קולנוע מוגרבי  וכיכר ב' בנובמבר
מאת דני רכט


ראשיתה של הכיכר בשנות העשרים של המאה הקודמת, בברך שנוצרה עם הטיית רחוב אלנבי לכיוון הים בלחץ בעלי הקזינו שם. בסרט הנוסטלגי  עץ או פלסטיין (1962) המבוסס על יומני כרמל של אקסלרוד, אפשר לראות את הכיכר אז. בלי קולנוע מוגרבי, אבל עם המון חולות. כאן בנה את ביתו העסקן צבי רבינוביץ ממייסדי שכונת אחווה ובית הספר תחכמוני ומראשוני אחוזת בית.  ב-1925 עלה לארץ הסוחר יעקב מוגרבי מדמשק ורכש בעיר מספר מגרשים. הוא תכנן לבנות במקום פאסאז' מסחרי ומעליו, בית למשפחתו. אלא שבלחץ ראש העיריה דיזנגוף שונתה התכנית ובמקום הוקם בית אופרה מוגרבי. תקציב הבניה הלך וטפח. הבנייה התארכה ובסופו של דבר נפתח הבית המפואר ב-1930 וכלל אולם תיאטרון בן אלף מקומות ישיבה עם גג נפתח (מאוחר יותר נבנה גג והאולם מוזג) ואולם נוסף (600 מקומות ישיבה) במרתף. אולמות מוגרבי שימשו למגוון פעילויות תרבות וחברה: מופעי אופרה, הצגות בתי התיאטרון האוהל, הבימה, הקומקום, לי לה לו והקאמרי, עצרות עם פוליטיות, שחרית שבת, מופעים מוסיקלים ועוד. עם סיום הבניה הפכה הכיכר למקום החשוב בעיר. זה היה המקום לראות ולהיראות בו משנות השלושים ועד שנות השישים. באוקטובר 1935 החליטה העיריה לקרוא לכיכר ב' בנובמבר (לציון יום הצהרת בלפור) ואף פנתה לציבור בבקשה לחדול משימוש בשם מוגרבי, אך ללא הועיל.

אחד מהארועים המכוננים בתולדות הישוב העברי התקיים כאן כאשר ההמונים חגגו בכיכר את החלטת האומות המאוחדות מספר 181 על חלוקת הארץ והקמת מדינה עברית. כחצי שנה מאוחר יותר נאם בגין בכיכר בעקבות פרשת אלטלנה ושנת 1952 נשא כאן נאום מפורסם אחר נגד הסכם השילומים עם גרמניה. בשנות החמישים והשישים היתה הכיכר אתר בילוי פופולרי ופעלו בה בתי הקלנוע מוגרבי, סטודיו (מסוף שנות השישים), מגדלור וזמיר (המשמש כיום כמועדון ריקודים ומיועד להריסה). במרחק הליכה קצר פעלו קולנוע אלנבי, בית העםגן רינהקולנוע קסם וקולנוע דן.  בשנת 1966 נהרס קולנוע מגדלור. היה זה האות לתחילת דעיכתה של הכיכר. בשנת 1986 נשרף בניין קולנוע מוגרבי וב-1989 הוא נהרס ומשמש מאז מגרש חניה. במשך חמישים ושש שנות קיומו לא השתנתה הבעלות על הקולנוע ובשנות התשעים פרסמו יורשי יעקב מוגרבי תכנית לבניין חדש (יסקי סיוון אדריכלים) אשר חזיתו מאזכרת את חזית הארט דקו המקורית. תכנית זאת (תרשים מצורף בסוף העמוד) לא מומשה למרבה הצער, והכיכר לא תפסה מחדש את מקומה המרכזי בחיי העיר. 

במפת שיינפלד משנת 1923,  נכללת רחבה ריבועית גדולה במקום בו נבנה בסוף אותו העשור בית אופרה מוגרבי. הכיכר הגדולה, כראוי למקום שיתפוס המקום בעשורים הבאים, גם נראית היטב בתמונה משנות העשרים. אז לאן נעלמה הרחבה הגדולה שהפכה לאי תנועה בין מעברי חצייה? יעקב מוגרבי בשיחתו עם נתן דונביץ' (בספר תל אביב, חולות שהיו לכרך. הוצאת שוקן, 1959) פותר את התעלומה: "פסובסקי עשה התכנית עם הכניסה לתיאטרון מרח' בן יהודה. הגיש את התכנית לעיריה ואמרו לו: 'למה הכניסה לא מאלנבי? יותר יפה מאלנבי'. אבל היה חסר לנו חלק מגרש בשביל לעשות תיאטרון עם כניסה מאלנבי. העיריה הציעה למכור לנו חלק מהרחבה שלפני המגרש שלי. פסובסקי אמר שהבניין יהיה יפה יותר אם הכניסה תהיה מאלנבי. הסכמתי". 

אופרה מוגרבי עם סיום הבנייה (1931). צולמה ע"י יצחק והילדה רוזנבוש במהלך טיול בפלסטינה.


ינואר 1933. הפקת ענק במוגרבי! האורטוריה יהודה המכבי של הנדל בתרגומו של א. אשמן. 

מכונית מכבי האש העירונית בכניסה למוגרבי. 
תחילת שנות השלושים.

שרטוט מקורי של הגג הנפתח בקולנוע מוגרבי 
(באדיבות אוסף שולה וידריך)

מוגרבי לאחר הוספת הקומה ושינוי הגג


שנות השלושים. מוגרבי על גבי שנה טובה עברית.

קולנוע מוגרבי והכיכר בשנת 1937. התמונה מתוך עזבונו של גוסטב רובינשטין. 

צילום: יונס רודולף, 1938. בתחתית התמונה נראית עגלת קרח רתומה לסוס

מדרגות הקולנוע. מקום מפגש פופולרי בתל אביב של שנות השלושים

על מדרגות מוגרבי 1942 (באדיבות אוסף גבי ודוד ענתבי)

קולנוע מוגרבי והכיכר בשנת 1944. מתוך אלבום התמונות של בצלאל.

הסטוריה. ההמונים חוגגים את החלטת האו"ם על הקמת מדינה עברית 29.11.1947

אסיפה של אחדות העבודה במחצית השניה של שנות החמישים.

מנחם בגין נואם בכיכר נגד הסכם השילומים עם גרמניה. פברואר 1952.

שלג בכיכר. דצמבר 1950

כרטיס למופע תיאטרון האידיש של דז'יגן ושומכר. 1958\







 1932. הסרט הבריטי THE DEVIL'S MAZE מוקרן בקולנוע מוגרבי.

הופעת נחום נרדי  וברכה צפירה באופרה מוגרבי, דצמבר 1932. השניים שהיו זוג נפרדו ומאוחר יותר נישאה צפירה לנגן הפילהרמונית בן-עמי זילבר. בנם הוא המוסיקאי אריאל זילבר.

רחוב אלנבי במבט מהכיכר לכיוון שפת הים.

סוף 1933. מוגרבי משמש אולם הבית לתיאטרון אהל
(וגם של תיאטרון הבימה).



יוצאי העיירה קובל נפגשים. סוף שנות השלושים.

כיכר רבין של פעם. הכיכר כאתר האסיפות המרכזי בעיר. צילום: דוד אלדן, לע"מ 1949.

הקהל נוהר החוצה עם סיום הסרט.
צילום: דוד אלדן, לע"מ 1949.


אם ובתה (בתחפושת פורים) מצטלמות על מדרגות מוגרבי (באדיבות יעל שחר).

שוטר מכוון את התנועה בכיכר. צילום: רודי ויסנשטיין  1952


הכיכר במבט לכיוון מזרח. שנה וצלם לא ידועים. ב-1967 תכננה העירייה לבנות מעבר תת קרקעי בכיכר מוגרבי בדומה למעברים שנבנו בכיכר מגן דוד ובכיכר המושבות. תוכנית זאת לא יצאה אל הפועל, למורת רוחם של הקבצנים וההומלסים.

ידיעות אחרונות: קולנוע מוגרבי עולה בלהבות 1986.

המתנדבים לצבא הבריטי חוצים את הכיכר
במצעד צבאי. 1942.

ותיקי העיר זוכרים את פריץ (זאב) גרסמן - היקה במצנפת הטבחים שהיה חלק קבוע מהכיכר בשנות החמישים. ובין מכירת הנקניקיות היה שוקע בספרי ההגות של היינה. התמונה צולמה על ידי מקסים סולומון, 1952. 

איציק הטייס רצה לדעת איזה סרט מוצג במוגרבי, אז הוא ירד נמוך. צילום מתוך חוברת בטאון חיל האוויר משנת 1954.


מקרנה חדשה באולם קולנוע מוגרבי. ראשית שנות השלושים.

אופרה א"י מציגה באולם מוגרבי 

מופעי אופרה באולם מוגרבי 1931 
(באדיבות אוסף אליאסף רובינסון).

אהל, תיאטרון פועלי ארץ ישראל, מציג באולם הקטן. צילום: רודי ויסנשטיין (1939 או 1940).

1941. אוטובוס דו קומתי חוצה את הכיכר. באלנבי מציג הסרט סערת נעורים

1944. ההצגה הראשונה של התיאטרון הקאמרי מוצגת במרתף קולנוע מוגרבי בתל אביב. המדובר בערב בשם  מאז ועד היום שכלל ארבעה מערכונים.

כיכר מוגרבי היא מקום ההתרחשות המרכזי של הסרט תעלת בלאומילך בבימוי של אפרים קישון ובכיכובו של בומבה צור בתפקיד המשוגע. הכיכר "נבנתה" בדיוק רב בתוך אולפני הרצליה. 

עטיפת תקליטון הסרט תעלת בלאומילך ובו שני שירים מאת המוסיקאי נועם שריף בביצוע הזמרת עדנה גורן.

משנות השלושים ועד שנות השישים היתה כיכר מוגרבי מקום מפגש ונקודת ציון מרכזית בתל אביב וככזו, אהובה במיוחד על רוכלי העיר. בצילום, מתוך אוסף יאיר מיש. 

מדרגות קולנוע מוגרבי 1943 (באדיבות הגב' רחל אורן). 


בול המנציח את קולנוע מוגרבי עוצב על ידי דוד בן הדור. בבול ניתן לראות את חזית המבנה והמדרגות המפורסמות, וכן מקרנת קולנוע ומסך סינמסקופ רחב.









קולנוע מוגרבי על עטיפת מפת העיר המצויירת (בהוצאת סטימצקי).