קבר השייח אבו רבאח
מאת: אדריכל שמואל גילר
 


בשנת 1915 הורה המושל הצבאי של יפו, חסן בק, לפנות בין לילה את הטמונים בבית הקברות מצפון לחומת העיר, ולהעבירם לקבורה באתר אחר. בית הקברות פונה בחופזה, אך קבר אחד נשאר עומד על תילו במשך עשרות שנים לאחר מכן - קברו של השייך אבו רבאח. הוא ניצב בחצר מתחם בתים חדש שנבנה על אתר בית הקברות, במשולש הרחובות גולדמן, רזיאל ורטוש. מי היה אותו שייח בר מזל, ומדוע שפר גורל קברו מזה של שאר תושבי יפו.
 

השייח איברהים אבו רבאח, היה בן למשפחה בעלת השפעה רבה בארץ, שיוחסו לה מעשי ניסים וקדושה. בעלי תפקידים מיוחסים יצאו מקרבה, ובמיוחד מפורסם היה אביו של איברהים, שנחשב היה לאיש אלוהים, ואגדות התהלכו סביבו בקרב הערבים. בין השאר סופר, שבשעת מצור פלבנה על ידי הרוסים, התגלה למוסלמים אביו של איברהים, בדמות יונה צחורה, והביא בכנפיו ישע וניצחון. ערביי יפו האמינו כי הבן ירש את תכונותיו הרוחניות, ורחשו לו כבוד גדול. שנים רבות הוא שרת "כממונה על השכלת העם ביפו". שמו של האיש יצא גם בקרב היהודים, ובמיוחד בקרב תושבי פתח תקווה, וסיפור חייו נקשר לסיפור המושבה העברית הראשונה.
 

בשנת 1888, כעשר שנים לאחר יסודה של פתח תקווה, רכש אבו רבאח חלקת אדמה בת חמישה דונמים על גדות הירקון. עמדה עליה טחנת קמח עתיקה, ובצמוד לה חצה גשר עתיק את אפיק הנהר. השייך שיקם את הטחנה שנקראה מאז על שמו, 'טחנת אבו רבאח', והיא שרתה את ערביי הסביבה עד שנת 1948. היום עומדים שרידיה בעיבורו של 'גן לאומי ירקון', לצד שרידיה של 'טחנת מיר'.  אבו רבאח היה בעל מעמד והשפעה רבה במחוז יפו וסביבת פתח תקווה. דבר לא נעשה מבלי ידיעתו ואישורו. הוא היה ידוע בצניעותו ומידת הכנסת האורחים שלו, וביתו בעיר העתיקה ביפו היה פתוח לכל. סופר עליו שהיה מאכסן בביתו אורחים ללא כל תמורה, וכל מי שנשפט לחובה על ידי השלטונות התורכיים, היה מבקש את עזרתו. קשריו ההדוקים עם המושל ב
 ארמון הסראייה, איפשרו לו לבטל עונשים. אלה שהסתייעו בו, נשארו אסירי תודה, ומוכנים היו לעבור עבורו באש ובמים. לעומת זאת, מי שלא השביע את רצונו של השייח, לא יכול היה להתגורר ביפו. בספר פרי הארץ, שיצא לאור בווארשה, בשנת 1892, נאמר עליו: "השיח הוא חכם לבב ואמיץ כוח, וכבודו גדול מאד בעיני הערבים, הבאים אליו באש ובמים ונשבעים בשמו ההולך  מסטנבול ועד מכה. כי רב וחבר הוא לחכמי המושלמנים ולקדושי כוהניהם". סיפורו של אבו רבאח נקשר גם לפתח תקווה. כשרכש את חלקת הטחנה, הכריח את וועד המושבה לוותר על חלקת קרקע סמוכה, כדי שיוכל לבנות עליה את ביתו. הם לא יכלו לעמוד בדרכו, ואגדה נשמרה על פרשת הגזילה. סופר, כי הגיע שייך עשיר ובעל השפעה מבני ברק לבקר את אבו רבאח. כמנהג הכנסת האורחים של הערבים, ישבו השניים, לגמו קפה, שאפו נרגילה, ושוחחו עד שהגיעה שעת תפילת הצהריים. קם אבו רבאח להתפלל, ואילו השייח מבני ברק עבר לצידו השני של נהר הירקון והתפלל שם ביחידות. שאלו אותו לאחר מכן לסיבת הדבר, והוא ענה להם, כי חטא הוא להתפלל לפני האלוהים על אדמה שנרכשה בגזל. אבו רבאח זעם על חוצפתו של אורחו, ואיחל לו שימצא את מותו בתוך שנה. השייח מבני ברק אכן מת במהלך השנה, ופרסומו של אבו רבאח כבעל מופתים פשט בכל הסביבה. סיפור על "ברכה" דומה שאיחל אבו רבאח לשכן ערבי שמנע מאנשיו מלפלוש לחלקתו, ומותו הפתאומי של זה, הרחיב את הילת הקדושה סביבו, בה היו מזוגים מעשי צדקה ופשע, ברוח  סיפורי המזרח. הוא היה הרוח החיה בכל הסביבה, ושום מריבה, או עניין חשוב, לא היו מתיישבים ללא התערבותו. כשהיה נושא דברים במסגד יפו, היו דבריו חוצבי הלהבות משפיעים ומעוררים עד כדי כך, שכאשר דיבר סרה בנוצרים הכופרים, יצא אספסוף לעשות בהם שפטים. רק התערבותם הנמרצת של הקונסולים הזרים עצרה אותם.
    
מסכת הסכסוכים של איכרי פתח תקווה והשייך אבו רבאח, החלה כשלקח הברון רוטשילד את המושבה תחת חסותו. תושבי המושבה היו נזהרים בכבודו של השייח, ואילו פקידי הברון לא היו מקפידים לעשות זאת. ראשית הסכסוך הייתה כשפקיד הברון הממונה, אלפונס בלוך, החליף את אוסביצקי. הפקידות החליטה להרחיב את תחום נטיעת הפרדסים על גדת הירקון, וקרבה את הדרך לתחום טחנת השייח. הערבים לא שמו לשינוי תוואי השביל, והמשיכו ללכת בדרך הקודמת, שעברה עכשיו בתחום הפרדס. הם גורשו על ידי המודד והפועלים היהודים, ופרצה תגרה. עובדי טחנת אבו רבאח נחלצו לעזרת חבריהם, וספגו מכות מהפועלים. עוזרו של השייח הזעיק את אנשיו, ואלה הכו ביהודים. שלושה מפקידי הברון שעברו במקום, הוכו גם הם. עוזרו של השייח התלונן בפני השלטונות על כך שהפקיד בלוך ארגן התנפלות מזוינת עליהם. מחנה של עדי שקר אישר את דבריו, ולאחר דיון משפטי, נדון בלוך לשלוש שנות מאסר. הפחה התורכי נכנס לעובי הקורה במטרה להשכין שלום בין אבו רבאח והפקיד בלוך, ובסופו של עניין הסכים זה לבטל את תלונת אנשיו תמורת כסף ומתנות.  סכסוך הפקידות עם השייח המשיך כשנזקקו פלחי אומלבס לכסף, וביקשו למכור את גבעת בית הקברות של הכפר, אותה סרבו למכור בעבר. הם דרשו תמורתה אלף פרנקים, שהיו מתחת לערכה, אך פקידי הברון הסכימו לשלם שש מאות פרנקים בלבד. הדבר עורר את רוגזו של השייח, והוא הורה לפלחים לחרוש רצועות קרקע השייכות לפתח תקווה. אז ניאותו הפקידים לשלם את אלף הפרנקים, ואז דרשו הפלחים אלפיים. כשהסכימו הפלחים לקבל אלף פרנקים, חזרו בהם הפקידים, ורצו שוב לשלם שש מאות פרנקים בלבד. השייח הכריז מלחמה על הפקידות, ועזר לתושבי אומלבס להגיש תביעות לבית המשפט התורכי. הוא הפקיד את אחיו על עבודת הפלחים, והם החלו לחרוש ולזרוע חלקים מאדמת המושבה. הסכסוך הצריך את התערבות הקונסול הצרפתי וראשי המימשל התורכי, ועלה רבבות פרנקים לברון. בני פתח תקווה, שהבינו כי הסכסוך ימית עליהם צרה, פנו לוועד חובבי ציון בכדי להשפיע על פקידי הברון. הפקידים פנו בחשאי לחברי וועד המושבה, בבקשה להביא לסיום הסכסוך עם השייח, מאחר והוא לא נתן בהם עוד אמון. נציגי הוועד, עם מקורבים מנכבדי הנוצרים והמוסלמים, הגיעו לטחנת השייך, והוא נאות לפשרה. הם ציפו למשא ומתן ארוך, אך השייך מיהר להתפשר, ונקב בסכום בתוספת נכבדה של עמלה. במקום יחסי האיבה, החלו יחסי ידידות, והשייח התחייב להגן על המושבה תמורת תשלום שכר שנתי. הוא היה נוהג להשאיל חפצים וכלים שונים מפקידות המושבה, אך שוכח להחזירם. המושבה ויתרה למענו על שטח של מאתיים דונמים, ואף טרחה לחרוש אותו. על אף היחסים ההפכפכים עם אבו רבאח, הוא הביא תועלת לאיכרי המושבה והפקידות. הוא היה משתדל עבורם אצל המושל התורכי ביפו, מבלי לבקש כל תמורה, וסייע גם בישוב סכסוכים ומריבות עם תושבי הכפרים הערבים הסמוכים. כשהיה צורך לתת בקשיש, היה אבו רבאח מחווה את דעתו כמה ולמי יש לתת. המקבלים, בראותם כי גובה האתנן נקבע על ידי השייח, היו מתרפסים בפניו ומחזיקים לו טובה על חסדיו. הוא העניק מתנות לחסידיו, ומשלם רעה ליריביו, וכך התפרסם שמו בכל רחבי האזור. גם השומר אברהם שפירא השתמש בשמו של השייח, בשיחותיו עם מנהיגי הערבים.
    
השייח איברהים אבו רבאח הלך לעולמו בחודש נובמבר 1903, בגיל חמישים, ונקבר בטקס רב רושם בבית הקברות אלמחמודיה שמצפון לעיר.  טחנת הקמח והפרדסים על גדות הירקון הועברו לידי בנו עבדול קאדר, ולבני המשפחה שהחזיקו במקום עד שנת 1948. היא שימשה מקום מפגש לערביי הסביבה, והייתה אחת מחמש הטחנות שפעלו לאורך הנהר. לאחר פינוי בית הקברות, המשיך קבר השייח לעמוד בודד במרכזו של המתחם שהחל להיבנות דרומית לשכונת אירשיד. סביב חצר שבמרכזה מבנה הקבר, נבנו בניינים שסגרו אותה. גם המושל חסן בק העריץ, חשש לפגוע בקברו של השייח אבו רבאח, שהילה הייתה סביב ראשו כעושה מופתים וניסים לידידיו, אך מביא קללה על אויביו. הקבר המשיך לשמש כמקום עלייה לרגל עד נפילת יפו. בצילום אוויר משנת 1949, ניתן עדיין לראות את הקבר עם כיפותיו. בצילום משנת 1964 נעלמו הכיפות, אך ניתן עדיין לראות את בימת הקבר. לאחר מכן הוא נעלם בין הרחבות החנויות שבוצעו בחצר. דיירים ותיקים המתגוררים במקום מאמצע שנות השישים, לא ראו כבר את הקבר, וזוכרים רק את עץ התות העבות שגדל לצידו. וערביי יפו, גם הם כבר לא זוכרים היום את השייח אבו רבאח, המכובד בתושבי העיר, ששמו הלך לפניו מאיסטנבול ועד מכה.


בית אבו רבאח במפת זנדל משנת 1878.

ציון קברו של אבו רבאח על מפה משנת 1935





קבר אבו רבאח לפני פינוי בית הקברות.

קבר אבו רבאח. צילום באדיבות אוסף גוט-מוסנזון.

קבר אבו רבאח מסומן ע"ג צילום אוויר, 1917.

הקבר נותר בודד לאחר פינוי בית הקברות. 
צילום פרנק שולטן, 1920. 

הקבר במבט ממגדל השעון. 
צילום אברהם (איזי) אורלוף, 1920.

מבנה הקבר בתוך חצר הבתים בשנות השלושים.

תצ"א של סביבת הקבר בשנת 1949.

שרידי טחנת הקמח של אבו רבאח בגן הלאומי ירקון.