חורשת הגיבורים 
מאת דני רכט


בין בתיו הצפופים של רובע מנשייה נראית במפה מנדטורית מאמצע שנות השלושים רצועת קרקע פנויה מבתים. בגבולה המערבי של רצועה זאת, בסמוך למסגד חסן בק, הקימה חברת החשמל באותו עשור תחנת טרנספורמציה ש
בתחילת האלף החדש עוד ניצבה במקומה.  בשנות הארבעים, במהלך כהונתו של ד"ר יוסף הייכל (1907-1989) כראש עיריית יפו, פיתחה העיריה את רצועת הקרקע האמורה כגינה-שדרה קצרה. את השדרה תחם מצד צפון רחוב עלי סין אבו טאליב, כיום סלול במקומו חלקו המערבי של רחוב יצחק אלחנן המפריד בין חורשת הגיבורים לבין גן הכובשים. מעבר לרחוב היתה בנוייה שכונת פחים ערבית שהפכה במהלך הקרבות בשנים 1947-48 לתל חורבות.

עוד בטרם הסתיימה מלחמת העצמאות ניכסו לעצמם אנשי תנועת החירות מיסודו של האצ"ל את כיבוש יפו. זאת למרות שהאצ"ל כבש למעשה רק חלק ממנשייה. ניכוס כיבוש יפו נועד ראשית להגביר את גיוס הקולות בקרב חוגי הימין בבחירות לאסיפה המכוננת. במערכת בחירות זו התמודדה תנועת החירות בהצלחה רבה מול התנועה הרביזיוניסטית (התנועה אותה ייסד זאב ז'בוטינסקי) שלא עברה השיגה את המינימום הנדרש למנדט בודד וכתוצאה מכך לא יוצגה באסיפה שהפכה בהמשך לכנסת הראשונה.


בזירה העירונית היו חוגי הימין בעלי ברית טבעיים לראש העיריה ישראל רוקח ולחבריו מהסתדרות הציונים הכללים שהתמודדו עם סיעות הפועלים על ההגמוניה בעיר. כך אומצו בהמשך בעיר העברית מטבעות הלשון של הימין ולא אלה של השמאל. לדוגמא, רחוב מרכזי בעיר (מקודם רחוב מאה שערים) נקרא רחוב הכובשים, בעוד שרחוב ראשי בבאר-שבע (שנשלטה על ידי מפא"י) נקרא רחוב המשחררים. בתשיעי במאי 1949, ימים לפני יום השנה הראשון לציון הכרזת העצמאות, התכנסה מועצת עיריית תל-אביב לישיבה מתוחה. בלחצם של בעלי בריתו מתנועת החרות, הציע ראש העיריה רוקח לנטוע שדרה בה יונצחו הנופלים מבין מגיני העיר וכובשי יפו. את השדרה בהיקף נטיעות של 120 עצים תיכנן רוקח לנטוע בשטח הגינה שהוקמה על ידי עיריית יפו מספר שנים קודם. בישיבת המועצה התפתח ויכוח כשנציגי ניסו לסכל את המהלך. אחד מהם, זליג לוביאניקר (לבון) טען גלויות שהוא חושש כי "מפלגה מסויימת תעשה קפיטל מהעובדה של הנצחת זכרם של כובשי יפו".  לבסוף התקבלה החלטה שמיזגה את ההצעות השונות שהעלו. החלטה שכללה גם את נטיעת חורשת הגיבורים.


יוצאי הארגון הצבאי הלאומי לא המתינו לאנשי מחלקת הנטיעות העירונית. כמה ימים אחר כך, ביום העצמאות הראשון של המדינה הצעירה, הם חנכו את חורשת הגיבורים לזכרם של חללי האצ"ל כובשי יפו. ארוע שהונצח על ידי חיים הנס פיין שצילם ממינרט מסגד חסן בק הסמוך. חודשיים אחר כך קיימה העיריה טקס נטיעות משלה "לזכר בני תל-אביב שנפלו במלחמת יפו". במודעה עירונית מספר 25 החתומה על ידי רוקח נרשם כי בתאריך 17.7.1949 "ינטעו עצים בשטח שנועד לחורשה בגבול תל-אביב יפו לזכר אותם בני תל-אביב אשר נתנו את נפשם במלחמה בקטע הדרום מערבי של חזית יפו (מנשיה). מקום הנטיעה נמצא במורד רחוב מאה שערים, בהמשך רחוב יעבץ מן הצד האחד, ומול מסגד חסן בק מהצד השני".


במשך מספר שנים שימשה חורשת הגיבורים שטח ירוק יחיד בסביבה שחלקה הפך לעיי חורבות (בפעילות שיזם ראש העיריה רוקח עוד בשנת 1948), וחלקה האחר שימש עולים שהשתכנו בבתים נטושים. רק בשנת 1957 נחנך בצמוד לחורשה מצד צפון גן הכובשים שניטע על שטח גדול יותר משטח החורשה (אשר כונתה מאז "גן הכובשים הקטן"). ארבעה ימים קודם לחנוכת הגן, ביום הזכרון באותה השנה, נחנכו שתי אנדרטאות: אנדרטת כובשי יפו שהוקמה בגן הכובשים בלחצם של חוגי הימין. ואנדרטת השחף בגן העצמאות המנציחה את שני הטייסים יקירי הממסד. האחד בנו של יו"ר הכנסת שפרינצק. השני אחיו של רב אלוף ידין.









הגינה במנשייה בצילום של בנו רותנברג, 1948. מבט לכיוון מערב. תודה לשמוליק תגר.

בין בתיו הצפופים של רובע מנשייה נראית במפה מנדטורית מאמצע שנות השלושים רצועת קרקע פנויה מבתים.

הגינה בסוף שנת 1948. מעבר לדרך (לימים המשך רחוב יצחק אלחנן) נראה אזור הרוס בשטחו יחנך בשנת 1957 גן הכובשים. וילהם ואן דה-פול לכיוון מזרח. 

מאי 1949. טקס ההכרזה על הגינה כחורשת הגיבורים. הנס פין צילם לכיוון מזרח ממינרט מסגד חסן בק הסמוך.