקודש.

בפרוץ המרד הערבי באפריל 1936 נגד השלטון המנדטורי הצהיר היישוב הגרמני על נייטרליות והיסס להביע בגלוי את הזדהותו עם ההתקוממות הערבית. אהדתו למרד הערבי מצאה את ביטויה בתרומות כספיות ובתמיכה במתן מחסה ביישוביו לפורעים שהתנכלו לרכוש יהודי ולירי לעבר כלי רכב בכבישים, במיוחד ביפו ובשׂרונה. התגובה היהודית הייתה חבלה והצתת רכוש של הגרמנים בשׂרונה ובמקומות נוספים, שהצריכה את הגרמנים לארגן שמירה בכל מושבותיהם. באוקטובר 1936 נערך בשׂרונה טקס חגיגי למתגייסים לוורמאכט בגרמניה מבני ה'היטלר יוגנד'. ד"ר רוביטשונג, מנהל בית-החולים ביפו שמונה לרופא הוורמאכט בפלשׂתינה בירך אותם במילים: "זִכרו כי הִנכם מקור גאוותנו על שזכינו לשלוח אתכם לשרת את המולדת". בהתחדשות מאורעות הדמים בשנת 1937 הצטברו ראיות בדבר הסיוע הפיזי שמעניקים הגרמנים לפורעים הערבים. כלי נשק ומוקשים מבתי-מלאכה של הגרמנים נמצא ברשות הכנופיות הערביות. באוקטובר 1938 שלח הקונסול הגרמני דהלאֶ מִכתב למזכיר ממשלת המנדט שבו הצהיר על "אהדתם הגלויה של הגרמנים למורדים הערבים". בתקריות דמים בטבריה ובאלונים היו סימנים ברורים למעורבות גרמנים במעשי התנקשות ובמיקוש נגד יהודים.

ב-20 באוגוסט 1939, כשבועיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הגיע לקונסוליה הגרמנית בירושלים מִברק מברלין המורה לכל חייבי הגיוס ואנשי המילואים להתייצב לאלתר במולדת. 232 מגויסים הפליגו עם 88 בני משפחותיהם בספינה גרמנית מנמל חיפה לגרמניה וביניהם הגאולייטר קורנליוס שוורץ. בארץ נותרו כ-1,500 טמפלרים וקומץ לותרנים. בין הנשארים היו עשרות צעירים שהצטוו להיות נכונים להתפתחויות מקומיות. כ-400 בני העֵדה הטמפלרית שירתו בוורמאכט – באֵס-אֵס (במטרה לאייש את מנגנוני הגאולייטר בארץ ישראל עם כיבושם) ובגסטפו (בתור "מומחים ליהודים"), ובכוחות הנאציים במלחמת העולם השנייה. בקרבות מלחמת העולם השנייה נהרגו 15 מתושבי שׂרונה שהתגייסו לצבא גרמניה הנאצית.


שׂרונה במלחמת העולם השנייה

בפרוץ מלחמת העולם השנייה הוכרזו הטמפלרים נתיני מדינת אויב. תושבי המושבות החקלאיות נכלאו במושבותיהם (שׂרונה, וילהלמה, ואלדהיים ובית-לחם הגלילית) שהוקפו בגדרות תיִל. תושבי השכונות העירוניות (יפו, חיפה וירושלים) רוכזו במִתקנֵי מעצר (תחנות משטרה, מוסדות קהילתיים, כנסיות). השמירה על התושבים הגרמנים הוטלה על נוטרים יהודים בפיקוד קצינים בריטיים. רכושם של הטמפלרים נמסר לפיקוחו של האפוטרופוס על נכסֵי אויב ובנייני הציבור שלהם הופקעו על-ידי השלטונות הבריטיים. במאי 1940 נמצאו בארבע מושבות הטמפלרים 1,006 נפשות (שׂרונה – 383, וילהלמה – 279, ואלדהיים – 150 ובית-לחם הגלילית – 194).

ב-13 במאי 1940 גורשו 94 תושבי ואלהאללה ביפו לווילהלמה. משפחתו של גוטהילף וגנר, שעמד בראש קהילת יפו ושׂרונה, וצוות בית-החולים הגרמני ביפו הורשו לשהות בשׂרונה. בנובמבר 1940 כינו השלטונות הבריטיים את המושבה שׂרונה 'מחנה IV'. נוכח התקדמות ה'קורפוס האפריקני' של רומל במדבר המערבי החליטו הבריטים לגרש את האוכלוסייה הגרמנית מהארץ, לאור תמיכתם בכוחות הגרמניים במלחמת העולם הראשונה. ב-31 ביולי 1941 גורשו 665 גרמנים מהארץ למחנה טאטורה, הנמצא 180 ק"מ ממלבורן באוסטרליה. 536 מתוכם היו טמפלרים, ובהם 188 תושבי שרונה. בפברואר 1942 נותרו בשׂרונה 120 תושבים, שהמשיכו להעסיק פועלים ערבים בשדותיהם.

עם חורבנו של גטו וורשה נעשה ניסיון התנקשות בתושבי שׂרונה הגרמנים באמצעות מִטענֵי נפץ, בנקמה על השמדת היהודים. האירוע היה ב-16 במאי 1943 כאשר חוליה בת חמישה לוחמי אצ"ל הטמינה מִקבץ מוקשים סמוך לקיר בית הוועד במושבה הטמפלרית. מהתפוצצות המוקשים נפצעו שישה תושבים באורח קל וקיר בית הוועד נפגע. בסוף סתיו 1944 פונו רוב תושבי שׂרונה לווילהלמה, ובמקום נשארו 40 תושבים בשישה בניינים. לשטח המושבה נכנסו כוחות ממשלת המנדט והמִתחם הפך למחנה מבוצר ומאובטח של יחידות צבא ומשטרה בריטיים.


שׂרונה לאחר תבוסת גרמניה הנאצית

בתום מלחמת העולם השנייה נותרו בכל הארץ 280 טמפלרים ו-48 נזירים וכמרים גרמנים. הסוכנות היהודית דרשה מממשלת בריטניה שהרכוש הגרמני בארץ ישמש לפיצוי ניצולי השואה ולקליטת הפליטים בארץ, לאור הסכם פאריז מינואר 1946. בבעלות תושבי שׂרונה בארץ ובאוסטרליה נשארו כ-6,000 דונם שחסמו את התפתחותה של תל-אביב. במחנה שׂרונה רוכזו כוחות השיטור והצבא הבריטיים שפעלו לדיכוי המאבק לעצמאות של תושבי תל-אביב. ארגוני המחתרת פעלו נגד המתקנים המבוצרים בשׂרונה.

ב-11 בדצמבר 1946 החליטה מועצת הטמפלרים בארץ ישראל למכור את אדמות שׂרונה לעיריית תל-אביב (למעט שטח הכפר עצמו), ובסתיו 1947 הפקיעה ממשלת המנדט את שטחי שׂרונה באמצעות האפוטרופוס ומכרה אותם לעיריית תל-אביב. ב-21 באפריל 1948, כחודש לפני הכרזת העצמאות, שילחו השלטונות הבריטיים כ-300 גרמנים מנמל חיפה לקפריסין, ובכך הקיץ הקץ על ההתיישבות הטמפלרית בארץ ישראל. כעבור חמישה חודשים הועברו המגורשים לגרמניה ולאוסטרליה, לפי בחירתם. ממשלת אוסטרליה הסכימה לאזרח את רוב הגרמנים שבתחומה, ואלה בעלי העבר הנאצי המובהק גורשו לגרמניה. במקביל התקבצו בגרמניה בני העֵדה הטמפלרית וחידשו את פעילותם הקהילתית והוצאת ביטאונם. ב-1 ביוני 1962 נחתם בז'נווה הסכם הפיצויים לתושבים הטמפלרים שגורשו מהארץ תמורת רכושם, במסגרת הסכם השילומים בין ישראל לגרמניה. כמחצית מסכום הפיצויים שולמה לטמפלרים עוד לפני חתימת ההסכם, וסוכם שיתרת הפיצויים תיפרע במהלך השנים הבאות. במארס 1969 הושלם תשלום הפיצויים לפי ההסכמים, ובשנת 1981 נסגרה הקרן באוסטרליה.


מבצעי המחתרות נגד מחנה שׂרונה הבריטי

בתום מלחמת העולם, לאחר שמרבית הטמפלרים גורשו לאוסטרליה, הפכה שׂרונה למחנה בריטי. עם התלקחוּת המאבק המזוין של היישוב העברי בממשלת המנדט לאחר מלחמת העולם השנייה ביצרו הבריטים את המחנה בקונצרטינות, גדרות תיִל, מגדלי שמירה מצוידים בזרקורים חזקים ובפטרולים שהקיפו יום וליל את המתחם. בבסיס שׂרונה רוכזו כוחות צבא ('הכלניות' = חיילי הדוויזיה השישית המוטסת) ומשטרה ניידת (P.M.F.), שנודעו לשִמצה במיליטנטיוּת הברוטלית שלהם נגד הציבור האזרחי בתל-אביב. שבוע לאחר סיום מלחמת העולם הפעילה חוליה מהארגון הצבאי הלוחם (אצ"ל) בליל 16 במאי 1945 מרגמות פרימיטיביות נגד מחנה שׂרונה ומרכז הבולשת הבריטית (C.I.D.) ביפו, במבצע שנועד לפגוע בסממני השלטון הבריטי. תוצאות התקיפה היו זניחות מהבחינה המבצעית, אולם היא העלתה את מחנה שׂרונה כיעד להתקפת המחתרות בשנות המערכה לעצמאות. במהלך המערכה לעצמאות בוצעו שש תקיפות של המחתרות על מחנה שׂרונה הבריטי. לשני מבצעים נודעה חשיבות היסטורית בולטת:


'ליל המשטרות'

בעיצומה של המערכה שאסרה תנועת המרי העברי על ממשלת המנדט יצאו כוחות 'ההגנה' בליל 22 בפברואר 1946 לתקוף ארבע תחנות משטרה בריטיות שבהן היו פלוגות המשטרה הניידת (P.M.F.) בשפרעם, ג'נין, כפר-ויתקין ושׂרונה, במבצע שנודע בשם 'ליל המשטרות'. תקיפת מחנה שׂרונה הבריטי הוטלה על כוח מהפלמ"ח ומחיל השדה (החי"ש) של 'ההגנה' בפיקודו של דני מס (שנה לאחר המבצע נהרג דני מס כשפיקד על מחלקת הל"ה לגוש עציון הנצור). מטרת המבצע הייתה לפוצץ משוריינים משטרתיים שחנו במגרש חנייה בתוך מחנה שׂרונה (ליד מגדל המצפה הנוכחי של שר הביטחון והרמטכ"ל).

תכנון המבצע נמשך כחודשיים. לכוחות ב'ליל המשטרות' נקבע מועד אחיד לתקיפת ארבע המשטרות (שעת 'שי"ן') ב-22:30 בלילה. הכוח התוקף בפיקודו של דני מס היה בהרכב מחלקתי מוגבר והוא רוכז בבית-הספר ברחוב נצח ישראל בתל-אביב. כיתת החיפוי והרתק יצאה מגבעתיים. הנשק ללוחמים הובא במצב לא כשיר לפעולה והכוח נקלע לפיגור בלוח הזמנים המתוכנן. חרף האיחור ואיבוד גורם ההפתעה הכריע דני מס לדבוק בביצוע המשימה. לאחר השעה 23:00 בלילה קר וגשום יצא הכוח לתקיפת היעד. מייד עם פיצוץ המשטרות בשפרעם ובכפר-ויתקין (התקיפה בג'נין בוטלה), הועלתה כוננות הכוחות הבריטיים ברחבי הארץ לדרגה עליונה ותוגברו כוחות השמירה. מחנה שׂרונה היה שרוי בעלטה מוחלטת ומרבית השריוניות הוצאו לעיבוי מערך האבטחה החיצוני. היה זה אות מבשר רעות.

הפריצה למחנה שׂרונה בוצעה מהגדר הצפונית (מכיוון שדרות שאול המלך) וציר ההתקדמות היה מצפון לדרום בחורשת אקליפטוסים. בשעה 00:06, הבחינו חיילי הסיור הבריטי בתכונה כלשהי בנקודת הפריצה ומהשריונית שסיירה במקום נורה זיקוק אדום השמיימה. כוח החוד שחדר למחנה שׂרונה התגלה בפאתי חניון השריוניות ונפתחה עליו אש עזה. חוליה קדומנית הספיקה להסתער ולהשליך תרמילי נפץ לעבר מתקני החניון תחת אש תופת. ממטעני הנפץ הוצתו המוסך ומחסן הדלק ושני כלי רכב ניזוקו. אורות המחנה נדלקו ואלומות פרוז'קטורים סרקו את השטח. האש הכבדה שהומטרה על הכוח אילצה את דני מס לשנות את התוכנית ולסגת. מהצרורות הקטלניים נהרגו ארבעה לוחמים – שרגא הר, אריה קסלמן, ידידיה אהרון ועמירם בֶּלינקוֹב. הכוח העיקרי בפיקוד מס נסוג כמתוכנן דרך שכונת קריית-מאיר (מדרום-מזרח לכיכר רבין הנוכחית), וחוליות החיפוי, החסימה והעתודה התקפלו בחסות החשיכה ומזג האוויר החורפי למקומות המסתור המחתרתיים.

הלוויית ארבעת חללי ההתקפה על מחנה שׂרונה נערכה כעבור יומיים, ב-24 בפברואר, בבית-העלמין בנחלת-יצחק. ההלוויה הפכה למִפגן הזדהות המוני של היישוב העברי על כל שדרותיו עם מדיניות המאבק בשלטון הבריטי. רבבות מלווים ובהם אלפי בני נוער מכל הארץ הצטופפו בגשם כבד ובדומייה מוחלטת ברחבת בית-הכנסת הגדול ברחוב אלנבי. לאורך הדרך שבה עבר מסע ההלוויה הופסקה העבודה במפעלים ובבתי-המלאכה והפועלים יצאו לחלוק כבוד אחרון לנופלים. מכמה בתי-חרושת הושמעה צפירת אבל ממושכת. קהל גדול ורב התקבץ בבית-העלמין. בעת הטמנת הנופלים בעפר ניתך גשם עז מלווה במטחי ברד כבדים. עם סתימת הגולל עמד הקהל דום במקומו ללא ניע.

חשיבותם ההיסטורית של הקרב במחנה שׂרונה ושל מסע ההלוויה ההמוני נובעת מהיותם תמרור בולט בהתגייסות תושבי תל-אביב למערכה נגד השלטונות הבריטיים. מצעד הרבבות במזג האוויר הסוער בתל-אביב, במרכז האזרחי של היישוב העברי, הפך את מבצע 'ההגנה' בשׂרונה לסמל המאבק המזוין. מפגן הנחישות הלאומי העניק גיבוי ציבורי נרחב למדיניות התקיפה של הנהלת הסוכנות היהודית.

התקפת 'ההגנה' על מחנה שׂרונה הייתה טבילת האש של כוחות הפלמ"ח והחי"ש שבה נפלו לראשונה חבריהם בקרב. לאחר המבצע פרסם ישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית של ארגון 'ההגנה', פקודת יום לכוחות:

"לבחורים הסכנה הייתה ידועה. [...] איש לא המעיט את חומרת הפעולה. הסכנה היא בת לוויה לנו, סכנת המאסר וסכנת המוות הלא הם הצל שאֵירח לנו לחברה בכל אשר נלך. [...] בתכונה לפעולה אמרנו איש אל אחיו, ברצינות יתרה: הפעם יהיו חללים. הפעם יהיה זה אך נס אם הבחורים יחלצו בלא קורבנות. כך אמרו רעים איש לרעהו. הדבר היה צפוי. [...] כן, יחד עם ההתלכדות של אחים בקרב, יחד עם הזעם הכבוש והרתיחה שבלב, יחד עם התעמקות והתאחוּת האידאה המניעה אותנו אל ההעזה וההסתכנות – עם אלה נעורה ומציקה המיית-לב נגוע-צער על אחים שנקטלו. טבעי הדבר, אנושי הדבר כי אנו דוממים, כי אנו כואבים, כי אנו אבלים, כי אנו מורתחים. אכן התבגרנו, אחים".

לאחר מלחמת הקוממיות נקרא רחוב הארבעה על-שם הנופלים בהתקפת 'ההגנה' על מחנה שׂרונה, בשל סמליותו ההיסטורית של המבצע במערכה לעצמאות בתל-אביב.

 

פיצוץ מפקדת מחנה שׂרונה

נוכח התקפות המחתרות הסתגרו הכוחות הבריטיים בבסיסיהם במצב של התגוננות מתמדת. המחנות הצבאיים, תחנות המשטרה ומוסדות הממשלה הפכו ל'גטאות' מבוצרים. מצבת הכוחות הבריטיים במחנה שׂרונה הגיעה באביב 1947 ל-50 שוטרים ולכאלף חיילי הגדוד השני מיחידת  משמר המלך (Cold Stream Guards).  פיצוץ מִתקן המִפקדה הבריטית במחנה שׂרונה (בצומת הרחובות קפלן–אלעזר הנוכחי) היה אחד המבצעים הנועזים ביותר שביצע ארגון לוחמי חרות ישראל (לח"י) בתולדותיו. שמעון ('גדעון') קרבינסקי, מנהל מחלקת הכבלים התת-קרקעיים באגף ההנדסה בדואר המנדטורי וחבר לח"י, הגה ויזם את ההתקפה על מחנה שׂרונה. קרבינסקי הציע להחדיר צמד לוחמים למבצר הבריטי ולפוצץ את המִתקן הראשי במרכז המחנה, שבו היו הנשקייה הבסיסית, מִרכזת הקשר ומגורי הקצינים.

דמות המפתח במבצע היה יששכר ('יעקב') הוברמן. קרבינסקי הכניס את הוברמן למחנה כטכנאי טלפונים בניידת הדואר האדומה שלו והרגיל את השומרים הבריטיים למראה פניו של הוברמן ולתנועתו במקום. כעשרה מטרים מחוץ לשער שמול שדרות יהודית בשכונת מונטפיורי התנשא עמוד טלפון בולט שכדי להגיע אל שלביו הגבוהים היה צורך לטפס על סולם. קרבינסקי נהג להשאיר את רכב הדואר שלו עם גליל הכבלים בתוך המחנה, והשומרים התרגלו שזוג עובדי תחזוקה יוצא עם סולם לבדוק, כביכול, את קווי הטלפון עם שתי שפופרות טלפון בידיהם. ה"טכנאים" נהגו להשעין את הסולם על העמוד הגבוה והלכו לשתות גזוז ב'קיוסק שפרה' הסמוך, שנמצא מעבר לדרך פתח-תקווה בשדרות יהודית. אנשי המחלקה הטכנית מילאו גליל עץ מחופה בכבלים חיצוניים בכ-250 ק"ג חומר נפץ. בבוקר יום המבצע, 25 באפריל 1947, "נחטף" רכב הדואר ליד כיכר דיזנגוף. תעודותיהם המקוריות של קרבינסקי והנהג הערבי זויפו והותאמו במהירות לפרטיהם של הוברמן ובן זוגו, רחמים ('ג'ימי') אלבלק. בסמטת בוקי בן-יוגלי ליד גן מאיר הוטען גליל הנפץ על רכב הדואר. הוברמן התייצב בשער הבסיס הבריטי בשׂרונה והציג את הזמנת העבודה המזויפת לתיקון הטלפון. אלבלק בעל החזות המזרחית מילא את תפקיד הנהג הערבי. לוחמי הלח"י הוצבו במקומות מסתור מחוץ לשער המחנה כדי לחלץ את ה"טכנאים" במקרה של שיבוש כלשהו בתוכנית. לאחר אישור כניסתם הציבו הוברמן ואלבלק את מכונית התופת סמוך לבִניין המִפקדה הבריטית המיועד לפיצוץ. הוברמן נכנס למִרכזת הטלפונים ושוחח בקור רוח עם המפקדים במקום אודות ה"תקלה" בקו הטלפון. מבניין המפקדה צעדו השניים לאורך קו הטלפון לעבר השער מצוידים בסולם כבודקים היכן התקלה. הם הגיעו אל עמוד הטלפון הגבוה מחוץ לשער, בלא שחיילי המשמר שהיו מורגלים אליהם ימנעו את יציאתם. מתחת לחוטמם של ה'כלניות' שלח הוברמן את אלבלק חזרה למכונית התופת, להביא כלי תיקון כביכול. אלבלק הפעיל את מנגנון ההשהיה שחובר למטען הנפץ וחזר אל הוברמן שהיה סמוך לחיילים בשער. שניהם ניגשו, כהרגלם, לקיוסק הסמוך בדרך פתח-תקווה והזמינו כוסות גזוז. הם שילמו על השתייה אולם לא נגעו בכוסות כדי לא להשאיר טביעת אצבעות. מהקיוסק הם נבלעו במונית מילוט שהמתינה להם והבריחה אותם מזירת האירוע. בשעה 11:15 כשהיו ברחוב המסגר, נשמע רעם הפיצוץ שהרעיד את תל-אביב. בתקיפה זו נהרגו קצין ושלושה שוטרים בריטים ושוטר ערבי. חיילים בריטים רבים נפצעו. מהפיצוץ נהרסו מִרכזת הקשר, נִשקיית הבסיס ומעונות הקצינים במִבנה.

לאחר המבצע הוסבר בכרוז שפרסם הלח"י כי "מבצר המשטרה בשׂרונה משמש מרכז לפעולות-האיבה של הבריטים נגד העיר העברית. משׂרונה יצאו לא פעם פלוגות קלגסים מזוינים להתקפות פרועות ולהתעללות בעיר". העונש הוודאי שהיה נגזר על מחדירי מכונית התופת ללוע הארי של הכוחות הבריטיים במחנה שׂרונה היה גזר דין מוות. התקפת הלח"י הנחיתה מהלומה קשה על יוקרתם של הכוחות הבריטיים, ובהקשר ההיסטורי נודעה למבצע זה השפעה תורמת להחלטת ממשלת בריטניה לסגת מארץ ישראל.

 

מחנה יהושע

בתום מלחמת העולם השנייה הפכו השלטונות הבריטיים את המושבה שׂרונה למחנה הצבאי העיקרי לכוחותיהם שפעלו לדיכוי מאבקם של תושבי תל-אביב לעצמאות. שבועיים לאחר קבלת 'תוכנית החלוקה' באו"ם (כ"ט בנובמבר 1947) התפנו הכוחות הבריטיים מגוש דן. מחנה שׂרונה נמסר בטקס צבאי קצר ב-16 בדצמבר 1947 מהשלטון המנדטורי לידי כוחות 'ההגנה' ('משמר העם'). בפקודת יום מיוחדת שפִרסם מטה 'ההגנה' במחוז תל-אביב נכתב:

"החל משעה 18:00 (16.12.1947) עבר מחנה שׂרונה לפיקוחנו ולאחריותנו. [...] ולא ייקרא עוד שם המקום שׂרונה. – נמחה את זכר עמלק! – כי אם "מחנה יהושע, לזכר המפקד יהושע גלוברמן זִכרונו לברכה".

יהושע גלוברמן היה מפקד 'ההגנה' בתל-אביב שנהרג לאחר שהתמנה להקים את חטיבת גבעתי מכוחות 'ההגנה' בעיר. כוח 'ההגנה' הראשון שהוצב במחנה נועד לפעילות המבצעית במרחב יפו והכפרים הערבים העוינים ומנה כ-250 לוחמי חי"ש (חיל השדה) ממחוז תל-אביב. בפרוץ מלחמת העצמאות שימש מחנה יהושע בסיס חיוּל והקמה ליחידות רבות. במסגרת הגיוס ההמוני והקמת החטיבות הקרביות נערכו במחנה יהושע קורסים רבים לחניכים מיחידות שונות – קורסי הכנה למפקדי מחלקות, קשר ודיבור, חובשים, ספורט, מ"כּים, נכב"ד (נשק כבד), תכנון, חבלנים, חיילוּת בסיסית ועוד. במקביל לקיומו של המחנה הצבאי בשׂרונה החלה בפברואר 1948 הכשרת המִתחם למקום משכנם המיועד של משרדי הממשלה העתידית. במחנה יהושע הוקמו והוצבו בחודשים ינואר–מאי 1948 הכוחות הבאים:

חטיבת גבעתי:  חטיבת גבעתי (חטיבה 5) בפיקודו של שמעון אבידן הוקמה מלוחמי 'ההגנה' בתל-אביב, חולון, בת-ים ועוד. החטיבה הופקדה על הפעילות המבצעית בשפלת יהודה מצומת בית-דגן בצפון עד לחבל לכיש בדרום, ומהים במערב עד לאזור לטרון במזרח. בסיסה העיקרי של החטיבה בימיה הראשונים היה במחנה יהושע. גדודי חטיבת גבעתי הועברו באפריל 1948 למרחב העיר רחובות ולשדות הקרב בחזית הדרום.

חטיבת קרייתי:  חטיבת קרייתי (חטיבה 4) בפיקודו של מיכאל בן-גל הוקמה מלוחמי 'ההגנה' בתל-אביב. החטיבה הופקדה על הגנת העיר תל-אביב ומרחבה. מרכז הגיוס של החטיבה היה במחנה יונה (גן העצמאות הנוכחי) אולם מטה החטיבה הוצב במחנה יהושע. כוחות החטיבה השתתפו במבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים, במבצע חמץ לכיבוש בקעת אונו, בהשתלטות על יפו ובמבצע דני לכיבוש לוד ורמלה. במאי 1948 הועבר מטה החטיבה ממחנה יהושע למחנה יונה.

מטה הגדוד הרביעי בפלמ"ח:  מטה הגדוד הרביעי בפלמ"ח (גדוד המַטֶה) בפיקודו של יוסף טבנקין, שהפך במארס 1948 ל'גדוד הפורצים' בחטיבת הראל, הועבר בינואר 1948 מקיבוץ מעברות לבִניין במחנה יהושע (רחוב אלעזר 12). מחלקות הגדוד היו מפוזרות בקיבוצֵי השרון ובעמק חפר. מטה הגדוד ופלוגותיו הועברו באפריל 1948 לקיבוץ קריית-ענבים בואךָ ירושלים.

חיל האוויר:  מטה שירות האוויר של 'ההגנה' בראשוּת אלכס זילוני הוצב בינואר 1948 במחנה יהושע. בלֵיל 21 בינואר 1948 הועברו 21 מטוסים מפורקים שנרכשו לשירות האוויר במבצע מסובך משדה התעופה בעקיר (תל-נוף) למרתף היקב במחנה יהושע. במרתף היקב שופצו חלקי האווירונים והרכבת המטוסים נעשתה בשדה-דֹב. ממטוסים אלה הוקמה בתחילת מלחמת העצמאות הטייסת הראשונה של חיל האוויר הישראלי. מטה שירות האוויר הועבר ב-12 במאי למלון הירקון בתל-אביב. בסתיו 1948 הושלם פינוים של גורמי התחזוקה האווירית ממחנה יהושע למחנה אריאל ביפו.

חיל השריון:  שירות המשוריינים (שמ"ש) בפיקודו של יצחק שדה הוקם בפברואר 1948 בבִניין בקצה הצפוני של מחנה יהושע (הבית מול לשכת ראש הממשלה). בחודש מארס 1948 נערך במחנה יהושע קורס ראשון ל-18 מפקדים מגויסים מהפלמ"ח, שהיו הגרעין המייסד של חיל השריון. יצחק שדה עבר במאי 1948 לתל-השומר ושם הקים את חטיבה 8 ('הממוכנת'). על בסיס שירות המשוריינים נוסד חיל השריון.

משטרת ישראל משטרת ישראל בראשות יחזקאל סהר הוקמה במארס 1948 כחטיבה צבאית. המטה הארצי של המשטרה הוצב במאי 1948 בשלושה בִּניינים במחנה יהושע, ולידו הוקמו מתקנים לוגיסטיים ואוּרוות סוסים מִשטרתית בפינה המזרחית בקריה. עם הקמת משרד המִשטרה הופרדה ביוני 1948 חטיבת המשטרה מצה"ל והוכרזה כמשטרת ישראל האזרחית. המטה הארצי של המשטרה הועבר בסוף שנת 1948 לתחנת המשטרה ברחוב הרכבת בתל-אביב.

חילות נוספים:  במחנה יהושע הוצבו בחורף תש"ח מטה השירות הרפואי בראשוּת ד"ר חיים שיבא, מטה השירות הדתי (הרבנות הצבאית הראשית), מטה המשטרה הצבאית ועוד. בדצמבר 1948 הושלם פינוי יחידות הצבא מהקריה.


קריית הממשלה

עם התפנוּת הבריטים מגוש דן נמסר מחנה שׂרונה לעיריית תל-אביב כנציגת המוסדות הלאומיים. המחנה השׂתרע על שטח בן 240 דונם שבמרכזו היו 86 בתי הטמפלרים (118 בִּניינים עם מבני העזר). כוחות 'ההגנה' קיבלו את השליטה על המִתחם, שנקרא מחנה יהושע, והפכו אותו למרכז גיוס צבאי. חלק צנוע ממִתחם הקריה נמסר לרשות עיריית תל-אביב, שהציבה בו בניינים ששימשו גורמי רווחה עירוניים.

לפי תוכנית החלוקה של האו"ם, ירושלים אמורה הייתה להישאר בשליטה בין-לאומית מחוץ לתחומי המדינה היהודית. ועדת המצב, הגוף העליון של היישוב העברי בראשות בן-גוריון, קבעה ב-2 בפברואר 1948 שמשרדי הממשלה העתידית ישוכנו באופן ארעי בשטח המושבה שׂרונה לשעבר. ממארס 1948 בוצעו עבודות בינוי נרחבות בבתי המושבה שׂרונה לשעבר לשם הכשרתם למשרדי הממשלה. באפריל 1948 הסתיים תהליך רכישתן הרשמי של אדמות שׂרונה על-ידי עיריית תל-אביב והקק"ל.

בבוקר 14 במאי 1948 נכנס בן-גוריון ללשכת ראש הממשלה במחנה יהושע. עם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל בה' באייר תש"ח, התקיימה ב-16 במאי 1948 הישיבה הראשונה של הממשלה הזמנית בבניין לשכת ראש הממשלה, וב-3 ביוני 1948 החליטה הממשלה לקרוא למִתחם בשם – הקריה. בקיץ תש"ח היו משרדי הממשלה בקריה נתונים לתקיפות חיל האוויר המצרי, אולם בן-גוריון הורה להמשיך בעבודה שגרתית והפגין בפעילותו דוגמה אישית למופת.

לִשכת נשיא המדינה הראשון, ד"ר חיים ויצמן, נקבעה בפאתי הקריה. לאחר פטירתו הועבר משכן הנשיא לצריפו של הנשיא יצחק בן-צבי בירושלים. במרוצת השנים נהרס הבית הטמפלרי שבו שכנה לִשכת הנשיא בקריה שהיה ליד מגדל היובל הנוכחי (מגדל הקריה). במשך חודש ימים (יוני–יולי 1948) שכנה מועצת המדינה הזמנית (הגוף המחוקק שממנו הוקמה הכנסת לאחר מערכת הבחירות הראשונה) בלשכת ראש הממשלה בקריה.

בקריה התהווה המרכז הממלכתי החשוב ביותר של מדינת ישראל בשלב העיצוב המכונן של המִמסד השִלטוני. נוסף על משרדי הממשלה הוקמו ושוּכּנו בקריה מוסדות שחלקם מהווים סמלי ריבונות של מדינת ישראל העצמאית – תחנת השידור קול ישראל,  'המדפיס הממשלתי' (שבו הודפסו בולי דואר עברי), השירות הבולאי, מִטבעת בנק ישראל, המטה הארצי של משטרת ישראל, הלִשכה המרכזית לסטטיסטיקה, השירות המטאורולוגי, משרד מבקר המדינה, גנזך המדינה, רשות העתיקות, הנהלת מכרות נחושת תמנע, תעשיות מחצבי ישראל ועוד עשרות סמכויות ממשלתיות ורשויות ממלכתיות נוספות.

במבנה משטרת התנועה הבריטית (שהיה בקרן הקריה, בצומת שדרות שאול המלך ודרך בגין) הוקם משרד הרישוי של מרחב תל-אביב ובו התקיימו ה'טסטים' לנבחנים, עד העברתם בשנת 1963 ל'כיכר הדמעות' בחולון.

בבניין בית הספר הטמפלרי לשעבר נחנך ב-22 ביוני 1951 בית היולדות הקריה בניהולו של פרופ' יוסף אשרמן. שמו הרשמי היה 'בית יולדות', אבל הוא נודע ונקרא בפי כול בשם 'בית-החולים ליולדות הקריה'. ביולי 1997 הועבר בית היולדות מהקריה לבית-החולים ליולדות 'ליס' בקמפוס איכילוב. במהלך 46 שנות קיומו של בית היולדות בקריה נולדו בו כ-325 אלף תינוקות. בשנת 2002 עלו הדחפורים על בניין בית-החולים בקריה והחריבו אותו מן היסוד. על מקומו נחנך בפברואר 2005 מגדל המִצְפֶּה, שבו שוכנות לשכות שר הביטחון, הרמטכ"ל ואלופי צה"ל.

 

הקריה לאחר העברת הממשלה לירושלים

במשך למעלה משנה וחצי שימשה הקריה בתל-אביב מקום מושבה הארעי של ממשלת ישראל. בתקופה המכריעה ביותר בתקומת מדינת ישראל הייתה הקריה בתל-אביב המרכז השִלטוני של מדינת ישראל. ב-13 בדצמבר 1949 אישרה הכנסת את החלטת דוד בן-גוריון להעביר את הכנסת והממשלה מתל-אביב לירושלים. בעת קבלת החלטת ההעברה נקבע שמשרד הביטחון יישאר בתל-אביב בגלל הגבלת הכוחות הצבאיים בירושלים שנקבעה בהסכם שביתת הנשק עם ממלכת ירדן. עוד נקבע שמשרד החוץ יישאר בקריה בגלל החשש המדיני ששגרירי מדינות זרות יסרבו להכיר בירושלים כבירת מדינת ישראל בעת הגשת כתב האמנתם ובכינוסים דיפלומטיים. ביולי 1953 הועבר משרד החוץ לצריפים בקריית הממשלה בבירה. המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים (בקיצור: 'המוסד') הוקם בתחילת 1951 מתוך המחלקה המדינית במשרד החוץ. לא ייפלא אפוא שמטה 'המוסד' הראשון שוכן במִתחם משרד החוץ בדרום הקריה עם העברת משרד החוץ לירושלים (בשטח תחנת חברת החשמל הנוכחית בצומת הרחובות החשמונאים – דרך בגין).

תהליך העברת משרדי הממשלה מהקריה בתל-אביב לירושלים נמשך שנים רבות. לחלק מהבניינים המפונים הוכנסו בשנת 1950 משרדי הממשלה המחוזיים וחלקם המשיכו לשמש את משרדי הממשלה לייעודים שונים. בשנת 2005 נחנך גורד השחקים מגדל היובל (מגדל הקריה), שבו רוכזו מרבית משרדי הממשלה המחוזיים.

 

משרד הביטחון

משרד הביטחון היה המשרד הממשלתי היחיד שלא הוצב בשנת 1948 בקריה. הסיבה לכך נבעה מהאפשרות שנוצרה בצאת הבריטים מתל-אביב (חצי שנה לפני הכרזת העצמאות) להוצאת ארגון 'ההגנה' מתנאי המחתרת. משרדי מערכת הביטחון שוכנו בבניינים זמינים בעיר (בעיקר מבנים של ההסתדרות הכללית). בינואר 1949 הוחלט לרכז את משרד הביטחון בקריה, ובקיץ 1949 התחיל תהליך העברת מחלקותיו מהמשרדים שבהם היה מפוזר ברחבי תל-אביב לקריה. ביצוע ההחלטה השתרך שש שנים עד להשלמת בנייתו של מִבנה חדיש (בִּניין 22) לאגפי המשרד. בשנות מלחמת העצמאוּת התבססו בתחומי תל-אביב 14 מחנות צבא וכאלף מִבני ציבור, מרכזי עסקים ודירות הוחרמו ברחבי העיר וביפו עבור משרד הביטחון. מתקנים אלה הֵצרוּ את התפתחות הכְּרך. עיריית תל-אביב ניהלה מאבק לפינוי מחנות הצבא כדי להועיד את שטחם לשימושים אזרחיים.

בשלהי 1952 התגלעו משבר תקציבי וזעזוע פוליטי שגרמו להתפטרות הממשלה. במסגרת הקיצוץ בתקציב צה"ל תוכנן פינוי חלק ממחנות הצבא מגוש דן. בדצמבר 1952 הקים בן-גוריון ממשלה בהרכב קואליציוני שכלל גם את מפלגת הציונים הכלליים, וישראל רוקח, ראש עיריית תל-אביב–יפו, מונה לשר הפנים. החלטתה הראשונה של הממשלה החדשה מ-28 בדצמבר 1952 הייתה להעביר את מחנה המטכ"ל לקריה. החלטה זו השתלבה בתוכנית פינוי מקיף ומיידי של מחנות ומִתקנים צבאיים מתחומי תל-אביב–יפו. ייתכן שגם לשיקול הקואליציוני נודעה השפעה מסוימת על מהלך כולל זה. עבודת המטה הבהולה להעברת מחנה המטכ"ל לקריה הוקפאה במארס 1953 נוכח הסחבת בפינוי משרדי הממשלה מהקריה וההחלטה להגביה את בִּניין 22 בארבע קומות נוספות.

בחודש פברואר 1955 נחנך בִּניין משרד הביטחון החדש בקריה. בעקבות חנוכת הבניין החדש רוכזו מרבית אגפי משרד הביטחון בקריה ומחנה המטה הכללי של צה"ל (המטכ"ל) הועבר מרמת-גן לקריה. בכך הושלם תהליך ריכוז הנהלת משרד הביטחון, ומאז נמצאים הנהלת משרד הביטחון ומחנה המטכ"ל בקריה.

בשטח בן 15 דונם מצפון למשרדי הממשלה ומחוץ לתחומי הקריה, הוקם ביוני 1948 מחנה צבאי קטן ששימש את מִפקדת חיל הקשר. בסיס צה"ל זה היה מנותק לחלוטין מהמִתחם הממשלתי וכוּנה – 'מחנה שׂרונה' (להבדיל ממחנה שׂרונה הבריטי שהיה בכל שטח הקריה). בתחומי המחנה הוצבה במארס 1950 מִפקדת פיקוד הנ"מ, שפינתה כעבור שנה (במארס 1951) את מקומה למִפקדת הג"א (ההגנה האזרחית). עם העברת מחנה המטכ"ל לקריה בפברואר 1955 נכלל מחנה שׂרונה בתחום בסיס המטכ"ל.

 

מחנה המטכ"ל בקריה

לאחר יציאת הכוחות הבריטיים מתל-אביב הוצבו בינואר 1948 משרדי הפיקוד העליון של 'ההגנה' – המִפקדה הארצית ומטכ"ל 'ההגנה', לרבות לִשכותיהם של דוד בן-גוריון וישראל גלילי, בבית האדום ההסתדרותי ברחוב הירקון 123 בתל-אביב.

שלושה ימים לאחר הכרזת העצמאות הועברו משרדי המטכ"ל לתשעה בניינים שפונו מתושביהם האזרחיים בגבעת בית-החלמה ברמת-גן (גן אברהם). במאי 1949 הועבר המטה הכללי של צה"ל לבסיס צבאי חדש שנבנה למרגלות הגבעה ברמת-גן וכונה – מחנה המטכ"ל (הוא 'מחנה מקלף – מִפקדת השלישות הראשית').

בעקבות המהלך הכולל לפינוי מחנות הצבא מתל-אביב–יפו וגוש דן הועבר המטכ"ל בפברואר 1955 מרמת-גן למִשכנו בקריה בתל-אביב. מחנה המטכ"ל נתפס בראשיתו כבסיס לעבודתם המשותפת של האגפים הלוגיסטיים במטכ"ל ובמשרד הביטחון (כוח האדם, אפסנאות, חימוש, רכש). מוצב הפיקוד העליון (המִצפ"ה) של המטכ"ל לשעת חירום הוקם ב'מחנה דני', סמוך למפקדת חיל האוויר בפאתי רמלה ('מחנה רחבעם'). ואכן, במבצע 'קדש' בסתיו 1956 נוהלה המערכה בסיני מהמִצפ"ה ב'מחנה דני', ולא מהקריה.

במהלך שנות קיומו של מחנה המטכ"ל בקריה המשיכו לפעול במקום משרדי ממשלה כלליים, מחלקות של עיריית תל-אביב ומוסדות אזרחיים שונים. בעידן הסילון התעורר הצורך בהימצאותו הצמודה של מטה חיל האוויר לצד המטכ"ל. מתוקף גורם זה הועברו בשנת 1958 מִפקדת חיל האוויר והמִצפ"ה ('הבור') למחנה המטכ"ל בקריה. המטכ"ל בפיקודו של רא"ל יצחק רבין ניצח מהמִצפ"ה בקריה על המבצעים נגד הכוחות הסוריים שפעלו בשנות השישים להטיית מקורות הירדן ('המלחמה על המים'), ועל מלחמת ששת הימים ביוני 1967 נגד צבאות מצרים, ירדן וסוריה.

לאחר מלחמת ההתשה בתעלת סואץ ובבקעת הירדן הועברה מִפקדת חיל הים בשנת 1972 מבסיסה בחיפה לקריה. העברה זו נועדה לשפר את שיתוף הפעולה הרב-זרועי בצה"ל. במרוצת שנים אלו התנהלו שינויים פנימיים בהצבת הסמכויות המטכ"ליות בתחומי הבסיס.

מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 נוהלה בתנאים קשים מאוד ממוצב הפיקוד העליון בקריה. הגידול במערך הלוחם לאחר המלחמה הִצריך הרחבה של גופי המודיעין, התכנון והתחזוקה בדרג המטכ"לי. לאחר מלחמת לבנון הראשונה ביוני 1982 ניכרה תנופת בינוי ברחבי הבסיס ששיאה היה חנוכת מגדל המרגנית בשנת 1987, חודשים ספורים לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה. בשנות השמונים החלה עבודת המטה לפינוי היחידות הצבאיות והביטחוניות מדרום הקריה, שהושלמה בשנת 2008.

במלחמת המפרץ הראשונה בינואר 1991 שוגרו טילי סקאד עיראקיים לעבר מחנה המטכ"ל בקריה אולם החטיאו את מטרתם והתפוצצו ברחבי גוש דן ובים. בתחילת שנות האלפיים בוצע מהלך בנייה נמרץ במחנה המטכ"ל והיחידות הצבאיות כונסו בצפון הקריה. מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006 הייתה המלחמה הראשונה שנוהלה ממגדל המצפה החדש של משרד הביטחון והמטכ"ל, שנחנך בפברואר 2005.

הצבת מחנה המטכ"ל בלב המרחב המטרופולי נתפסה מלכתחילה כמִפגע אוּרבּני חמור שהלך והחריף ברבות השנים. בעידן הטילאוּת המדויקת והפצצות העומק עלול מחנה המטכ"ל להוות איום ביטחוני לחיי האוכלוסייה האזרחית.

במחנה המטכ"ל בקריה התקבלו ההכרעות הביטחוניות הגורליות ביותר בתולדות קיומה של מדינת ישראל. לאחר רצח רא"ל (במילואים) יצחק רבין ז"ל, ראש הממשלה ושר הביטחון, נקרא המחנה על-שמו: 'מחנה רבין – בסיס המטכ"ל'.







המתיישבים הראשונים חשבו בטעות שרכס הכורכר הקטן נמצא בחבל השרון המקראי.

שנת 1887. התצלום הראשון המוכר לנו משרונה.  מתוך אוסף לנקין (Lenkin Family Collection of Photography, University of Pennsylvania Libraries). הצלם עמד באזור צומת אבן גבירול ויהודה הלוי של ימינו. בית הבאר וטחנת הרוח הגדולה נמצאים מדרום לבית ליפמן (כיום מתחם רשות השידור). יש שתי טחנות רוח (משאבות רוח) בתצלום. את הקטנה יותר רואים ממזרח (מימין) לבית העם הראשון, היכן שהיה מגדל המים ברחוב קפלן 38. מאחורי בית ליפמן רואים 4 גגות: בית ונוסבית וונאגלבית ג'ורג' וולר, ובית למלה. תודה לשי פרקש על הזיהוי ועל המידע.


גרעין הקולוניה מוקף שדות.

רחוב בשרונה, אוסף הורסט בלייך, אוסטרליה. שלמה ברסקי (1874-1923) היה מסוחרי הקרקעות הבולטים בתל-אביב הקטנה. לפי מה שסיפר לדוד תדהר (ותועד באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, בעריכתו של תדהר), הציע ברסקי בשנת 1918 לועד הצירים (Zionist Commission) לרכוש את המושבה הגרמנית שרונה (בעת שתושביה היו במחנה מעצר במצריים כנתיני אויב, בפקודת שלטון הכיבוש הצבאי הבריטי) במאה אלף לירות והוא עצמו היה מוכן להשתתף במחצית הסכום. אך ראשי השלטון הצבאי הבריטי חששו, כפי הנראה, מפני התחזקות יתרה של היהודים והמציאו אמתלה למנוע קניה זו.

deulschen Kolonie Sarona

שרונה, בצילום מתוך אוסף הורסט בלייך, אוסטרליה.

אגודת הכורמים הקואופרטיוית המשותפת לוילהלמה ולשרונה.

שרטוט של שרונה,1937, מתוך אוסף הורסט בלייך, אוסטרליה.

תצלום אוויר של שרונה,1937

תוצאות התקפת לח"י ב-25.04.1947 במחנה שרונה הבריטי. מקור: ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון.

בתאריך 16 בדצמבר 1947 פינה הצבא הבריטי את שרונה ועיריית תל-אביב קיבלה רשמית את השטח לידיה. בתמונה מאותו היום (צילום: הנס פיין, לע"מ) נראה טור משוריינים בריטי עוזב את שרונה. ליד שער המחנה חונה מכונית השרד השחורה של ראש העיריה. רוקח, שפעל רבות לסיפוח אדמות שרונה לידי העיריה, נראה בצילום ממתין בצל עצי האקליפטוס ליציאת אחרוני הבריטים. בספרו, שרונה בשנות המאבק, 1939-1948, מציין ד"ר ניר מן כי הבריטים מנעו את כניסתו של רוקח למתחם, אך הוא מחל על כבודו והמתין במקום כדי לצפות בעזיבתם.

חיילי ההגנה בשער מחנה יהושע בשרונה. ברקע נראה מבנה היקב. צילום: לזר דינר. ארכיון הצילומים של קק"ל.

מסדר השבעה לצה"ל שנערך ב-28.06.1948 במחנה יהושע. באדיבות גברת יפה וינפלד. מתוך הספר שרונה בשנות המאבק.

תותח אחד בשרונה שהפכה לקריית הממשלה העברית במלחמת העצמאות. צילום בנו רותנברג. 1948.

שוטר עברי בשרונה. כאן הוקמה במארס 1948 חטיבת המשטרה שהוכפפה מאוחר יותר למשרד המשטרה.

בתי שרונה. צילום: זולטן קלוגר, 1948. תודה לשמוליק תגר.

ראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן-גוריון מציץ ממרפסת לשכתו בבית אברלה. צילום: דוד אלדן, 1949.

שרונה כמרכז השלטון במדינת ישראל. צילום: זולטן קלוגר, 1949. תודה לשמוליק תגר.

איכר עברי בשדות שרונה. צילום: זולטן קלוגר, 1949.

לוגו פרויקט גני שרונה בדרום הקריה.



אזור דרום הקריה הופך לפארק. צילומים: 2008.