שכונת עזרא
מאת דני רכט


מצוקת הדיור ומחירי הנדל"ן הגואים בתל אביב בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת, דחקו את עניי העיר אל שוליה. אלה, רובם יוצאי ארצות האיסלם, תרו אחר חלקת אדמה זולה קרוב למוקדי התעסוקה שבעיר. ביקושים אלה הביאו לרכישת קרקע מעבר לאפיק המוסררה (נחל איילון) ומכירת פיסות ממנה לכל המעוניין. כך קמו שכונות עניות על קרקע זולה, חלקן בסמיכות לאפיק הנחל ושטח ההצפה שלו. 

ספק אם מישהו מתושבי השכונה יודע את מקור שמה. במשך שנים ניסיתי להתחקות אחר מקור השם של שכונת העוני הנמצאת בדרום מזרח העיר. היה מי שטען כי מדובר בחברת עזרה של יהודי גרמניה (Hilfsverein der Deutschen Juden). אחרים קישרו את השכונה לתנועת עזרא - הנוער התורני לאומי בארץ ישראל - תנועת הנוער של זרם פועלי אגודת ישראל - שהפכה בימינו לתנועת הנוער של הזרם החרדל"י. התשובה הנכונה אחרת. מדובר בחברת הנדל"ן עזרה שפעלה בתל אביב כבר באמצע שנות העשרים ויזמה את הקמת השכונה, שנקראה, עשור אחר כך, על שמה. אך מאחר ומקור השם נשכח, נקראת השכונה עזרא ולא עזרה. רחובות השכונה נקראים ע"ש שמות חודשי החודש העברי. רחובות אחרים נקראים על שם מושגים מעולם החקלאות. 

השכונה נבנתה בשני גושים. שכונת עזרא א', בקרבת דרך לוד וחלקה הדרומי של שכונת התקווה. ושכונת עזרא ב', הדרומית, המבודדת והקטנה יותר. בין שני חלקי השכונה היה שטח בּוּר עליו ניטע בסוף שנות השישים גן יונה קוממי, ע"ש השוטרת בת השכונה, שנהרגה בעת מילוי תפקידה. מאחר ומדובר היה במעין שטח הפקר מוניציפאלי, נבנו על החלקות הקטנות בתים וצריפים ללא סדר וללא כל תכנית. איש לפי ראות עיניו ולפי מצבו הכלכלי. בשכונה לא היה חיבור לחשמל או למים. כפתרון לביוב, כל אחד חפר לעצמו בור בחצר ששימש כשירותים. הריחוק ממוסדות חינוך (בית הספר הקרוב ביותר היה בשכונת נווה שאנן) והמצוקה הכלכלית הקשה, דחף ילדים רבים (לעיתים בגילאי ביה"ס העממי) אל שוק העבודה.

מבין השכונות שקמו אז בחלק זה של העיר (חלקן מסומנות על גבי תצ"א משנת 1944) שכונת עזרא הייתה הדרומית ביותר, והקרובה ביותר לגדת המוסררה, מה ש"הבטיח" הצפת השכונה מדי חורף. הייתה זאת שכונה מאוד ענייה, גם בהשוואה לשכנותיה, שגם גורלן לא שפר. גורלה של השכונה לא היה כרוך רק באיתני הטבע, אלא גם במיקומה המרוחק, שהפך אותה גם למטרה מועדפת על פורעים ערבים כבר בשנותיה הראשונות. בעיקר סבלה השכונה מקרבתה אל סלמה, הגדול בכפרים באזור יפו. ידיעה עיתונאית שפורסמה בחודש אוגוסט 1938 מתארת התקפה מתוך הפרדסים הערבים "על שכונת עזרא בה גרים בצריפים 12 משפחות". באותה ידיעה נכתב כי "ליד שכונת עזרא ישנה תחנת משטרה ובה כ-15 שוטרים. אך עול השמירה בעיקר על הנוטרים שבמקום". הפרדסים גבלו ממזרח בבתי השכונה והיה חשש כי מתוכם יפרצו אנשי הכנופיות ויתקפו את בתי השכונה על יושביהם. חשש זה הוסר כשאנשי ההגנה עקרו שורות עצים ויצרו חיץ בין הבתים והצריפים לבין הפרדסים.

בשטח הבּוּר מצפון לשכונת עזרא וממערב לשכונת התקווה הוקם מחנה ירמיהו  ששימש לאימוני לוחמי האצ"ל. ככלל, מחתרות הפורשים היו אהודות על תושבי שכונות עזרא והסביבה. צעירי השכונות הצטרפו לפעילות המחתרות האלה, בעוד שהמבוגרים יותר, תמכו בפעילות המחתרתית בדרכים אחרות. כך למשל, שימש מרתף בית בשכונה כבית דפוס מחתרתי. האחראי על הדפוס,  שאול הגלילי (1918-1946) שכינויו המחתרתי היה ארנון, הביא למקום מכונת הקטוגרף שהדפיסה את החזית, בטאון הלח"י, בעריכתו של ישראל שייב. בהמשך נדד הדפוס המחתרתי אל חולון ואחר כך אל רחובות.

הגשר הסמוך לשכונה שעבר מעל נחל איילון חיבר את הכפר סלמה עם יפו. תפיסתו בידי כוחות יהודים תרמה לבידודה של יפו, ובהמשך גם לכניעתה. בספרו, כיבוש יפו (הוצאת שלח, 1951), מספר חיים לזר: "ההגנה ראתה את עמדות הארגון הצבאי הלאומי בעין רעה. היא לא היתה מעוניינת להודות בקיומו של כוח צבאי שני בישוב. ומכל שכן שלא היתה מעוניינת לתת לכוח זה את האפשרות להוכיח את יעילותו. מן הימים הראשונים פתחה במסע תעמולה כדי להבאיש את ריח הארגון בעיני ההמונים ולהקטין את ערכו ככח לוחם. נוסף על כך עשתה מאמצים רבים לדחוק את רגליהם של אנשי הארגון ולהרחיקם מעמדותיהם. רק במקום אחד הפיקו את זממם. על ידי עדיפות גדולה באנשים ובנשק, ולאחר איום באלימות עלה בידה לחסל את עמדת הארגון הצבאי הלאומי בשכונת עזרא. ימים אחדים אחר שחוסלה עמדת הארגון, ערכו הערבים התקפה קשה על אותה גזרה. עלה בידיהם לחדור לבתים החיצונים של שכונת בית יעקב ולהעלותם באש. מספר יהודים נרצחו בבתיהם".  למראה ההתקפה הרצחנית, ברחו תושבים רבים בגזרה זאת אל מרכז תל-אביב. בתאריך 26 בדצמר 1947 הגישו תושבי שכונות התקווה ועזרא בקשה למפקדת האצ"ל "לבוא לעזרתנו לשם הגנת השכונות ומיגור אוייבנו...". רק עם כיבוש סלמה במסגרת מבצע חמץ הוסר האיום.

בחודש ינואר 1953 הגישה ועדת מומחים את המלצתה שאומצה על ידי הממשלה. הוחלט כי אפיק נחל איילון ייובש באמצעות תעלה שתטה את מי הנחל, מסביבת שכונת עזרא אל חוף הים בדרומה של יפו (רחוב קדרון). באפיק היבש יסללו מסילת ברזל וכביש חדשים. חלק מהתכנית בוצע כשהנחל הפך לאוטוסטרדת נתיבי איילון, אך תכנית הטיית מי הנחל אל חוף יפו, לא יצאה (עדיין) אל הפועל.

במשך שנים סבלה השכונה מהזנחה מתמשכת. במלחמת המפרץ הראשונה (1991) נפל טיל סקאד עיראקי בשכונה. על מנת לספק פתרון מגורים לנפגעי הטילים (גם כאלה מחוץ לשכונה), הוקם בשכונה מתחם קרוואנים כ"סידור זמני". חלק מה"דיוריות" עדיין ניצב במקום. חלק ניכר מהבעלות על הקרקעות בשכונה רשום כ'מושע'. שינוי יעוד הקרקעות הגובלות בשכונה לצורך הקמת פארק דרום (פארק מנחם בגין) הביא
לגל של פלישות. וכך אנו מוצאים כיום שכונה מצולקת, כשמחסנים ניצבים בין בתים בני קומה אחת או שתיים, עם תוספות בניה או בלעדיהן." 

סיור ברחובות השכונה מחזיר אותנו אל ימים אחרים. מדרכות נסללו בשכונה רק בשנים האחרונות. הבתים נמוכי קומה. בחלקם אפשר לראות טלאים של תוספות בנייה. אחרים מטים ליפול. האפשרות לבנות על מגרשים צמודי קרקע בשכונה מרחק הליכה מהיציאה לנתיבי איילון, היתה אמורה לקרוץ לרבים ולהביא להתחדשות עירונית. אלא שהעדר רישום מדוייק של הקרקע (כאמור, רוב שטחי השכונה רשומים כ'מושע') מרתיע רבים ובדרך כלל גם לא אהוד על הבנקאים. 


תודה להניה מליכסון.


בתאריך 10 ביוני 1946 השתלטה חוליה של האצ"ל על רכבת בקו ירושלים - יפו. לאחר שעצרו את הרכבת ליד שכונת עזרא ופינו את נוסעיה, נעלמו לוחמי האצ"ל בין בתי שכונת התקווה, לא לפני שהעלו את הרכבת באש. 






מדריך כל ארץ ישראל 1926. מודעה של חברת הנדל"ן עזרה (מתוך אוסף משפחת האוזר) שפעלה בתל אביב כבר באמצע שנות העשרים ויזמה עשור אחר כך את הקמת השכונה שנקראית על שמה. 

קו החזית מקיף את שכונת עזרא משלושה צדדים. מפה מתוך הספר ממאורעות למלחמה, מאת יוסף אוליצקי.

תחילת 1948. המלחמה על שכונות הספר. צילום של דימיטרי קסל.

שכונת התקווה ובנותיה, בקטע תצ"א משנת 1944.


צילומים: GSV 2011.