שכונת החרושת
מאת דני רכט


נהוג לחשוב ששלום (שולם) וולובלסקי היה הראשון להקים מרכז מלאכה ותעשייה מסודר בגבולות העיר, הלא הוא מרכז וולבלסקי שנבנה בשנת 1933 על שטח פרדס משפחת אבו-חדרה. אך למעשה, חברת הקרקעות גאולה הקדימה אותו כשרכשה כבר בשנת 1925, פרדס בן כ-26 דונם מזרחית לדרך שכם (דרך פתח-תקווה. כיום, דרך בגין). בספר תל אביב בעריכת אלטר דרויאנוב מופיעה הקרקע כאדמת גאולה ב' וד'. שטח זה יועד למטרת מלאכה ותעשיה ונרכש ממשפחת אבו-ג'ובין שבעלותה היו לא מעט מגרשים באזור יפו.

הקרקע בין דרך שכם לאפיק ואדי מוצררה (נחל איילון) הוצפה מדי חורף ונחשבה כסביבה שאינה ראוייה למגורים. הקרקעות בסביבה זאת שימשו בעיקר לחקלאות. לכן גם היו זולות יחסית. ראשי חברת גאולה זיהו את הפוטנציאל של השטח שבסמיכות לדרך שכם. סלילתה מחדש של הדרך (שנתכנתה "הכביש השחור" לאחר שכוסתה אספלט) והקרבה לתחנת הרכבת יהודה הלוי, הבטיחו דרכי הפצה ונגישות למוצרי התעשיה והחרושת.

הקרקע שרכשה חברת גאולה ועליה הוקמה שכונת החרושת היתה מבודדת משאר חלקי העיר. פיזית, אמנם מדובר במרחק קצר (כשלוש מאות מטר בלבד) מאדמת רמדן (מפגש רחובות יהודה הלוי ונחמני, וסביבת ביח"ר לודז'יה) שעברה לבעלות יהודית בעשור הקודם לרכישה זאת. אך בין הקרקעות השתרעו עדיין פרדסים בבעלות נוצרית ורק בשנת 1930 נוצר רצף עברי בסביבה עם רכישתו של פרדס גברילוביץ' (עליו נבנו בין השאר מחסני הקירור, בתי יג"ע ומעונות עובדים א-ב-ג).

גבולותיה של שכונת החרושת ההסטורית הם: דרך בגין במערב, הכביש החדש שנסלל בין רחוב המסגר לדרך בגין (בגבולו הדרומי של מתחם חסן ערפה) מצפון, רחוב יגיע כפיים ממזרח, ורחוב ריב"ל מדרום. הקרקע חולקה למגרשים ונמכרה. רוב החלקות בצידה המערבי של השכונה - מתחם הנפט - נמכרו לשלושת חברות האנרגיה הגדולות. קרקעות אחרות נמכרו ליזמים פרטים (לכאן עברו ביח"ר זליבנסקי למצות בנווה צדקבית היציקה של בריסקר ואחרים), לתנועת הנוער העובד ההסתדרותית (שהקימה על מגרשה את בית הספר מכס פיין "הראשון"), ולעיריה (שיזמה את הקמת בנין התעשיה הזעירה בקצה המזרחי של השכונה).

על פרדס נוסף, ממזרח לשטח שכונת החרושת, קמה שכונת הרכבת (שכונת העגלונים). צריפיה נבנו ראשית על אדמה ערבית ורק בשנת 1932 הצליחו תושביה להעביר את הקרקע לרשותם. רצף עברי זה, קיומה של שכונה יהודית מבודדת לצד שכונת מלאכה בבעלות עברית בחלק זה של העיר, שירטט את קו הגבול המוניציפלי אשר הקיף את הרצועה משלושת צדדיה.

כבר בתחילת שנות השלושים נקבע כי רחובה הראשי של השכונה (והרחוב המוביל אל שכונת הרכבת) יקרא רחוב החרושת.היתה זאת דרך ראוייה להנציח את מרכז המלאכה העברי הראשון בעיר שנשכח. אלא ששם הרחוב לא שרד. בתאריך 31 במרץ 1997 התקיים במקום טקס להחלפת שמו של רחוב החרושת והוא נקרא מאז רחוב דוד חכמי, מבעלי חברת הפניקס הישראלי. בטקס השתתפו, ראש העיריה רוני מילוא, ראשי המשק והכלכלה ורבים מידידיו של חכמי. הוא הונצח בעיר עוד קודם בשם בית הביטוח ע"ש דוד חכמי שבשדרות רוטשילד 39.







בתאריך 31 במרץ 1997 התקיים טקס להחלפת שמו של רחוב החרושת והוא נקרא מאז רחוב דוד חכמי.  צילום: רחל רמרז, 2010. 

רצועה עברית בלב הפרדסים. שכונת החרושת בחלק הימני. שכונת העגלונים בחלק השמאלי. קטע מצילום אוויר מאמצע שנות השלושים. 

שכונת החרושת בקטע מפה מנדטורית משנת 1936 (שני האחרונים מחוץ לשטח המקורי של השכונה):