בית החרושת שטיין    
מאת אדריכל שמואל גילר


הערך מתפרסם (יולי 2013) לציון  120 שנה למפעל התעשיה הראשון בציון וה"תספורת" הראשונה בתולדות הישוב.

ליאון שטיין
 עלה ארצה בשנת 1887, ופגש כאן את אחיו הבילו"יי ד"ר מנחם שטיין. הוא רכש מגרשים בנווה צדק, ובשנת 1889 הקים בית מלאכה למסגרות ונפחות שהפעיל את המחרטה הראשונה בארץ. בשנת 1892 עלה ארצה המהנדס גדליהו וילבושביץ, והחל בקידוח הבארות הארטזיות הראשונות בארץ. שטיין סייע לו בבניית ציוד טכני לחפירה. בשנת 1893 חברו השניים יחד, והקימו את מפעל יציקת הברזל הראשון בארץ. שנה לאחר מכן הם עברו למיקום חדש ברחוב שוק מנשייה (רחוב המרד 15 לאחר קום המדינה), בקרבת תחנת הרכבת יפו, ומול אכסניית ספקטור. בשנת 1894 נאלץ וילבושביץ לחזור לרוסיה, מסיבות משפחתיות, והקים שם מפעלים משגשגים.


המפעל התרחב במהירות, ומספר העובדים גדל. הוא החל לייבא מנועי קרוסין שהחליפו את גלגלי העץ בבארות האנטיליה. גידול ענף הפרדסנות, הביא לשגשוגו של המפעל. מסנן חול שפותח בידי שטיין, הביא למהפכה בענף. הרחבת היצור דרשה מימון תמידי, ובשנת 1903 השקיע במפעל יחזקאל סוכובולסקי דנין, ששכנע את זלמן לבונטין, מנהל בנק אפ"ק שהחל לפעול באותם ימים, להעניק אשראי למפעל. הוא נדרש להפוך לחברת מניות, וזכה לקבל הלוואה מהבנק, אולם בריבית גבוהה. המפעל העסיק בשנת 1908 124 פועלים, ו-18 אנשי מנהלה, והמימון הבנקאי לא הספיק לצרכיו, והוא נאלץ ללוות גם ממלווים פרטיים, ובריבית קצוצה.


בשנת 1908 נקלע המפעל לקשיים כלכליים, ווילבושביץ נקרא לחזור ארצה ולבדוק את מצבו. בזיכרונותיו הוא מספר על ממצאי בדיקתו, ועל דבידנדים גדולים שחילק המפעל מרווחים דמיוניים, ממש כמו אלה עליהם אנחנו קוראים יום יום בעיתונים. בסופו של דבר קרס המפעל, ובנק אפ"ק, אביו מולידו של בנק לאומי, דאג לחלץ את כספי ההלוואות שנתן, אך הותיר את המשקיעים והמלווים האחרים עם קרחת על ראשם. ומאחר וחלפו 120 שנה 
(יולי 2013), ודבר לא השתנה תחת שמי ציון, להלן סיפור התספורת הראשונה על פי זיכרונות גדליהו: "משנת 1903 נהפך בית החרושת של ל. שטיין לחברת מניות. חברת המניות 'ל. שטיין ושות'' נהנתה מאשראי גדול ב'בנק אנגלו-פלסתינה'. הנהלת החשבונות המרכזית של בית החרושת נערכה ע"י הבנק הנ"ל, ועמדה תחת השגחת הביקורת שלו. עפ"י הדין וחשבון והמאזן לשנת 1907, הראה העסק רווח הגון, המרשה לחלק דבינדה של 25%, וכעבור זמן של 4 חודשים, התברר למעשה כי בית חרושת זה לא יכול לשלם שכר לפועליו, וחובותיו גדולים לבנקים ולמלווים".

וילבושביץ מתאר את נסיבות הזמנתו לבדוק את העניינים וממשיך: "את בית החרושת מצאתי במלוא העבודה. 124 פועלים, ו-18 פקידים. בית היציקה ובית החרושת עצמו היו מלאים עבודה, רק דבר אחד היה חסר – הזמנות. מכונות גמורות הושמו במחסנים למשמר, הקופה הייתה ריקה, רק קבק אחד (מטבע נחושת תורכי בגודל של שני מיל) מצאתי בה. להנהלת בית החרושת, וכן גם לידידי המפעל – אנשים שהתעשייה העברית הייתה קרובה אל ליבם, היה הדבר לחידה: הנהייתה כזאת בארץ שבית חרושת המראה דבידנדה של 25%, לא תהייה לו האפשרות אחרי עבור חודשים מספר, לשלם שכר לפועליו. ידוע היה שחשבונות בית החרושת נמצאו תחת פיקוח הביקורת של בנק אפ"ק, ועל כן לא יכול להתעורר עוד חשש שהחשבונות לא היו בסדר. בישיבות הראשונות של מנהלי בית החרושת שבהן השתתפו, קרה מקרה מוזר ואופייני שנחקק בתוכי, ושאני מוצא לנחוץ להזכירו. באמצע הישיבה הופיע שליח הנוטריון ואיים שאם לא יפרע השטר שבידו על סך 740 פרנקים, יימסר לפרוטסט. והנה, אף כי אחדים של חברי המועצה שהשתתפו באותה ישיבה, היו חייבים לבית החרושת סכומים עד כדי 3000 פרנקים ויותר, לא מצא אף אחד מהם לנחוץ לסלק את השטר."


וילבושביץ מתאר את התירוצים שנתנו, כאילו מכונות שסופקו להם אינן בסדר, וכי השטר סולק בסופו של דבר על ידי 
יחזקאל סוכובולסקי דנין, שלא היה בעל חוב למפעל. באותה ישיבה התברר כי החובות למפעל הגיעו עד כדי 750,000 פרנקים. וילבושביץ שמונה לעמוד בראש המפעל, הצליח לגבות חלק קטן מהם. והוא ממשיך ומפרט כיצד הגיע המפעל למצבו: "בנוגע לשאלה העיקרית: איך הגיע בית החרושת, אחרי מאזן כל כך מזהיר, למצב כה חמור. עלה בידי למצוא את הפתרון גם לחידה זאת... בנוגע למאזן, שהראה על על דבינדה של 25%, ושגם עבור שנת 1906 הראה המאזן אותו הרווח, גיליתי דבר שקשה היה גם להעלותו על הדעת. הסיבה הייתה פשוטה מאד: הנהלת החשבונות של בית החרושת, וכן גם ההנהלה של אפ"ק, לא היו בקיאים בחלק החישובים של החשבונות. לפני 35 שנים בתי חרושת, ובתי חרושת למכונות ויציקה בפרט, לא היה להם די ניסיון במקצוע זה. משעה שבית חרושת שטיין נעשה חברת מניות, לא נתנו בחשבונותיו סעיף לאמורטיזציה של הבניינים, ושל מכונות העבודה, ואף לא של כמות הגדולה של המודלים היקרים. ולא עוד, אלא שכל הוצאות התיקונים שנעשו בבית החרושת, במכונות או במודלים, הופיעו לא לצד החובה, אלא לצד הזכות. נוסף לזה גם החובות הגדולים והפתוחים של בעלי ההזמנות נכנסו במלואם ובלי ניכויים של חובות מסופקים, אף כי היה ידוע שלמזמינים האלה היו טענות כנגד בית החרושת. לו היו החשבונות מתנהלים בסדר, היו רואים כי בית החרושת גם עבור שנת 1906, לא נשארה דבידנדה, אלא להפך. שהוא עובד בדפיצית."

וילבושביץ הציע דרכים לתקן את המצב, אך בנק אפ"ק סרב להקטין את שעור הריבית. מרדכי בן הלל הכהן, סוחר בעל הון, השקיע במפעל ונבחר לשמש כמנהל כללי, אך התפטר לאחר חצי שנה. בעקבותיו מונה יעקב שרטוק, אביו של משה שרת, אך גם הוא לא הצליח לשפר את המצב. המפעל שבמניותיו השקיעו רבים ממנהיגי הישוב, סגר את שעריו בשנת 1909 ונכסיו נמכרו. ההשקעות של בעלי המניות והמלווים ירדו לטמיון, פרט למלווה אחד – בנק אפ"ק, שהצליח להציל את רוב כספו.


שטיין ושותפים רכשו את המפעל ששינה את שמו ל'ברזל'. הם הפעילו אותו עד מלחמת העולם הראשונה, ועם הכיבוש הבריטי השתמש בו הצבא לצרכיו. הוא הוחזר לבעלים בשנת 1919, ונקלע שוב לקשיים כלכליים, ולשביתת עובדים. ממושכת. בשנת 1920 הועבר לבעלות שותפות חדשה, ושוב עם שטיין. הם ניסו להעמידו על הרגליים, אבל סכסוכי מנהלים אילצו את שטיין לעזוב, לאחר 25 שנות פעילות. הוא הלך לעולמו בשנת 1926, ולמשפחתו לא היו די אמצעים כדי להקים מצבה על קברו.


בשנת 1923 עבר המפעל לידי בנק אפ"ק, ונוסדה חברת מניות. נראה היה שהוא עולה על דרך המלך, אבל שוב החלו סכסוכי מנהלים, וקשיים כלכליים, שהביאו לסגירתו הסופית באוקטובר 1935. בגילגולו האחרון פעל המפעל ליד מתחם בתי ורשא







ליאון שטיין בצילום עם דוד וולפסון ועם פועלי בית החרושת שטיין. צלם לא ידוע.

בית מלאכה של בנין והתכת מתכיות. ל' שטיין בונה ומכונן ביפו.


סביבת מפגש הרחובות אילת (מקודם מוסתקים), המרד (לימים פרופ' קאופמן), רזיאל (מקודם בוסטרוס), שדרות ירושלים (מקודם, שדרות קינג ג'ורג') והאתרים בחלק זה של יפו, מסומנים ע"ג תצ"א משנת 1961. 

1. בית נבולסי (מועדון ישורון וספריית שער ציון), 2. פינת מורומס, 3. בית נבולסי (קולנוע אביב), 4. פוטוגרפיה סוסקין, 5. אכסניית חיים ברוך, 6. אכסניית אלקנה ספקטור, 7. בית חרושת שטיין, 8. תחנת הרכבת יפו, 9. בית הגימנסיה העברית "השני", 10. שכונת אירשיד (אל-ראשיד), 11. בית חולים שער-ציון "הראשון (בית יוסוף אגא), 12. הכפר המצרי, 13. קבר שייח אבו רבאח, 14. קולנוע ראשיד (לימים קולנוע צליל וכיום מועדון התיאטרון), 15. בית הדואר, 16. קולנוע נאביל (לימים קולנוע נגה וכיום תיאטרון גשר), 17. השנאי בשדרות ירושלים, 18. בית בנק אפ"ק, 19. בית סורסוק