מגדל המים המנדטורי במוזיאון בתי האוסף
כתיבה וצילומים: הניה מליכסון


החל משנת 1920 עם כיבוש הארץ על ידי הבריטים והכשרת המסילות כחלק ממערך הרכבות המנדטוריות הוחלפו המסילות העות'מניות למסילות בעלות רוחב תיקני של 143.5 ס"מ. כתוצאה מכך עבר מתחם תחנת הרכבת יפו מספר שינויים כדי להתאימו לרכבת החדשה. גם הקטרים הוחלפו לקטרים גדולים יותר, קוטר ומיקום הסובבן השתנה בהתאם.

בשנת 1923 כחלק מהשינויים ופריסת תוואי מסילות חדש, פורקו מגדל המים העות'מני והמשאבה. תאריך הפירוק המדויק של המגדל אינו מתועד, אך ברור שהתרחש במהלך שנות העשרים.  המגדל החדש מופיע כבר בתכניות משנות השלושים. מיכל המים אשר יוצר על פי תקן בריטי, בנוי מפאנלים מודולאריים רבועים עשויים פח ברזל במידות 1X1 מ' עם קימוטים מבוקרים בצורת  X לשימור קונסטרוקטיבי ממעיכה על ידי משקל המים. הפאנלים היו מחוברים בינהם בעזרת מסמרות. הטכנולוגיה מבוססת על פטנט אנגלי משנת 1901. החוקר שי פרקש מציין שעדיין מייצרים מיכלים כאלה בעולם.

המיכל שנתמך על רגליים מברזל וגובהו ברום עליון כ- 8 מ', הכיל (4X4X2) 32 מ"ק מים. מים הגיעו למיכל מבאר סמוכה, משם נשאבו בעזרת משאבת בוכנה והועלו ע"י צינור לחלקו העליון של המיכל. צינור אחר יצא מחלקו התחתון של המיכל  והתחבר (תת-קרקעית) לגמל, שלא שינה את מקומו במסגרת השינויים שעבר המתחם. הגמל (מנוף המים), שגובהו היה כ-5 מ', יכול היה למלא את תפקידו (ואת מיכל המים של הקטר) בהתאם לחוק הכלים השלובים. סולם ברזל איפשר ניקוי המיכל ואחזקתו.  מיכלים מסוג זה מופיעים כאלטרנטיבה זמנית במחנות הבריטיים עד להחלטה על מיסוד המחנות. אז הוחלפו במגדלי קבע עשויים בטון.  כמה מהם עדיין מצויים במחנות הצבא ומזכירים את גם הבניה 'הסטנדרטית' בקיבוצים.
 

תודה  לשי פרקש, שרי מרק ויואל אמיר על הערותיהם.


הבאר של תחנת הרכבת
באדיבות מוזיאון בתי האוסף, 2006.

מערכת המים המנדטורית בתחנת הרכבת יפו





מבט לכיוון מערב, 2010.

מבט מגבול שכונת נווה שלום דרומה, 2006.


מנוף המים שהזין את הקטרים, 2010.