בית קנדינוף ברחוב פינס
מאת שמואל גילר

להכרות עם הפרק הקודם בתולדות משפחת קנדינוף במרחב העירוני, מומלץ לקרוא את הערך על בית קנדינוף ברחוב יפת

יוסף ביי קנדינוף, הבן הבכור, עבר לאחר מות אביו להתגורר בבית שבנה בנווה-צדק, והקים בניינים נוספים גם ביפו ונווה-שלום. הוא התגורר בבית דו-קומתי בפינת הרחובות פינס ושטיין, עם אשתו זליכה ועשרת ילדיהם. בשנת 1912 הגיע שייך אלאיסלם הבוכרי לארץ ישראל, ובידו מתנות יקרות ואגרת מאת חברו האמיר, המזמינה אותו לשוב ולהתגורר בבוכרה. הוא הודה על החסד אך נשאר להתגורר בארץ.

יוסף קיים קשרים עם ראשי השלטון התורכי וסייע רבות לעליית יהודי בוכרה. הוא היה מקובל על יהודים וערבים כאחד. כשהתקיימו הבחירות ל'מג'לס איד'רה' (מועצה מחוזית) של אזור פתח תקווה, באפריל 1912, הוא הקים אוהל מפואר אליו הגיעו מוכתרי הכפרים הסמוכים כדי לבחור בין המתמודדים: אברהם שפירא, והשייך ביידס משייח מואנס. שפירא הוא שזכה במשרה.

בפברואר 1917 הופצץ בית החרושת של וגנר במושבה הגרמנית ואלהלהבית קנדינוף שניצב בסמוך, נחרב כליל. במכתב לוועד הצירים הציוני פרט יוסף את הנזקים הכספיים שנגרמו בהרס הבית והרכוש. בשנת 1925 נבנה הבית נבנה מחדש, בתכנון האדריכל יהודה מגידוביץ'. הבית ניצב עד היום ברחוב פינס 35 ומוכר עדיין כבית קנדינוף.

יוסף קנדינוף ניצל את קשריו הטובים עם המושל ג'מאל פחה בדמשק כדי לסייע ליהודי הארץ ולבני עדתו במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא הרבה לסייע בכספו לארגונים שונים, ובמאי 1923 העלה תרומה של אלף לירות מצריות בנשף שנערך בגימנסיה הרצליה, לטובת 'קרן הגאולה'. בראשית חודש זה הונחה גם אבן הפינה ליסודה של 'שכונת קנדינוף' בירושלים. יוזם הבנייה היה שמואל, בנו של יוסף, שרכש שטח גדול סמוך לשכונת הבוכרים, "שבו תוסד שכונה חדישה ומרווחת, ומתאימה לכל דרישות הזמן".

נפילתה הכלכלית של המשפחה
כשזקן יוסף ביי קנדינוף עבר ניהול עסקי המשפחה לידי בנו שמואל ואחיו ניסים. בנוסף לניהול נכסי הנדל"ן, הם יצגו גם את חברת המכוניות והמשאיות 'מוריס', ואת חברת הביטוח האנגלית 'ליברפול ולונדון'. הלוואה שלקחו למינוף בניית השכונה בירושלים, והמשבר הכלכלי שפקד את הארץ בשנת 1926, הם שהובילו למפולת הכלכלית של המשפחה ולמכירת רכושה הרב.

ביוני 1928 פורסמה בעיתונות הודעת מחלקת ההוצאה לפועל ביפו, ובה פורטו נכסי משפחת קנדינוף המוצעים למכירה פומבית ביפו ותל אביב. היא כללה ארבעה נכסים: בית בן חמישה חדרים ומרתף בתל-אביב; בית בן שלוש קומות וקומת מחסנים בנווה-צדק; בית בן שלוש קומות בנווה-שלום; ואילו הנכס הגדול והיקר ביותר שהוצע למכירה היה בית ברחוב עג'מי ביפו. על פי תאור הנכס, הוא כלל עשרים ושמונה חנויות בקומת הקרקע, ומעליה חמישה "אפרטמנטים" ובהם סלונים, עשרים ותשעה חדרים, מטבחים ומרפסות.

הרקע לנפילתה הכלכלית של המשפחה ומכירת רכושה מתואר בתיק דיונים משפטיים שהתנהלו בפני בתי המשפט, כדי לעצור את מכירת הנכסים. הדיונים הגיעו עד פתחו של בית המשפט העליון, ולפסיקת נשיאו, מייקל מקדונל. עורך הדין של המשפחה, מרדכי אליעש, פנה בנובמבר 1927 אל המלווה הבריטי יצחק דניאלס ופרס בפניו את השתלשלות האירועים, בניסיון לעצור את הליכי תביעתו. עילתה הייתה הלוואה של עשרת אלפים לירות אנגליות שניתנה ליוסף קנדינוף בשנת 1925, בריבית של למעלה מ-11%. כעירבון מושכנו כל נכסי המשפחה ביפו ותל אביב, על אף ששווים עלה בהרבה על סכום ההלוואה. לטענת עורך הדין, הערכת השווי הייתה נמוכה כדי להימנע מתשלומי מיסים וביטוח גבוהים. לדבריו, הצדדים ובאי כוחם היו מודעים לכך, אך מאחר ובאותם ימים שררו ביניהם יחסי ידידות ואמון, לא נתנו דעתם על ההשלכות.

עורך הדין אליעש פנה במכתב למצפונו ורגשותיו הציוניים של מר דניאלס במטרה שיורה לעורך דינו לעצור את ההליכים. מכירת הנכסים בעיצומו של המשבר הייתה מניבה הכנסה קטנה בהרבה משווי הנכסים, שהוערכו על ידי בית המשפט בעשרים וחמש אלף לירות אנגליות. המשפחה הציעה להעביר את הנכסים לרשותו של דניאלס, בתנאי שלא ימכרו במשך חמש שנים, ותינתן להם זכות ראשונה לרכוש אותם חזרה בתום התקופה. עורך הדין הדגיש כי מעבר לפגיעה הכלכלית האנושה, תפגע המכירה הפומבית במוניטין הטוב של המשפחה, ובפרי עמלה בארץ במשך למעלה מארבעים שנה.

הפניה הנרגשת לא הניבה תוצאות, וההליכים המשפטיים נמשכו. מיטב עורכי הדין גויסו בניסיון לעצור את הליכי ההוצאה לפועל, וביניהם גם עורך הדין הערבי הידוע אבקריוס ביי. המאבק המשפטי נסב בעיקר על הערכת שוויי הנכסים. לטענת באי כוח המשפחה, הוערך שווי הנכסים על ידי שמאי מטעמם בסכום העולה בהרבה על הערכת שמאי בית המשפט. נשיא בית המשפט העליון שדן בערעור, אפשר למשפחה לנסות ולגייס את כספי החוב. במצוקתם פנו יוסף ושמואל קנדינוף לרב הראשי של תל אביב, בן ציון עוזיאל, בבקשה להלוואה מקרן העיזבון וההקדש של אהרון ואלרו:

"מצבנו הכספי קשה מאד, לכן הננו זקוקים להלוואה של 3500 לא"י למשך שנה בערך, נגד משכנתא של בתינו בתל אביב, בריבית הדרושה מכם".

הרב הראשי הבטיח לנסות ולעזור, אך ניסיון גיוס הכסף ועצירת הליך המכירה הפומבית לא נשא פרי, ובסוף חודש אוקטובר 1928 כתב עורך הדין לשמואל קנדינוף:

"הנני מצטער מאד על שלא עלה בידי ביום שישי לשכנע את בית המשפט לאשר את הפקודה הראשונה של ה' בקר, והנני מקווה כי רווח והצלה יעמוד לך ממקום אחר, ויעלה בידכם להציל לכל הפחות חלק מרכושכם".

ארבעת נכסי משפחת קנדינוף, שהוערכו על ידם בסכום העולה על שלושים ושלוש אלף לירות, נמכרו בסופו של דבר בשליש מערכם.


אחרית משפחת קנדינוף
על אף אבדן הנכסים ביפו ותל אביב נותרו בידי המשפחה נכסים בירושלים, וחלק מאוצר התכשיטים ואבני החן שהובאו מבוכרה. יוסף המשיך להתגורר בנווה-שלום עד למאורעות 1936. לאחר שביתו נפגע בידי פורעים, חזרו בני המשפחה לירושלים, והתגוררו בבית שבשכונת הבוכרים. באוגוסט 1941 הגיעו נסיך יוון פיטר ורעייתו אירנה לביקור בירושלים. עיתון 'פלסטין פוסט' דיווח על הביקור, ופרסם את צילום המשפחה עם הזוג המלכותי. ב-24 בדצמבר 1942 נפטר יוסף, בגיל 76, ונקבר באחוזת הקבר המשפחתית על הר הזיתים. היא נהרסה בעבודות פיתוח שבוצעו לאחר מלחמת ששת הימים, ולפני מספר שנים נחשפו מצבת יוסף ובני משפחה נוספים בעבודות שיקום שנערכו במקום.

קָדָם קנדינוף, בנו של יוסף, יצא לרוסיה במהלך מלחמת העולם הראשונה כדי להסדיר את נכסי המשפחה שנותרו שם. הוא נסע עם רעייתו ובנו הקטן, ואילו בתו התינוקת נותרה בארץ בטיפול בני משפחה. עם פרוץ המהפכה לא יכולה הייתה המשפחה לעזוב את רוסיה. מאמצי האחים בארץ אפשרו את החזרת הבן אברהם במלאת לו עשר שנים, אך ההורים נותרו ברוסיה. קדם הועסק כמנהל מפעל לכותנה בעיר באקו. במאי 1956, ארבעים ואחת שנה לאחר שעזבו את הארץ, הצליחו בני הזוג לחזור ארצה ולהתאחד עם ילדיהם.

לאחר מות יוסף ביי קנדינוף ביקשו אחיו ניסים ובנו שמואל למנותם כמנהלי עיזבונו, וכמנהלי ההקדש שירש מאביו אהרון. עסקיהם כשלו, והם החלו לעסוק בתיווך מקרקעין וסחר אבנים טובות. בשנת 1963 תבע שמואל להחזיר לידיו את הקרקע עליה הוקם 'מלון הילטון', שלטענתו הופקעה מהמשפחה בשנת 1949 לצרכי ציבור, אך תביעתו נדחתה. 'הקדש מולה אהרון קנדינוף', אותו ייעד ליתומי ירושלים, נמכר באופן בלתי ברור, על אף האיסור החוקי לעשות זאת. על חלקת קרקע מאחורי תחנת האוטובוסים המרכזית של ירושלים, ממשיכים צאצאי המשפחה להתכתש בבתי המשפט בעצם הימים הללו, בניסיון להציל בדל מרכושם הרב שאבד.





צילום מלפני מלחמת העולם הראשונה של המגרש המאחדבית קנדינוף ברחוב פינס נראה במרכז התמונה, בשוליה הצפונים של שכונת נווה צדק.

בית קנדינוף ההרוס. צילום משנת 1919. תודה לאור אלכסנדרוביץ'.

המכתב בו מתואר הנזק שנגרם לבית בהפצצה הצרפתית. תודה לשולה וידריך.

תחילת רחוב יהודה הלוי בצילום משנת 1925. במרכז ניצב בית קנדינוף ברחוב פינס שבנייתו הושלמה באותה השנה.

צילום נוסף משנת 1925 עם השלמת הבנייה.

רחוב יהודה הלוי בצילום משנת 1927. במרכז נראה בית משפחת קנדינוף. בצד שמאל, בתי קודריאנסקי.

עסקי משפחת קנדינוף נוהלו ממשרדם בפסאז' פנסק שברחוב הרצל. כתובת יוקרתית לעסקים במחצית השניה של שנות העשרים.