בית ליבלינג
מאת שולה וידריך 



משך זמן רב לא היה ידוע מי היא טוני ליבלינג, האישה שתרמה את ביתה שברחוב אידלסון לעירייה. השלט שהיה מוצב בכניסה לבית נעלם. התחקיר לאיתור קורות חייהם של בני הזוג ליבלינג החל בקטע עיתון ישן, שבו נכתב: "יש אנשים עם לב." העיתון תיאר את המטרות שלשמן ביקשה טוני לתרום את הבית, אך לא הוסיף עוד פרטים בעניינה. את קברה איתרתי באמצעות החברה קדישא. נראה כי איש לא פקד את הקברים של טוני ומקס ליבלינג. לאחר שניקינו את הקברים  נודע כי שם נעוריה היה רובין. פניתי לגניאולוג לאיתור פרטים נוספים. בהמשך, מצאתי את שמותיהן של בני המשפחה וקיבלתי מידע על הדיירים הנוספים שהתגוררו בבית ליבלינג. טוני בת ישראל רובין ורבקה לבית חזן ומקס ליבלינג נישאו בשנת 1920 בעיר טרנופול שבפולין. לאחר נישואיהם עברו לשוויץ שם עסק מקס במסחר ובנדל"ן. בשנת 1925 עלו בני הזוג לארץ והקימו את חברת מקס ליבלינג בע"מ. טוני נולדה ברוסיה בשנת 1887 ותוארה על ידי בני משפחתה בני משפחת רוף, כאישה יפת תואר ובהירת עיניים. שכניה סיפרו על האישה האלגנטית, המאופרת תמיד גבות מצוירות ושיער בצבע תכלת, שבילתה באירועי תרבות, קונצרטים ומפגשים חברתיים. טוני שוחחה בגרמנית, רוסית ועברית. בדירתה עמדו שני מזנונים כבדים ומפוארים שבהם הציבה כלי קריסטל וכסף. שולחן האוכל הגדול היה בעל רגליים מגולפות, וטוני נהגה לערוך עליו את הארוחות במערכת מפוארת של כלי פורצלן וסכו"ם כסף שעליו היו חרוטים ראשי התיבות של שמה. מקס ליבלינג נפטר בשנת 1942 ונטמן בבית העלמין בנחלת יצחק. בני הזוג היו חשוכי ילדים. טוני נפטרה בשנת 1963 בהיותה בת 76. היא נטמנה לצד בעלה. לאחר שנפטרה התגוררו בבית ליבלינג אחייניותיה של טוני- רוזה וד"ר סבינה ליבלינג עד שנת 1990.


בצוואתה, ביקשה טוני ליבלינג, כי הבית יימסר לעיריית תל אביב, לאחר פינוי הדיירים המתגוררים בו, וישמש לאחת המטרות הבאות: בית יתומים, מעון לילדים, מעון קשישים, מגורי סטודנטים נצרכים או מוזיאון. היא ביקשה כי בחזית הבית מעל הכניסה יקבע שלט שבו יופיעו השמות מקס וטוני ליבלינג, כתורמי הבית. והוסיפה כי לאחר ביצוע הצוואה תפורק החברה ליבלינג בע"מ. טוני העניקה תרומות כספיות למוסדות שונים, בהם בית הכנסת הגדול. את חפציה האישיים והרהיטים חילקה בין בנות משפחתה, הדודנית והאחייניות, ואת השאר ציוותה לתרום לנזקקים. 


דיירי הבית
בקומה הראשונה של בית ליבלינג התגורר רופא הילדים פרופ' לודוויג מאייר, שנולד בגרמניה בשנת 1879. פרופ' מאייר למד רפואה במינכן, בון ואוניברסיטת ברלין. בשנת 1905 עבד לצד הגדולים שברופאי הילדים בגרמניה וכתב ספרים ומאמרים בתחום הרפואה. מאייר התמנה למנהל מחלקת הילדים בבית חולים על שם הקיסר הגרמני פרידריך בברלין, אך עם עליית הנאצים לשלטון אולץ להתפטר ממשרתו. בשנת 1935 עלה פרופ' לודוויג מאייר לארץ ישראל עם אשתו לוטה, בתו אלזה וחתנו. פרופ' מאייר היה מנהל מחלקת הילדים בבית חולים העירוני הדסה עד שנת 1950. הוא נחשב למומחה עולמי כתזונאי לילדים, והוסיף לפרסם את מחקריו. פרופ' מאייר נפטר בשנת 1954 בגיל 75 ונטמן בבית העלמין בקריית שאול.

בשנת 1969 החליטה עיריית ברלין להנציח את זכרו של פרופ' מאייר בבית החולים שבו עבד והציבה שלט לזכרו. מייקל עופר, נכדו של מאייר, סיפר על הבית שנראה בעיניו כארמון. בכניסה המפוארת הוצבה דלת מסתובבת ובה עמד השוער, אדון ויקטור. בבית הייתה משרתת שבישלה, כיבסה והגישה את הארוחות לשולחן. הסבתא נהגה לקרוא לה באמצעות פעמון קטן. לאחר ארוחת הצהריים הסבו בסלון ושתו מוקה-קפה. אחת לשבוע נהגו להתכנס למשחק ברידג' אצל בעלת הבית, טוני ליבלינג, יחד עם שכניהם. 


בקומה השנייה גר רופא הנשים פרופ' יוסף אשרמן. הדירה הגדולה חולקה לשני אגפים. הדירה שבחזית רחוב אידלסון שימשה מרפאה והצד העורפי שימש למגורים. פרופ' אשרמן היה מאבות המחקר הגינקולוגי בארץ, ונודע כרופא הנשים המפורסם ביותר בארץ ואף במזרח התיכון כולו. אשרמן נולד בצ'כוסלובקיה. הוא למד רפואה בפראג ועלה לארץ בשנת 1920, כאן ייסד את האגודה הישראלית למיילדות וגניקולוגיה ועמד בראשה משך עשרות שנים. מחקריו בנושא עקרות נשים עקב הפלות מלאכותיות פורסמו בכל רחבי העולם והעניקו לו שם ותהילה בתחומו. על שמו נקראת "תסמונת אשרמן", הידועה בתחום פוריות האישה.

מלכה, רעייתו של הרופא, נולדה בשכונת נווה צדק למשפחת וילנר, ממייסדי השכונה. מלכה אשרמן לבית וילנר הייתה בוגרת מחזור ב' של גימנסיה הרצליה. היא עסקה בפעילות ציבורית וניהלה בביתה סלון תרבותי. בין השאר ארגנה חוגי לשון ותנ"ך ב"חוג נשים ציוניות" ובמועדון הבונים החופשיים.

לבני הזוג אשרמן נולדו שלושה ילדים: הבת הבכורה נינה והבנים יובל ויורם, שנפטרו שניהם בילדותם. הבת נינה נישאה לסופר יחיאל דינור הידוע בשמו ק. צטניק. ספריו של ניצול השואה חשפו בפני הציבור את עוצמת הזוועה במחנות ההשמדה הנאציים ועיצבו את תודעת השואה בארץ ובעולם. 

בקומה השלישית התגוררו משנת 1938 לוצי ואויגן שועיר עם ילדיהם – רות, חנה והרברט. המשפחה עלתה ארצה בשנת 1936 מגרמניה, שם עסק אויגן במסחר בקמח. בני הזוג אויגן מכרו את כל רכושם בגרמניה וניסו להסתגל לחיים בארץ. לוצי לא הצליחה לרכוש את השפה העברית עד סוף ימיה. בדירה סידרה את הרהיטים המהודרים שהביאו עמם מגרמניה: פסנתר כנף, שולחן אוכל לשישה סועדים, ארון ספרים גדול, שולחן עישון, מכשיר רדיו, מנורות עשויות משיש, שולחן כתיבה וכלי אוכל מפורצלן מתוצרת בוואריה. לאחר מלחמת העולם השנייה השכירו לוצי ואוייגן שויער חדר לדייר משנה בשם דובינסקי, על פי הנחיית הרשויות לשכן עולים חדשים ופליטים בודדים בדירות גדולות.

בתקופת מלחמת העצמאות הופגזה תל אביב על ידי המצרים ונזק רב נגרם לדירה של ביתם ובעלה רות ורודי שפנגנטל. הם עברו עם ילדיהם יעל, מרגלית ורפי אל בית הסבא והסבתא ברחוב אידלסון כי היה בו מקלט. השכנים ירדו במדרגות פנימיות לדירתו של פרופ' מאייר, ממנה עברו אל מדרגות החירום ומשם למקלט. לוצי ואויגן שועיר חלקו עם בעלת הבית את הקומה ואת מרפסת המטבח המשותפת. הנכדים עברו מדי פעם אל דירתה המפוארת של בעלת הבית טוני ליבלינג, שנהגה לכבד אותם בממתקים ששמרה עבורם בכלי קריסטל יקרים. 

שימור בית ליבלינג
בית ליבלינג אשר נבנה בסגנון הבינלאומי בתכנון האדריכל דב כרמי, נחשב כציון דרך באדריכלות "העיר הלבנה". הבית עבר תהליך שיקום לשם הקמת מוזיאון מורשת העיר הלבנה, מיזם זה נעשה במימונה של ממשלת גרמניה ובשיתוף עם עיריית תל אביב. אדריכלית השימור רבקה כרמי בוגרת הטכניון בחיפה. היא כלתו של דב כרמי שתכנן את הבית. שימור בית ליבלינג מציין העברת מורשת בין דורית של האדריכלות שהטביעה את חותמה בנוף הישראלי.



ד"ר מיכאל שנהב על פרופ' אשרמן
ספק אם תושבי רחוב אשרמן בשכונת רמת טייסים במזרח העיר יודעים מיהו האיש שהרחוב שלהם נושא את שמו, אבל קרוב לוודאי שברחוב שלהם – ובעצם, כמעט בכל רחוב אחר בעיר – מתגוררים אנשים שפרופסור יוסף (גוסטב) אשרמן פקח עליהם עין אוהבת ברגעי חייהם הראשונים, הן כרופא שיילד במו ידיו רבים מילדי תל אביב הקטנה, והן כמנהל מחלקת נשים ויולדות בבית החולים הדסה, ומאוחר יותר בבית החולים ליולדות הקריה.

פרופסור אשרמן, ללא ספק מבכירי הרופאים במיילדות גינקולוגיה ופריון שצמחו בישראל, זכה ליוקרתו ולפרסום בינלאומי לא רק בזכות עבודת-השטח החלוצית שלו בתחום, אלא בעיקר בזכות המאמרים שפירסם בנושא – הידבקויות תוך רחמיות זכה לתהודה עולמית בקרב אנשי-המקצוע והכניס את שמו לפנתיאון הגינקולוגיה בזכות מה שנודע כ"תסמונת אשרמן".

אשרמן נולד ברוסוביצה, צ'כוסלובקיה, בשנת 1889, בן למשפחה שעסקה בייצור כפפות וסיפקה, בין השאר, את הכפפות לבית המלוכה האוסטרי. הוא למד רפואה באוניברסיטת הגרמנית בפראג, שירת כקצין ורופא רב-עיטורים בצבא האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה, ובשנת 1920 הגיע לישראל, בהזמנת ההסתדרות המדיצינית "הדסה". הזמנים הסוערים שעברו על הישוב העברי בישראל הכתיבו גם את המסלול המקצועי שלו: מתל אביב עבר לבלפוריה ולגליל, שם שירת כרופא בגדוד העבודה שסלל את הכביש בין צמח לטבריה וחילק לפועלים תרופות נגד מלריה מעל גבי החמור שהסיע אותו מנקודה לנקודה; כשקבע את מרפאתו ביבנאל הצטרפה אליו רעייתו מלכה לבית וילנר מותיקי יפו ומייסדי נווה-צדק. שם נולדה בתם הבכורה נינה, לימים אשתו של הסופר יחיאל די-נור (קצטניק), והעד הזכור ביותר ממשפט אייכמן. (היו לאשרמן עוד שני ילדים, יובל ויורם, שניהם נפטרו בצעירותם).

אשרמן חזר לתל אביב ב-1924, התמנה לעוזר במחלקה הכירורגית כשנתיים ובהמשך כמנהל במחלקת יולדות ונשים בבית החולים הדסה ומנהל שירותי המיילדות והגינקולוגיה של עיריית תל אביב, במהלך שנותיו כמנהל המחלקה הרחיב ובנה את כל המערך המקצועי בבית החולים הדסה בהמשך בבית החולים ליולדות הקריה. כמנהל מחלקת נשים ויולדות בבית החולים הדסה היה אשרמן בין יוזמי רשת טיפת חלב, תחנות השירות לנשים יולדות ולתינוקות.

ספרו לקראת אמהות נחשב, במשך שנים, לספר החשוב ביותר בשפה העברית בכל הנוגע להדרכת האם. הספר והמאמרים שפירסם הציגו שוב ושוב את שיטותיו ותפיסתו המקצועית: חשיבות הטיפול המונע הקדם-לידתי; בטיחות היולדת; זירוז הלידה כדי להקטין את תמותת הילודים עקב הריון עודף; שימוש בשיטת ריד ללידה טבעית; הכרת ערך האמהות, ופעילות הסברה נרחבת על הסכנה בהפסקות הריון יזומות.

כל מי שהכיר אותו דיבר עליו כעל אדם רגיש, סבלני ונעים-הליכות וציוני נלהב – ועם זאת, רופא מבריק שנשים הרות מכל רחבי העולם פנו אליו כדי להיעזר בשירותיו הטובים בבית החולים הדסה ובמרפאתו ברחוב אידלסון 29. ביניהן היתה גם פארה דיבה, אשת השאח הפרסי. כך הפך הרופא התל אביבי לאורח מכובד בארמון. על הישגיו המקצועיים קיבל את התואר פרופסור לרפואה באוניברסיטה העברית. פרופסור אשרמן היה פעיל במספר רב של ארגונים בינלאומים שעסקו במיילדות גניקולוגיה פריון. פרופסור אשרמן הלך לעולמו בשנת 1968, כשהוא מותיר אחריו שם ויוקרה בינלאומים, מחקרים מהפכנים, תסמונת "אישית"- ואלפי אנשים שחבים לו את חייהם,גם אם לא שמעו את שמו מעולם.

אדריכל נחום כהן על בית ליבלינג: יחודו של הבנין מתחיל בהרחקתו לתוך המגרש העמוק. לא שיגרתי לתל אביב. הגישה הזו מאפשרת אכסדרה ארוכה ונינוחות גדולה לכניסה לבנין. בהמשך קיימת הזזה זויתית חדה לחלק האחורי (שני הדברים קשורים). ההזזה הזו מאפשרת אף היא קומפוזיציה יחודית לא שיגרתית לביניני הסגנון. מתרחשת דרמה אקספרסיבית מאד של הגושים, שניהם מעובדים היטב, ומשלימים זה את זה בזוגיות יוצאת דופן.

דני רכט, עורך האנציקלופדיה העירונית, מוסיף: בצוואתה, הקדישה טוני ליבלינג את הבית לעיריה במטרה שישמש כבית יתומים/ מעון לילדים/ מושב זקנים/ מגורים לסטודנטים נצרכים. העיריה התעלמה מהנאמר בצוואה והפכה את הבית למשרדים לגופים שקשורים בה. ומאז הוא משמש פונקציות עירוניות שונות. נראה שבכירי העיריה אהבו את שביל הכניסה היפה והפארגולה שמעליו - אלמנט המקשר בין חדר המדרגות למדרכה. במשך שנים היו כאן המשרדים של קרן תל אביב לספרות ולאמנות (כיום קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל אביב). בראש הקרן עמד החל משנת 1994 עו"ד גיורא עיני, יועץ הסתרים והמתווך הנצחי בין יצחק רבין ושמעון פרס. בשנת 2014 התפרסם שממשלת גרמניה תממן את הקמתו של מרכז מורשת לעיר הלבנה אשר יפעל בבית ליבלינג. כך הפך הבית למוזיאון המוקדש לאדריכלות הבינלאומית בעיר וכך הוגשמה צוואתה של הגב' טוני ליבלינג.







בית ליבלינג ברחוב אידלסון 29. צילום: יצחק קלטר.
פרספקטיבה של בית ליבלינג מאת דב כרמי המתכנן. האיור, הצילום ותכנית הקומה מתוך הספר בתים מן החול מאת האדריכלית ניצה סמוק.

הכניסה אל בית ליבלינג ברחוב אידלסון. צילום יצחק קלטר.

צילום: יכין הירש, 2003. מתוך הספר BAUHAUS TEL AVIV. מאת האדריכל נחום כהן.

דירת פרופ לודוויג מאייר בבית ליבלינג. הצילום באדיבות מייקל עופר. 

המצבות של טוני ומקס ליבלינג בבית הקברות נחלת יצחק. צילום: שולה וידריך, 2015.

  
הגב' טוני ליבלינג. צילום משנות ארבעים באדיבות מאיר רוף. פרופסור יוסף (גוסטב) אשרמן  (1889-1968). צילום מתוך האנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו.

תכנית קומה של בית מקס וטוני ליבלינג.